על העדשה: ג'קי נזכר בהוריו

אבי המנוח שולח לי לאחרונה ד"שים קטנים ומרגשים, וסדנת ניקוי הרעלים שאני עובר הופכת אותי לזומבי

איור: נדב מצ'טה

אצלנו בשכונה היה נהוג לומר "בלי לערב הורים". לפעמים נדמה היה ש"בלי הורים" היה העיקרון המקודש היחיד בשכונה, ואיש לא העז להטיל ספק בנצחיותו.

אבל באופן אישי, פיתחתי עם השנים אי אלו מחשבות כפירה. מאז שאני בלי הורים, אני בעד להכריז "עם לערב הורים!" והנה, למשל: מחמאות.

מחמאות הן שאלה של טעם, ומה שאחת מחשיבה כפרגון נדיב, אחד אחר עלול דווקא לתפוס כעלבון צורב. מחמאות כמו: "אתה נראה ממש טוב לגילך". או: "דווקא יצא טעים". ואף: "סבתא שלי מתה עליך". ולא פחות גרוע: "המראה המלא יושב עליך בול". פרגונים מהסוג הזה יפה להם השתיקה, ורובנו נעדיף קללות.

אז איך אתם אוהבים את המחמאות שלכם? באופן אישי, פיתחתי עם השנים חיבה עמוקה למחמאות ולתשבחות שמערבות הורים. זה יכול לקרות, נניח, בסוף הרצאה. ניגשת גברת. היא לא צעירה ולא קלת תנועה, והיא מביטה בי כמי שמזהה משהו. היא לא אומרת "נהניתי", לא "היה גדול" ולא "היה מעניין" (גם כן מחמאה). היא אומרת: "אני בטוחה שאביך שם למעלה מבסוט ממך".

אנחנו משוחחים קצת, ואני לומד שהיא הכירה את ההורים. עוד מנעוריהם. מהתנועה. מההכשרה בקיבוץ. לכו תדעו. היא הגיעה לאולם לא כדי לשמוע אותי, אלא כדי לברר מה קורה עם הילד של שמוליק. וחשוב לה לגשת ולומר משהו שבגרסה היותר יהודית ורגשנית שלו ילבש את הנוסח "דע לך שאתה עושה הרבה נחת לאמא/אבא ז"ל".

כשהייתי צעיר יותר, ויהיר יותר, זה היה עשוי להעליב אותי. מה פתאום נחת, ומה הקשר להורים? בגיל מסוים אף אחד לא אוהב שאומרים לו שהוא דומה להורים. גם אם האמא היתה מלכת היופי של עמק יזרעאל. אבל מתישהו זה משתנה, ומאז שהם אינם, מילות השבח שהכי יקרות לי הן אלו שטוענות שאני עושה להם נחת שם למעלה.

אין לי שום הסבר מניח את הדעת לכך, ומה שמסתורי וקסום לא פחות הוא העובדה שתמיד סביב ימי הזיכרון שלהם מגיעים אלי ד"שים קטנים כאלה, ומשמחים אותי. הלוואי שהיה לי חשוב לעשות להם נחת בחייהם, כמו שחשוב לי עכשיו.

בכל שנה בסתיו, סביב יום השנה שלו, שהוא תמיד תאריך רועד וחשוף, חוזר אבא שלי ושולח לי ד"שים קטנים. אני לא יודע להסביר את זה. אבל גם השבוע, בדרך לומר קדיש על אבא, תפס אותי דרור ואמר משהו כמו: "תשמע קטע, אבא שלי טוען שהוא היה חבר של אביך בבני עקיבא". כבר כמה שנים שאנחנו מכירים, דרור ואני, אז למה דווקא עכשיו?

או החברים שישבו שבעה על אם המשפחה. באתי לנחם, כמו שאומרים, אך שמעתי לתדהמתי שפעם, מזמן, אבי חיזר אחריה בחן, וכולנו צחקנו על האפשרות שהייתי נולד בלונדיני. וזהו, בלי יותר מדי סופרלטיבים, בלי פתרונות לדרמות ישנות או חלקים חסרים מהפאזל שלעולם לא יושלם, מגיעים הד"שים האלה. תמיד בסביבות התאריך.

• • •

16 שנים בלי אבי מורי, שמואל לוי בן הרב יעקב ואסתר סוליקה, שכולם קראו לו שמוליק. ואני רוצה לציין שהוא היה מענטש. שזאת מילה גאונית ומדויקת שבאה מהיידיש, והשד יודע לאן הלכה. מענטש, כלומר בן אדם שאפשר לסמוך עליו. מישהו שיודע לצחוק מהדברים הנכונים ולהצדיע ביראת כבוד לדברים הנכונים.

ובקיצור, חשבתי שבימים אלו אבא שלי היה צוחק עלי יופי־יופי. למה? נו, כי כבר שבוע וחצי אני, כלומר אנחנו, על שייקים ירוקים בבוקר, וכל התענוג המפוקפק המכונה ניקוי רעלים, אמן בחתונה של כל שונאינו.

כן, כן. מי היה מאמין. במקום ההוא במקפיא, שפעם שכנו בו לבטח ג'חנונים, קבבים ואיזה בקבוק עראק לשבת, רובצת כעת אצה בשם ספירולינה. בארזים נפלה ג'ננת, לוחמים למדו חליל, ואל תגידו בגת.

• • •

חגורות, וזה מדעי, לא מתכווצות בכביסה. אם החור הישן כבר לא נסגר עליך, זה אתה ולא הוא. ומה נאמר על החולצה שעד לא מזמן נחה עליך רפויה וחיננית, ועכשיו יש שם כפתור עצבני שנשימה אחת עמוקה עשויה לשגר אותו כמו טיל?

נכון שתמיד אפשר להאשים את הקורונה - המגיפה היחידה בתולדות האנושות שגרמה להשמנה - אבל לאן בדיוק תוביל אותנו ההאשמה הזאת? כך יצאנו לדרך החתחתים והעדשים. עניין של שבועיים. חשבון נפש ובטן מעמיק. וחשבון בטן לא פשוט. עוד יבוא הזמן לסכם את המהלך הזה כראוי לו, אך בינתיים נציין כמה נקודות חשובות:

א. אמנות ההתחמקות וההדחקה. מה נאמר ומה נגיד, נפש האדם היא חתיכת מטוס חמקן. נניח שקיבלתם על עצמכם להתחיל דיאטה חריפה, צום מיצים, או כל שם שתבחרו למרתון השייקים שמצפה לכם; ונניח שהחלטתם להתחיל מראשון הקרוב. ובכן, מיום רביעי בערך המוח הופך להיות מפעל יעיל עד טירוף לייצור תירוצים מכל המינים והסוגים. אתם תמצאו את עצמכם ממלמלים שטויות ואף מאמינים בהן. "אני תמיד מתמלא קצת בחגים. עד חנוכה זה יתכווץ", "בריאות זה אוברייטד", "כל התוכנית הזאת היא מזימה של יבואני מערבלי מזון".

ב. הומור. בלי הומור בריא אי אפשר לצלוח את זה. אומרים שהפרידה, גם זמנית, מגלוטן ומסוכרים גורמת לעצבנות, וזה נכון עד מוות. ובכן, ביום החמישי לסדרה מצאתי את עצמי מנגב חומוס באמצעות מקלוני גזר. שכה יהיה לי טוב. אבותיי ואבות אבותיי התהפכו מקברם מצחוק. ואילו הייתי עושה יותר מדי עניין, מתמסר לעלבון ולא מצטרף וצוחק קצת על עצמי (צחוק רווי דמעות), אני לא חושב שהייתי שורד כדי לספר.

ג. כוהנים של מזון בריא הם שקרנים מתוחכמים. הם מבינים היטב את האימה שאוחזת בכם לקראת השממה הגסטרונומית שאליה אתם פוסעים, אבל אין להם בושה או כוונה להודות באמת. מילים יכולות להכיל הכל, וכל דבר שטחנתם יכול להיחשב לקמח. אם אפשר לומר "לחם קישואים", אז מה הבעיה עם "צלעות תירס"?

"ותתפלאו לשמוע שיש גם יופי של קינוחים שאתם יכולים לפנק בהם את עצמכם. הנה, למשל, כופתאות תפוח גזר ועדשים (ע"ע) נפלאות שהכנתי, מרקם של טראפלס, המממ, נפלא. הילדים ליקקו את הצלחת". בטח. עם כופתאות כאלה, גם אני הייתי מעדיף לטעום צלחת, מברג פיליפס או כף טייחים.

ד. עדשים. תזונאיות אוהבות עדשים. מאמינות בעדשים וסוגדות להן. על פי חשבוני האישי, בשבועיים האחרונים צרכתי עדשים כמו מדינת מחוז בינונית בהודו. טחנתי קמח עדשים, הכנתי קרקרים מעדשים, וטורטיות מעדשים, ובוודאי תתפלאו לשמוע שטעמו של פנקייק עדשים זהה לחלוטין לכל דבר אחר שתכינו מעדשים.

התזונה הזאת כבר נותנת בי את אותותיה. אני מבין איך יכול להיות שעדשה בודדה הקפיצה נסיכה מעל ערימה של מזרנים. היא בטח היתה אחרי סדרת ניקוי רעלים. עדשים מזנקות אלי משירים ישנים, מפרקי תנ"ך ומפתגמים עממיים. יש עדשים עם לב של אבן, איפה ישנן עוד עדשים, ובמקום שאין עדשים תשתדל להיות.

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi