ליטל רהב נושכת את צידי שפתיה, וממצמצת במהירות. בחורה יפה, חזקה, דמות מוכרת ביישוב צור יצחק שבו היא מתגוררת ומכהנת כסגנית ראש מועצת דרום השרון. אבל נשיכת השפתיים הזו, שאינה רצונית, חושפת את סערת הרגשות הפנימית שצפה ועולה בה בשבועות האחרונים.
היא היתה רק בת 13 כשבן הזוג של אמה, שהיה מבוגר ממנה בכ־30 שנה, ביצע בה מעשים מיניים אסורים. הוא היה איש מערכת הביטחון, דמות אב בולטת בחייה, והיא היתה ילדה שלא הבינה למה הרוע הזה מגיע לה. המעשים נמשכו יום־יום, במשך כמה שבועות, עד שאמה הבינה מה קורה ואילצה אותו לעזוב את הבית.
במשך שנים שמרה ליטל על מה שקרה לה בסוד, סיפרה רק לחברים מעטים את הפרטים היבשים, עד שלפני כמה חודשים אזרה אומץ, החליטה להיחשף, וכתבה פוסט מטלטל בפייסבוק שזכה לאלפי תגובות ושיתופים. "היה לי חשוב להראות שהפגיעה המינית הזו עלולה לקרות לכולן, גם לנשים חזקות ומוכרות כמוני".
היא מדברת מהר. רוחות קיץ נעימות מנשבות בחצר ביתה המטופח, אבל היא מתעטפת בסוודר גדול ועוטפת באצבעותיה כוס תה חם. "רציתי שיידעו שהפגיעה הזו תמיד תהיה חלק ממני, אם ארצה ואם לא. שיידעו שפגיעה כזו נשארת לשנים, לעולמים. אף אחד לא ניחש שזה קרה דווקא לי, אבל זה קרה, ואני מתמודדת עם זה יום־יום. בכל פעם זה צף בדרך אחרת. רציתי לתת לנשים אחרות שנפגעו את הכוח לקום ולדבר, לצאת עם זה ולא להתבייש".
היא בת 38, נשואה לאיל, בן גילה, שמאי מקרקעין, ואמא של עלמה (8) ורונה (6). רוב ילדותה עברה עליה ברמת גן, שם חיתה לבד עם אמה, שעבדה כמזכירה ביום וכברמנית בערב כדי לפרנס את שתיהן.
הוריה התחתנו צעירים, וכשהיתה בת שנתיים התגרשו. לאורך השנים הקשר עם אביה חודש ונותק לסירוגין, והיום הם בקשר טוב. שנים לאחר הגירושים הוא התחתן בשנית, ונולד לו בן נוסף שצעיר מליטל ב־16 שנה.
"סבא וסבתא שלי, ההורים של אמא שלי, גרו בתל אביב, וההורים של אבא שלי ברמת גן, לידנו. הם עזרו לאמא שלי מבחינה כלכלית, ועבורי מילאו את החוסר בדמות האב. למדתי בבית הספר הסמוך לבית שלהם והייתי הולכת אליהם אחרי הלימודים.
"גרנו בדירה שכורה שבה ישנים על מזרן בסלון, אבל בחדר שלי לא היה חסר כלום. הייתי הילדה הראשונה בכיתה שהיה לה מחשב, ארון, ספרייה ואפילו בגדים מחו"ל, כי סבא וסבתא נתנו לי הכל. הם לא רצו שארגיש חוסר. בשלב מסוים אמא שלי עברה לעבוד כאו־פר אצל משפחה אחרת וגרה שם, ואני נשארתי עם סבא וסבתא. אחרי כחצי שנה חזרנו לדירה שכורה משלנו".
כשליטל היתה בת 9 הכירה אמה את בן זוגה, ד'. "התוקף שלי", כך היא קוראת לאיש ששינה את חייה, "המפלצת". עד היום היא כמעט ולא אומרת את שמו, וגם עכשיו מבקשת להותיר אותו אנונימי. "הוא נפטר ואין לי כבר עם מי להתעמת. ועם כל הכאב שלי, אין לי בשביל מה להעלות את הכאב מול המשפחה שלו, שנותרה מאחור ולא היתה חלק מהסיפור.
"בהתחלה התלהבתי ממנו מאוד", היא נזכרת. "היו לו הרבה עיטורים מהעבודה, הרגשתי שפתאום יש גבר בבית, שדואג, שנוכח. לא חוויתי את זה מעולם בבית שלי, והוא היה דמות אב בשבילי והביא איתו אווירה של משפחה. המשמעת היתה מאוד חשובה לו, והוא היה יושב איתי על שיעורי בית ועבודות והקנה לי מיומנויות למידה שאני משתמשת בהן עד היום. הוא היה מסיע אותי לחברות, היינו עושים טיולים ופיקניקים ביחד. מבחינתי, בהיעדר אבא שלא היה נוכח בחיים שלי, היה לו מאוד קל להיכנס לתפקיד.
"אחרי שנה וחצי עברנו לגור איתו בדירה שכורה בגבעתיים, ורמת החיים שלנו עלתה. הייתי ילדה שמחה ומאושרת. אני אפילו זוכרת שהייתי לפעמים קוראת לו 'אבא'. אולי זו גם הסיבה שהדחקתי את זה, שעשיתי דליט על כל השנים האלה. גם על מה שהיה טוב. מחקתי לעצמי שנים שהתפתחתי בהן, שגדלתי בהן. העדפתי לא לזכור כלום".
• • •
הסיוט שלה החל יום אחד אחר הצהריים, כשהיתה בכיתה ח'. היא חזרה מבית הספר וד' היה בבית. "הוא שכב במיטה כי לא הרגיש טוב. התיישבתי לידו, וכמו תמיד סיפרתי לו על כל מיני דברים שקרו בבית הספר. היה לנו קשר טוב. תוך כדי הסיפור הוא ליטף לי את הגב בקטע אבהי כזה, ופתאום זה השתנה".
היא קופאת לרגע, ושוב נושכת את שפתיה וממצמצת במהירות. "את שם אבל את לא מבינה מה קורה. ואת קופאת. עכשיו אני נזכרת איך הוא שכב על המיטה, אני ישבתי על הרצפה והוא הכניס לי את היד לתחתונים, מאחור.
"אני זוכרת שהוא ניסה לנשק אותי, ואני סגרתי את הפה עם השיניים והוא קצת הפעיל כוח כדי שאפתח אותו. לא התנשקתי לפני כן אף פעם, והוא נישק אותי למרות שלא רציתי. אני לא זוכרת איך הפעם ההיא נגמרה, אבל היא היתה התחלה של משהו שנמשך כמעט כל יום במשך כמה שבועות, בכל פעם שהוא היה בבית כשחזרתי מבית הספר".
היא עוצמת חזק את עיניה. "יש לי הבזקים שלו נוגע לי בחזה, מנשק, נוגע באיברים מוצנעים, ואני קופאת. אני זוכרת שבכל פעם שזה קרה קפאתי, ואחרי שזה היה נגמר הייתי בוכה. וכל פעם הוא היה שואל אותי למה אני בוכה, וכשעניתי 'עשית לי ככה וככה', הוא היה מכחיש. היה אומר 'אני? על מה את מדברת? איך את לא מתביישת להגיד עלי דבר כזה. אני כמו אבא שלך. אני לקחתי אותך ועשיתי בשבילך כל כך הרבה. זה לא קרה'.
"הוא פשוט ניסה לגרום לי לחשוב שדמיינתי. אני זוכרת שפעם אחת נכנסתי להתקלח אחרי שזה קרה, ובכיתי בטירוף, אבל לא ידעתי למה אני בוכה. אמרתי לעצמי, או שקורה לי הדבר הנורא הזה שאני שומעת עליו בחדשות, או שאני מאבדת את השפיות שלי ואגיע להיות מאושפזת במוסד פסיכיאטרי. כך או כך, ברור שהיתה לי סיבה לבכות".
במשך שנים כעסה על עצמה, האשימה את עצמה שלא עצרה את המעשים שלו, הלקתה את עצמה על שהמשיכה להיכנס לחדרו של האיש שפגע בה. עכשיו היא מסובבת את ידיה זו סביב זו, כמתארת את המערבולת שחשה כשניסתה להבין אם מה שקורה לה הוא אמיתי.
"הייתי בכזה סרט, הייתי צריכה להבין אם זה אמיתי או שהוא משחק עם הראש שלי. הייתי בלופ. וכשהרגשתי שאני מאבדת את השפיות לחלוטין, החלטתי, יום אחד בהפסקה, לדבר עם חברה שלי. סיפרתי לה הכל, וסייגתי שיכול להיות שאני מדמיינת את זה. היא ביקשה ממני לספר לאמא שלי, ואמרה שאם אני לא אספר, היא תספר. ואז פחדתי עוד יותר. איך אני יכולה לספר לאמא שלי דבר כזה? איך אני יכולה להחזיר אותה אחורה לחיים הקשים שהיו לנו?
"באותו יום, כשחזרתי הביתה, זה קרה שוב. אחר כך הלכתי לישון צהריים במיטה שלי, וחיבקתי תמונה שלי ושל אמא שלי, ודובי שהיא קנתה לי כשהייתי בת שלוש. ד' נרדם, ושכח את המפתח בתוך הדלת, ואמא שלי לא הצליחה להיכנס הביתה עד שהוא פתח לה.
"למזלי, זה כבר הדליק לה נורה אדומה, שהתחזקה כשהיא ראתה אותי ישנה עם הדובי והתמונה. אבל היא עדיין לא אמרה כלום. באותו ערב בילינו כולנו יחד, עשינו סשן צילומים עם מצלמה, בשביל הכיף, ואני אמרתי לעצמי שהנה, אנחנו משפחה נורמלית, הכל טוב. אבל אחרי שסיימנו נכנסתי לחדר והתחלתי לבכות".
אמה של ליטל הבינה שמשהו רע עובר עליה. היא נכנסה לחדרה והפצירה בה לשתף. כשליטל סירבה, הציעה לה לכתוב. "היא אמרה לי שהיא הולכת להתקלח, והיא יודעת שאני מרגישה יותר נוח לכתוב, וביקשה שכשהיא תצא יחכה לה מכתב. היא נכנסה למקלחת, וד', שכנראה הבין שאני הולכת לספר, נכנס לחדר ושוב ניסה לשכנע אותי ששום דבר לא קרה. שאני מדמיינת. שאני הולכת להרוס לאמא שלי את הדבר הטוב שקורה לה איתו.
"אבל אני אמרתי לו לצאת, וישבתי וכתבתי. כתבתי לה שאני לא רוצה להרוס לה את החיים, אבל אני רוצה לספר לה משהו על ד'. כתבתי שהוא נגע בי, שהוא עשה לי דברים שאסור לעשות, הוצאתי הכל.
"כשהיא יצאה מהמקלחת וקראה את השורה הראשונה, היא סגרה את המכתב ונתנה לי חיבוק ממש חזק. היא אמרה לי שהיא מאמינה לי, שהכל יהיה בסדר. לא היה לי ספק שהיא מאמינה לי. היינו בחדר לבד, והיא אמרה לי שלמחרת, כשאצא לכיוון בית הספר, שלא אגיע לכיתה אלא אחכה לה בתחנת האוטובוס. וביקשה גם שאחרי בית הספר לא אחזור הביתה, אלא אלך לישון אצל חברה שלי.
"אני לא יודעת איך עברתי את אותו הלילה, אבל אני ממש זוכרת שחיכיתי שיגיע הבוקר, כי הבנתי שבבוקר הכל ייגמר. שהחל מהבוקר זה כבר לא יקרה יותר".
בבוקר לקחה אותה אמה למחלקת הרווחה של עיריית גבעתיים. "במשך שעה ישבתי עם העובדת הסוציאלית של העירייה וסיפרתי לה כל מה שעברתי, פעם אחר פעם, כשאמא שלי מחזיקה לי את היד. אחר כך הלכתי עם אמא לעבודה, ובצהריים הגעתי לחברה שלי. אמא שלי הסבירה לאמא שלה מה קורה, והרגשתי אצלה מוגנת.
"בזמן שאני ישנתי בלילה אצל החברה, אמא שלי חזרה הביתה כדי להגיד לד' שייצא מהבית. היא לא אמרה לו למה, רק אמרה שהוא צריך לעוף, שלא יחזור. הוא ניחש שסיפרתי, אמר לה שאני שקרנית, וכיוון אליה את האקדח שלו. בדיעבד הבנתי שזו לא היתה הפעם הראשונה שבה הוא עשה את זה. ובסוף אמר שהוא הולך אבל שכבר ידאג להלביש עליה איזה תיק משטרתי.
"אמא שלי גם דיברה עם מנהלת בית הספר שלי, וביקשה ממנה לשים לב שהוא לא מגיע לבית הספר ומנסה ליצור איתי קשר. אחרי שהיא וידאה שהוא עוזב את הבית, היא התקשרה לחברה שישנתי אצלה ואמרה שאני יכולה לחזור הביתה".
עיניה דומעות כשהיא נזכרת כיצד גזרה את כל התמונות מחגיגת בת המצווה שארגן לה בהפתעה. "ראית פעם אלבום בת מצווה שכל התמונות שבו גזורות? כי זה מה שאני ואמא שלי עשינו אחרי שהוא הלך. קרענו את סרט הווידאו של האירוע, וגזרתי אותו מכל התמונות.
"לקחתי כוסות שתייה שהוא אהב לשתות בהן, וניפצתי אותן אחת־אחת על הרצפה. כל דבר שאיכשהו הזכיר אותו בבית, השמדנו".
• • •
מייד לאחר שהפרשה התפוצצה, החלה ליטל להידרדר בלימודים. היא ידעה שהלימודים היו הדבר הכי חשוב לד', ורצתה לפגוע בכל מה שקשור אליו, אז היא פשוט הפסיקה ללמוד.
במשך שנה וחצי לאחר הגילוי היתה מטופלת אצל עובדת סוציאלית, "שהפצירה בי ובאמא שלי להתלונן על ד' במשטרה, אבל חששנו, בגלל שהוא עבד במערכת הביטחון ומחשש שיממש את האיומים שלו. אמא שלי כן הסכימה להתייצב בתחנה, ולתת עדות על מה שקרה, אבל סירבה למסור את שמו.
"לימים היא סיפרה לי שלמרות שהיה נראה שהקשר שלהם טוב וחזק, זה לא באמת היה ככה. אחרי שפרסמתי את הפוסט שלי, היא סיפרה לי ששבוע לפני שהכל התפוצץ היא רצתה להיפרד ממנו, אבל אז הוא הצמיד לה אקדח לרקה בפעם הראשונה.
"הוא היה משחק לנו בראש. היה אומר לי דברים רעים על אמא שלי, כדי שלא אעריך אותה, ולה היה אומר שהוא תופס אותי משקרת על כל מיני דברים, כמו לימודים וכדומה. הוא ממש תכנן את הכל, כדי שאם וכאשר אני אספר לה, זה יישמע מופרך. אבל אמא שלי ידעה שמה שאני אומרת זו אמת.
"היא פחדה על החיים שלנו", היא משתתקת. "היא ידעה שהמהות שלו זה השם הטוב שלו, לכאורה, ואם נהרוס לו את זה הוא עלול לרצוח אותנו. היא חשבה שהיא צריכה זמן כדי להיערך לפרידה הזו. וכשהיא הבינה מה הוא עשה לי, היא הבינה שאנחנו חייבות לברוח. ככה אמא שלי. אם קורה לך אסון, חס ושלום, היא האדם שאת רוצה שיהיה לידך".
כעסת שלא התלוננתן?
"היתה תקופה שכעסתי, כן. לא הבנתי למה אנחנו מוותרות לו. איך יכול להיות שהוא יוצא מזה בלי כלום ואני נשארת שבורה. לא הבנתי ממה אמא שלי מפחדת. מה, הוא מסוגל לרצוח אותי? זה היה נראה לי מופרך.
"היום, כשאני שומעת על מקרים של רצח במשפחה, אני מבינה שכן, הוא היה מסוגל לרצוח אותנו. זה היה פחד ממשי. גם כיבדתי את הרצון שלה, כי לא היה סיכוי בעולם שאלך להתלונן בלעדיה.
"בכלל, כעסתי על כל מה שאפשר. גם על אבא שלי כעסתי. בראש שלי, אם הוא לא היה עוזב לפני המון שנים, ד' לא היה מגיע וזה לא היה קורה".
קצת אחרי שעזב את הבית, החזיר ד' לאמה של ליטל את המפתחות לדירה השכורה, ונעלם. שנה אחר כך, עזבו ליטל ואמה לדירה אחרת בגבעתיים, והאם הכירה בן זוג אחר. "הם נשואים עד היום והוא אדם מדהים, שמציג אותי כבת שלו", היא מתרווחת, וסופסוף מחייכת.
פגשת את ד' שוב?
"כן, אחרי שנתיים. כשהייתי בכיתה י' יצאתי עם כמה חברות למסיבה, ואחר כך לבית קפה. שם פתאום ראיתי אותו. ברחתי החוצה בוכה, אבל חברות שלי עודדו אותי להיכנס. הבנתי שהוא זה שצריך לפחד ממני. גייסתי את כל הכוחות הנפשיים שהיו לי, וישבתי בשולחן עם הפנים אליו, בלי לומר מילה.
"הוא זיהה אותי, אבל לא אמר כלום. הוא יצא קצת לפנינו, וכשאנחנו יצאנו עבר לידי רכב, ממש קרוב, והוא הוציא את הראש מהחלון כדי שאראה שזה הוא. וזהו, נעלם. סיפרתי לאמא שלי, והיא חיבקה אותי והרגיעה אותי, והבנו שצריך לשכוח ממנו".
• • •
היא לא השלימה בגרות, אבל קיבלה אישור שסיימה 12 שנות לימוד. בצבא שירתה כמש"קית ת"ש ("הרקע הכלכלי והמשפחתי שלי עזר לי בתפקיד"), ובמהלך השנים עבדה כרכזת שבט בצופים ורכזת גיוס בחברת כוח אדם בינלאומית. לאחר שהתקדמה בחברה לתפקידי ניהול, פתחה משרד משלה לגיוס שמאי מקרקעין ובעלי תפקידים בנדל"ן.
לאורך השנים שיתפה רק כמה חברים בודדים במעשים של ד'. הסיפור שסיפרה היה חסר רגש. "סיפרתי רק שבן הזוג של אמא שלי נגע בי, שאחרי כמה זמן סיפרתי לחברה וזהו, נגמר. ככה חונכתי - כשמשהו קורה, אנחנו קודם כל שורדים את זה, ואת הרגש נעבד בהזדמנות. אני לא בטוחה שהבנתי שזה משהו גדול".
גם לבעלה איל, האדם הכי קרוב אליה, סיפרה רק במהלך השנים. "באחת הפגישות שלנו, כשהתחלנו לצאת, סיפרתי לו, כמו לכולם, בצורה מאוד קרה, טכנית. סיפרתי שהיה לאמא שלי בן זוג שנגע בי, וזהו. היה לו קשה לעכל את זה, אבל הוא היה מאוד אמפתי. הוא הבין שאני לא רוצה להרחיב, אז גם לא שאל מעבר לזה.
"במהלך השנים היו לנו המון שיחות, כי אנחנו זוג שיושב ומדבר. הוא היה שואל אותי יותר פרטים, ואני עניתי. ככל שהוא היה מוכן לשמוע יותר דברים בנוגע לזה, כמו תיאורים או רגשות, יכולתי לספר.
"הבנות שלי עדיין לא יודעות, ואני צריכה לחשוב איך לספר להן, בשפה שהן יבינו. כי מצד אחד אני רוצה שיידעו שיש זאבים, ומצד שני, אני לא רוצה להלחיץ אותן שהזאב הזה יכול להימצא בכל פינה".
את חוששת להן?
"אם אחת הבנות שלי תגיד ששורף לה באיברים מוצנעים, אני לא אשלול את התסריט הכי שחור. אבל אני כל הזמן חושבת איך לתת להן את הכלים להתמודד עם דברים כאלו, בלי להעביר להן חרדות".
לפני כמה שנים, מכר משותף של ד' ואמה סיפר לה שד' נפטר. "עשיתי עליו חיפוש בגוגל, וראיתי בעמוד הספד של מערכת הביטחון שהוא נלחם בסרטן והשאיר אחריו אישה וילדים. לפי החישוב שלי, הילדים נולדו קצת אחרי התקופה שבה הוא חי עם אמא שלי, מה שגרם לנו לתהות אם הוא חי עם שתי נשים במקביל, אבל לא חפרתי בעניין.
"בהתחלה שמחתי שהוא מת. אמרתי 'אלוהים, זה מלמעלה. אני לא יכולתי לעשות עם זה כלום, ומישהו נקם את נקמתי'. ואז השמחה התחלפה בכעס, כי אין לי עם מי לריב או להתעמת. הרגיז אותי שאף אחד לא יודע את האמת. שעמוד ההספד שלו מלא במילים טובות, כשבעצם הוא היה מפלצת.
"במשך שנים כעסתי על כך שפרק כזה גדול בחיים שלי נעלם לי, למרות שהיו בו גם דברים טובים, כי הוא גרם לזה להיות רק רע. אבל לפני שנה הלכתי לקבר שלו, להגיד לו שסלחתי לו. הבנתי שנשאר לי רק לסלוח. הרגשתי שאני חייבת לסלוח - על הפגיעה, על אובדן האמון, על הנטישה - כדי לאפשר לעצמי להתקדם".
ליטל נשענת לאחור בכיסאה. עכשיו, כשהיא יכולה סוף־סוף לדבר על הכל, הרגשות נשפכים החוצה, בליל של שמחה מעורבבת בכאב. רגע אחד היא בוכה, ורגע אחרי כן חיוכה מאיר את פניה. קל מאוד להתחבר אליה. שיערה הארוך מונח ברכות על כתפיה, החיוך שלה שובה, טון הדיבור נעים.
"העובדת הסוציאלית", היא מספרת, "עבדה איתי בעיקר על הטראומה הפיזית, שלא אאבד אמון בגברים, אבל לא הרגשתי שמדברים על המהות. אחריה ניסיתי כל מיני סוגי טיפולים. ניסיתי הילינג, פסיכולוגים, רבנים. הרגשתי שכולם מפספסים את העובדה שהוא היה כמו אבא עבורי. אבא שבחר להיות שם, ובחר לפגוע בי. שזה לאבד אבא בפעם השנייה, ועוד בכאלה נסיבות.
"בצבא התחלתי להרגיש התקפי חרדה, שאני מרגישה עד היום. פעמים רבות הרגשתי פתאום קוצר נשימה, הגוף רועד והדמעות לא מפסיקות לרדת. פעמיים הגעתי לאשפוז בתל השומר עם בכי בלתי נשלט ודופק מואץ.
"רק לאחרונה, באחד הטיפולים בדמיון מודרך, הבנתי שמה שקרה לי נורא. עד אז לא הבנתי כמה זה נורא, כי הרי התנתקתי מהגוף שלי. הייתי מספרת על זה כאילו זה קרה למישהו אחר. רק עכשיו אני מתחילה לעכל שזו הייתי אני. רק עכשיו, כשאני פותחת עיתון וקוראת על אישה שבן הזוג שלה פגע בה ובילדה שלה, אני מבינה שיכולתי להיות כותרת בעיתון.
"אני לא חושבת שאנשים מבינים את זה, אבל מהרגע שדבר כזה קורה, הוא ילווה אותי עד שאמות. במשך שנים הדימוי העצמי שלי היה פגוע. זה מקבל בכל פעם פנים אחרות, אבל זה חלק מהאישיות שלי. נפגעות תקיפה מינית לעולם לא יכולות לחזור להיות מי שהיו לפני התקיפה. את מתפתחת, אבל התקיפה מתפתחת יחד איתי. וזה כואב".
• • •
הפגיעה שחוותה לא עצרה אותה מלהתקדם במישור מקצועי. לפני חמש שנים נבחרה לחברת מועצה אזורית דרום השרון, המרכזת 31 יישובים, וב־2018, עם בחירתה של אושרת גני גונן לראשות המועצה, מונתה לסגניתה. היא מחזיקת תיק שירות לתושבים ואחראית על תרבות, רווחה ואיכות הסביבה, ולאחרונה נבחרה ליו"ר פורום הסגנים במרכז השלטון האזורי.
"יש לנו קשר מדהים, אני מאמינה בה מאוד והיא בולדוזרית שנלחמת למען התושבים שלה. כשהתחלתי את העבודה במועצה, אושרת דרבנה אותי ללמוד לתואר, היא מאוד מאמינה בי. ולראשונה מאז מה שקרה לי נרשמתי ללימודים לתואר ראשון רב־תחומי במשפטים, כלכלה ומשאבי אנוש באוניברסיטת אריאל.
"אמרתי לעצמי שאני מוכנה לחזור לכל הנושא הזה, שלימודים זה חשוב גם אם מי שלימד אותי את זה פגע בי מאוד. את הסמסטר הראשון סיימתי עם ממוצע של 85. הבנתי שעם מוטיבציה נכונה אני יכולה ללמוד גם עד אמצע הלילה".
כחלק מפעילותה במועצה, מקדמת ליטל פרויקטים למניעת אלימות כנגד נשים ולקידום שוויון מגדרי. אחד מהם הוא פרויקט לשינוי השיח הציבורי בנוגע לתקיפות מיניות שעליו עבדה עם מירית כץ, יועצת ראש המועצה לקידום שוויון מגדרי, ועם תמי פרבר, מנהלת האגף לשירותים חברתיים.
"צריך לעשות שינוי מהותי בכל הטיפול בעבריינות מין", היא דופקת באצבעה על השולחן. "כל הזמן אנחנו רואים פוסטים עם סימני אזהרה לנשים, למשל, 'כך תדעי שהוא אלים'. אבל מה עם הגברים? איך הוא יזהה שהוא אלים? התחלנו לארגן הרצאות של 'הקו החם לגברים מכים' לעובדי המועצה, שיכירו את הדבר הזה.
"התחלתי גם לפעול להקמתם של בתי דין לעברייני מין, בתי דין שיידעו לטפל במקרים מיוחדים כאלה. מאז הקמת הממשלה החדשה אני נפגשת עם ח"כים ומנסה לקדם את הרעיון. בכלל, אני מאמינה שנוכל לקדם חקיקה שתוודא כי נשים וילדות הן מוגנות ובטוחות".
לפני כארבע שנים, כשקמפיין MeToo# החל לצבור תאוצה בכל העולם, חשבה גם ליטל להוציא את הסיפור שלה החוצה, "אבל לא הרגשתי שאני מוכנה לחשיפה גדולה מול אנשים שאני לא באמת מכירה. יש לי בפייסבוק כמה אלפי חברים, שחצי מהם אני לא מכירה אישית, ולא ידעתי אם אני מוכנה לתגובות שזה יביא. לאט־לאט זה התבשל.
"התחלתי לכתוב פוסטים על אלימות נגד נשים, ועל תקיפות מיניות, הלכתי כל הזמן מסביב. עד שהגעתי לנקודה שזה בער בי. הרגשתי שאני רוצה לכתוב את זה כבר. לצאת עם זה. להגיד 'כן, גם לי זה קרה'. הבנתי שזה עוד שלב שאני עוברת בדרך שלי להתמודד עם הדבר הזה, וכנבחרת ציבור הגיע הזמן שאעביר את המסר הזה, שדברים כאלו קורים, וזה יותר נפוץ ממה שחושבים. שזה יכול לקרות גם אצל מישהי שנראית חזקה, כמוני. כי הנה, אני גם הייתי ילדה חזקה, אבל כשזה קרה לי קפאתי ולא עשיתי כלום. וזה עדיין לא הופך אותי לחלשה.
"היה לי חשוב שיבינו את ההשלכות של פגיעה כזו, וכמה שנים סוחבים אותה, לא רק ברמה הפיזית אלא ברמה הפסיכולוגית. מי שזה קרה לה בסמטה חשוכה יכולה לחשוב שהיא לא צריכה ללכת יותר בסמטאות לעולם. אצלי זה היה קשור ללימודים, אז עד גיל 38 לא נגעתי בלימודים. ואני אמנם לא התלוננתי, כי יכולתי להבין את החששות של אמא שלי, אבל אני מעודדת להתלונן".
• • •
באחד הלילות, בחודש מארס השנה, התיישבה ליטל בחצר ביתה עם הטלפון, והחלה לכתוב. "התוקף שלי מת. הוא היה דמות אב", כתבה, ומחקה. אחר כך כתבה טיוטה נוספת, ומחקה. ושוב טיוטה, ומחקה. אחרי חמישה נסיונות, לקחה נשימה עמוקה, ומשם הכל זרם.
"התוקף שלי מת. הוא היה דמות אב. הייתי תלמידה ביסודי, בכיתה ח', והוא בתפקיד בכיר... התוקף שלי מת. אין לי עם מי להתעמת היום כשאני חזקה ומבינה שאני לא אשמה, אין לי במה להוציא בה את הצדק לאור וכל שנותר לי הוא לסלוח, בעיקר לעצמי. על זה שקפאתי. לסלוח ולהשתחרר. התוקף שלי מת. הפגיעה לא".
"היה מאוחר מאוד, אבל אנשים החלו לכתוב תגובות", היא מספרת. "התחלתי לקבל הודעות מחברים שלי, מאמא שלי, והטירוף רק התחזק בבוקר. אני לא אדם שמפרסם דברים כדי שימחאו לי כפיים, אבל התגובות החמות עשו לי טוב. הבנתי שהמסרים שלי עוברים, ומתקבלים בקרקע פורייה ובאהבה. שאנשים מבינים שדברים כאלה יכולים לקרות.
"גברים שעובדים איתי אמרו לי שריגשתי אותם. אנשים שאני לא מכירה החלו לספר לי סיפורים אישיים על תקיפה מינית שעברו, שהילדים שלהם עברו. מישהו כתב לי שהבת שלו עברה משהו דומה, וסיפר עד כמה זה קשה לו. הדהים אותי לראות איך הפוסט הזה נגע בכל אחד במקום אחר, וכמה הוא יכול לקדם נפגעות אחרות".
היא לוקחת נשימה עמוקה. "הייתי רוצה מאוד לדבר בדרך קבע עם בני נוער שחוו תקיפה מינית ולתמוך בהם, אבל אני לא מרגישה שיש לי את הכלים לטפל בנפש כה רכה ופגועה. אני יודעת שכל אמירה לא נכונה היא הרת גורל, וזו אחריות שאני לא יכולה עדיין לקחת על עצמי.
"אבל אם לספר את הסיפור שלי יעזור לחולל שינוי בתודעה או בשיח, אני מוכנה גם לצעוק אותו מעזריאלי. זה לא קל, זה לא פשוט, אבל אם זה יכול לעזור ולו למישהי אחת או למישהו אחד, זה שווה את הכל".
batchene@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו