לפני חודש, באליפות אירופה לנבחרות קטועי רגליים, הניף בן ממן (18) את רגלו הימנית וכבש שער מרהיב עבור נבחרת ישראל, שער שהעניק לנבחרת את ניצחונה הראשון אי פעם בטורניר היורו - 0:1 נגד בלגיה. רגע של אושר מזוקק, אחרי שנה של רגעים רבים אחרים, קשים וכואבים.
"נפצעתי קשה בתאונת דרכים ורגל שמאל שלי, שהיתה הרגל החזקה, נקטעה", מספר מי שעד לפני שנה נחשב לכדורגלן בעל עתיד מבטיח.
"לא ידעתי את נפשי מרוב כאבים ועצב על שאיבדתי את הרגל, ולמעשה את החלום על קריירה מקצוענית בכדורגל, אהבת חיי. בכיתי וצרחתי מכאבים פיזיים ונפשיים, לא מצאתי מנוחה", הוא משחזר.
"למזלי, חודש וחצי אחרי התאונה נחשפתי לראשונה לנבחרת הקטועים הישראלית בכדורגל, ושנה אחרי - הנה אני שוב על המגרש. משחק, בועט, כובש, חי. אני מרגיש שמצאתי מקום, אולי אחר, אבל אמיתי, להיות שוב עם הכדור".
• • •
אנחנו נפגשים בביתו שבנתניה, רגע אחרי שחזר עם הנבחרת מאליפות אירופה בפולין. מחלון הבית רואים היטב את אצטדיון הכדורגל של מכבי נתניה, שנמצא בסך הכל חמש דקות הליכה מכאן. כמה שבן היה רוצה ללהטט שם עם הכדור בשתי רגליו.
בזמן הראיון הוא מתהלך בין חדרי הבית עם הפרוטזה שהותאמה לרגלו השמאלית, מספר שהוא איתה "רק" 5-4 שעות ביום.
"זה לא מספיק", הוא אומר. "יש כאלה שמצליחים להיות גם 18 שעות עם הפרוטזה. לי עדיין קשה איתה. כואב לי ואני צריך הפסקות ארוכות".
הוא בנם הבכור של שי (44) ואושרת (42), ואח לסלין (16) ולמתן (8). האב שי, שעובד קשה כדי לפרנס את המשפחה, יוצא השכם בבוקר לעבודה כעובד עירייה על משאית לאיסוף אשפה ובלילות הוא תקליטן באירועים. ״מאז התאונה יש לנו הרבה הוצאות, בגלל המצב של בן", הוא אומר, "ואושרת מתמסרת רק לטיפול בו".
מאז שהיה פצפון, בן זוכר את עצמו עם כל כדור אפשרי - ספוג, טניס, כדורגל - בועט בעוצמה בכל מה שזז מתחת לרגליו. "אפילו עם בקבוקים שיחקתי כדורגל ברחוב עם חברים שלי. רציתי רק לבעוט, לשחק כדורגל בכל צורה. זה כל מה שעניין אותי.
"אני זוכר את עצמי משחק מגיל 6, בכל הפסקה בבית הספר וכמובן אחרי הלימודים. הייתי הולך עם החבר'ה, מוצאים איזה מגרש פנוי בעיר או בשכונה ומרביצים משחק".
בגיל 11, לא ממש מוקדם, אזר אומץ והצטרף לקבוצה מסודרת. "פחדתי להיכנס למסגרת ולשחק בליגה, זה היה נראה לי מאיים", הוא נזכר. "בגיל 11 הצטרפתי לבית הספר לכדורגל של מועדון 'טוברוק' בנתניה, אבל עדיין פחדתי להיות בקבוצה שמשחקת בליגה. לא ידעתי מה הרמה שלי. הרגשתי שיש לי יכולות, אבל לא ידעתי מה אני שווה באמת.
"התחלתי להתאמן שם, ואחרי כמה אימונים הגיע אלי יובל עזריה, שהיה אז אחראי על בית הספר לכדורגל בטוברוק, ואמר 'אני לא מבין מה אתה עושה בבית הספר לכדורגל, אני רוצה להעלות אותך לליגה'".
בן המאושר החליט לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים, או יותר נכון ברגלו השמאלית האימתנית. הוא הצטרף לקבוצת נערים ג' של טוברוק והחל לקרוע רשתות כחלוץ וקשר שמאלי.
"בעונה השנייה שלי בקבוצה כבר הבקעתי 13 שערים והיו לוקחים אותי לשחק ולתמוך גם בקבוצה של שנתון מעלי", הוא נזכר.
"התחלתי ממש להשקיע בעצמי ובכל מה שקשור למשחק. הייתי רזה, אז התחלתי לאכול לפי הנחיות של תזונאית שעבדה איתי. עבדתי באופן פרטי במכון כושר אצל הכדורגלן עדי נמני, ועשיתי גם אימוני ריצה פרטיים".
עם העבודה הקשה הגיעו גם תוצאות, ובן התגלה ככובש סדרתי, שניחן במהירות רבה ובנגיחות מצוינות. הוא התמחה גם בבעיטות חופשיות מדויקות. בעונתו השלישית במדי טוברוק כבש 17 שערים, והיו מי שניבאו לו עתיד מזהיר.
"כבר רשמתי אותו להתרשמות בקבוצה באירופה שרצתה לראות אותו", מספר האב שי. "הוא היה אמור לנסוע לשם אחרי הקורונה, והעתיד נראה ורוד".
ואז, ב־28 באוקטובר 2020, הגיע אותו יום רע ומר.
"בגיל 16 וחצי עליתי לקבוצת הנוער והתחלתי את העונה", נזכר בן. "הייתי אז שליח בפיצה והתחלתי ללמוד בכיתה י"ב. למדתי עד הצהריים והלכתי לעבוד עד אמצע הלילה, כשאחר הצהריים הייתי עושה הפסקה לאימון ואחריו חוזר לעבודה. היה לי חשוב מאוד להיות רציני גם בלימודים וגם בכדורגל, וגם להרוויח כסף.
"את התאונה עצמה אני לא זוכר בכלל, אני רק זוכר שהגעתי לעבודה באזור התעשייה בנתניה ונתנו לי משלוח פיצה שהייתי צריך להביא לתוך העיר. יצאתי למשלוח והתעוררתי בבית החולים".
האם אושרת, ששומעת את בנה, לא מתאפקת ומזילה דמעה. היא זוכרת היטב את הרגע שבו נודע לה על התאונה. "זה היה בשעות הערב", היא משחזרת. "בן נסע על הקטנוע שלו, ונהג אחר התפרץ לצומת באור אדום ונכנס בו.
"הפרמדיק שטיפל בבן התקשר לשי ודיווח לו על התאונה, ושי הודיע לי. טסנו לבית החולים לניאדו, לשם הובהל בן באמבולנס. הוא הוכנס מייד לחדר הניתוח ולא יצא ממנו עד הבוקר. בניתוח נתנו לו 12 מנות דם והצילו את חייו. הוא דימם המון, אבל הצליחו לעצור את הדימום וטיפלו גם בטחול, בכבד ובכליות שנפגעו. אלה היו רגעים קשים מאוד עבורנו.
"אחרי שייצבו את מצבו הוא הועבר לבית החולים תל השומר, וגם שם הוכנס מייד לחדר הניתוח, שבו קטעו את רגלו השמאלית".
הרגל החזקה של בן, שהיתה אמורה להוביל אותו לקבוצה באירופה, נפגעה קשה בתאונה, ולרופאים לא היה מנוס אלא לכרות אותה מתחת לברך.
• • •
במשך שלושה שבועות היה בן מורדם ומונשם. כשהתעורר החליטו הוריו, בהתייעצות עם הצוות הפסיכולוגי של בית החולים, לא לספר לו עדיין שרגלו נכרתה.
"כשהתעוררתי, מטושטש מכל התרופות ומשככי הכאבים שקיבלתי, לא הבנתי למה אני לא מצליח לזוז", הוא נזכר. "בגלל שכל הזמן היתה עלי שמיכה, לא הבנתי עדיין שרגלי השמאלית נקטעה".
שבוע וחצי לאחר שהתעורר בישרה לו אושרת על התאונה הקשה שבה איבד את רגלו. "אמא ישבה איתי בחדר ואמרה 'בן, עברת תאונה קשה ואתה באמת צריך להגיד תודה על זה שאתה כאן איתנו, שאתה חי. זה לא מובן מאליו'. אחר כך היא אמרה: 'נאלצו לקטוע לך את רגל שמאל, מתחת לברך'.
"איך שהיא אמרה את המשפט הזה, התחלתי לבכות. זה היה מפחיד. ימים שלמים שכבתי במיטה ובכיתי. חשבתי על הכדורגל ועל זה שזהו, הכל הלך. אהבת חיי נגמרה ככה, בבת אחת. בכיתי כל היום וכל הלילה".
"היה לבן שלי עתיד מזהיר, והחלום נגדע ביחד עם הרגל", מוסיף האב שי. "אין הרבה קשרים שמאליים כאלה בכדורגל הישראלי, אבל עם כל הכבוד לחלום, אחרי התאונה אנחנו קודם כל רצינו את הילד שלנו חי - וברוך השם, זה מה שקרה".
לפני שהספיק לעכל את מצבו החדש, נחתה על בן מכה נוספת. כמה שבועות אחרי הניתוח הראשון התפתח ברגל הקטועה זיהום, שגרם לחום גבוה ואילץ את הרופאים לבצע ניתוח כואב נוסף ולקטוע את הרגל גם מעל לברך, מה שאומר סיפור אחר לגמרי.
"אני חושבת שזה היה היום הכי קשה בחיים שלי, חוץ מהיום של התאונה כמובן", נזכרת אושרת. "כאמא, להגיד לילד שלך שהולכים לקטוע לו את הרגל מעל הברך, זה דבר בלתי נתפס בכלל".
בן עצמו, אף שמדובר בגבר צעיר שיודע להחזיק פאסון, כמעט ומזיל דמעה כשהוא נזכר באותם ימים. "אחרי הניתוח השני היו לי כאבי תופת. הייתי שבור", הוא נזכר. "התחלתי להבין שנהרסו לי החיים ושהלך לי הכדורגל, וההבנה הזו תקפה אותי חזק בלילות ובימים.
"הייתי עצבני והתעוררתי לא פעם בצעקות. לילות שלמים דיברתי עם אמא ואבא, שלא עזבו אותי לרגע. אמרתי לאמא 'כואב לי. כואב לי. אני עצוב, קשה לי'. החרדות והפחדים מהחיים החדשים והקשים שנפלו עלי לא הניחו לי. מה שהכי שיגע אותי היה כמובן האובדן של הכדורגל. הטריף אותי שזהו, שהכל הסתיים. פשוט הלך, ככה".
אושרת מוסיפה בדמעות: "זאת היתה התקופה הקשה בחיינו. הדבר היחיד שהחזיק אותי היתה העובדה שבן שלי נשאר בחיים. ידעתי שיכולנו גם לאבד אותו, ושאם אני שומעת אותו צועק ובוכה, זה סימן שהוא חי. זה מה שנתן לנו קצת אוויר".
שלושה חודשים לא קם בן מהמיטה. מצבו הפיזי והמנטלי היה קשה ביותר, אולם משפחתו וחבריו היו איתו כל העת, מנסים לעודד ולתמוך. גם תהל, חברתו בשש השנים האחרונות, היתה לצידו כל הזמן.
"אנחנו יחד מכיתה ז', הכרנו בבית הספר אורט שטקליס בנתניה", מספר בן. "תהל לא עזבה אותי לרגע מאז התאונה. היא באה לתל השומר באוטובוסים כל יום והנוכחות שלה מאוד עזרה לי".
אושרת: "אחרי התאונה היה לבן קשה להמשיך את הקשר. הוא לא רצה שתהל תישאר איתו ממקום של רחמים. הם גם נפרדו לזמן קצר, אבל מהר מאוד חזרו".
בן מחייך. "האהבה ניצחה, זה ברור", הוא אומר. "הבנו שהיא יותר חזקה מהפציעה שלי, ושאנחנו מאושרים ביחד".
למרות אהובתו, משפחתו וחבריו שהיו לצידו, התקשה בן להתרומם ולצאת מהאבל על מצבו. עד שיום אחד, שלושה חודשים אחרי פציעתו, החליט שהוא קם בכל זאת.
"החלטתי שזהו. מספיק", הוא אומר. "אמרתי לאמא שלי 'היום אני לוקח את עצמי בידיים. אני רוצה לשקם את עצמי ויהי מה'. אמא מאוד התרגשה, וכמובן גם אבא וכולם. באותו יום כבר עשיתי בפעם הראשונה פיזיותרפיה. הרגשתי שאין לי יותר לאן לרדת, שאני חייב להתחיל להתקדם, ונכנסתי לשיקום הכי חזק שאפשר.
"עבדתי בכל הנחישות. עד כדי כך שהפיזיותרפיסטים בתל השומר אמרו לי שיש מטופלים שאומרים 'אנחנו רוצים להיות כמו בן'. עבדתי שם גם בחדר כושר, חיזקתי את השרירים בשביל ההליכה והרגשתי שאני מתקדם. והיה לי משהו מאוד חשוב בנוסף: להצליח ללמוד בבית החולים כדי לעשות בגרות.
"המחנכת שלי, נטע קדם, באה לבית החולים עם כל הכיתה שלי מתיכון אורט יד לייבוביץ בנתניה. הם הביאו לי מחשב נייד שאיתו למדתי, ואפילו הצטרפתי לשיעורים בזום. לא ויתרתי לעצמי, ישבתי שעות והצלחתי לסיים את בית הספר עם בגרות מלאה, אפילו בהצטיינות".
במשך שבעה חודשים היה בן מאושפז. הוא עבר שיקום מפרך, שבמהלכו התחיל ללמוד ללכת עם פרוטזה ברגלו השמאלית.
"זה היה מאוד לא קל בהתחלה", משחזרת אושרת. "לקח לבן זמן להתרגל לפרוטזה, והוא עדיין נמצא בתהליך לא פשוט. בהתחלה הוא קצת התבייש, וגם היום הוא בעיקר בבית ולא יוצא הרבה בגלל המגבלה הזאת".
• • •
מי שבכל זאת מוציאה את בן מהבית, מעניקה לו רגעי אושר שכבר לא חשב שיחווה כמותם, היא נבחרת הקטועים של ישראל, שבזכותה חזר לככב על מגרש הכדורגל, הפעם כקשר וכחלוץ מרכזי.
את ההיכרות הראשונה עם הנבחרת ערך חודש וחצי אחרי התאונה. אביו שי, שחיפש עבורו פרוטזה לרגל שמאל, הכיר תוך כדי החיפושים את עו"ד צח שחרור (33), קטוע רגל בעצמו, שייסד את הנבחרת ומשמש הקפטן שלה.
צח עצמו נפצע בגיל 8, לאחר שבדרכו חזרה הביתה מחוג קראטה ברמת גן חצה מעבר חציה ואוטובוס עלה על כף רגלו השמאלית וריסק אותה.
"הספקתי לקפוץ לאחור וכך ניצלו חיי", הוא משחזר. "פינו אותי באמבולנס, בהכרה ועם כאבי תופת, לבית החולים תל השומר. עברתי לא פחות משבעה ניתוחים שממש בנו לי את כף הרגל מחדש, אבל גם אחריהם סבלתי מכאבים חזקים בכף הרגל והייתי מאוד מוגבל. לא יכולתי לעשות ספורט, בקושי ללכת 100 מטרים, והמצב רק הלך והידרדר".
לפני שלוש שנים, כשכבר היה בן 30 ובמרחק 22 שנים מהפציעה, קיבל צח החלטה דרמטית.
"החלטתי לקטוע לגמרי את הרגל, דווקא כדי לשפר את איכות חיי", הוא מסביר. "וזה אכן קרה. פתאום יכולתי לשים פרוטזה ולעשות פעילות ספורטיבית. התחלתי לגלוש גלים ולעשות קייט סרף וסנואו בורד. אני משחק פוצ'יבולי, חותר בקיאקים, מתאגרף ומתאמן שלוש פעמים ביום, ואני בכושר מצוין".
איך התחילה נבחרת הקטועים?
"חיפשתי לעשות ספורט באופן תחרותי, וראיתי בגוגל שיש נבחרות לקטועים. ראיתי תקציר של גמר היורו מ־2017 בין טורקיה לאנגליה, שהסתיים בניצחון 1:2 לטורקיה, וזה היה מטורף. היו שם 40 אלף צופים.
"המשכתי לחקור והבנתי שזה ספורט שמאוד מתפתח בעולם וקיים כבר ב־70 מדינות, אז התחלתי לחפש שותפים מפה לאוזן ודרך הרשתות החברתיות. בהתחלה היינו שלושה 'משוגעים', עזי בן שאול (45) שרגלו נקטעה בתאונת דרכים לפני ארבע שנים, יואב צרפתי (26) שאיבד את רגלו בתאונת אופנוע לפני עשר שנים ושיחק בכלל כדורסל על כיסא גלגלים, ואני.
"בהתחלה שיחקנו רק שלושתנו, למדנו ביחד את רזי המשחק. בכדורגל קטועים משחקים שבעה נגד שבעה, גודל המגרש הוא 75 אחוזים מגודל מגרש רגיל, כלומר 60 מטר אורך ו־40 מטר רוחב, והמשחק אורך שתי מחציות בנות 25 דקות כל אחת.
"לאט־לאט נאספו עוד שחקנים ששמעו עלינו מפה לאוזן ומפרסומים שונים, וכיום הנבחרת מורכבת בעיקר מכאלה שעברו תאונות דרכים, וגם מנכי צה"ל ומבעלי מוגבלויות שיש להם ארבע גפיים אבל אחת לפחות לא מתפקדת או בעלת מוגבלות ממשית. כאלה, אגב, מותר רק שלושה בקבוצה.
"באוגוסט 2019 הקמנו את נבחרת הקטועים, וחודש לאחר מכן קיבלנו הזמנה מההתאחדות היוונית להגיע למשחק ידידות, שהיה המשחק הראשון שלנו מאז ומעולם.
"למרות שהפסדנו 3:1, המשחק וכל האירוע היו מרגשים מאוד עבור כולם ובמיוחד עבורי, כי אני הבקעתי את השער לטובתנו. הרגשתי שהקמתי מקום שנותן לי ולאחרים המון אוויר ותקווה. מקום עם שייכות ומחויבות אמיתית, שמתאים למידותינו ומעניק גם גאווה לעסוק בספורט תחרותי ולייצג את מדינת ישראל".
מתחילת דרכה, הנבחרת נתמכת וממומנת בעזרת תרומות. חברת "אלטשולר שחם" אימצה אותה ומעניקה לה מדי שנה עשרות אלפי שקלים, אבל צח אומר שזה לא מספיק.
"אלטשולר שחם היא חברה מדהימה שמאוד עוזרת לנו, אבל כדי להמשיך להתקיים אנחנו מוכרחים לקבל עוד תרומות ותמיכה כספית. אנחנו ממש משוועים לכך", הוא אומר. "יש לנו כבר הכרה בינלאומית מהפדרציה העולמית של ענף כדורגל הקטועים וגם מהפדרציה האירופית של הענף, לצד הכרה ממשרד הספורט. גם ההתאחדות לכדורגל בקשר איתנו, אבל אין לנו תמיכה כספית משום גוף רשמי. בנוסף, נשמח שעוד שחקנים יצטרפו אלינו ונגדיל את הנבחרת".
בן, מצידו, שמע על הנבחרת החדשה ולא היסס לרגע. "צח הוא איש מדהים", הוא מספר. "הוא הגיע אלי לבית החולים, הראה לי את הפרוטזה שלו ואמר 'הנה, אני משחק עם זה כדורגל, אני הולך עם זה לחוף הים, אני גולש גלים'.
"זה נתן לי דרייב אדיר והיה סוּפר משמעותי בשיקום שלי, רגשית ופיזית. הוא פשוט נתן לי תקווה.
"בשיקום היתה פסיכולוגית אחת שאמרה לי 'אתה לא תשחק יותר כדורגל, תנסה לשכוח מהחלום הזה', אבל איך אני יכול לשכוח? עד עכשיו אני חולם המון שאני משחק וכובש כשחקן רגיל.
"אובדן הכדורגל הרגיל הוא משהו שעדיין יושב עלי והוא חלק מהעצב, מהחרדות ומהאובדן שאני מרגיש. איבדתי רגל, שזה המון, ואיבדתי גם את המשחק שהיה כל חיי.
"ואז הגיע צח ונתן לי אופק. הוא סיפר לי שהקים נבחרת כדורגל לקטועים, מקום שבו אוכל לחזור לשחק כדורגל. אמנם אחרת, כי זה סוג משחק שונה מאוד כמובן, אבל תהיה לי אפשרות להפעיל את הגוף, לזוז, להתלהב, והעיקר - לשחק כדורגל".
• • •
לפני חצי שנה, כשהחלום להצטרף לנבחרת הקטועים פועם בליבו, חזר בן הביתה מהשיקום הארוך. "זה היה מדהים פתאום לישון בבית, במיטה שלי", הוא מתרגש. "אמנם אני ממשיך להגיע לתל השומר שלוש פעמים בשבוע ועובר טיפולי פיזיותרפיה, חדר כושר וטיפול פסיכולוגי, אבל זה מצב מאוד שונה מאשר להיות שם כל הזמן".
חודש אחרי שהגיע הביתה, הצטרף לנבחרת הקטועים, אבל לאימון הראשון הגיע דווקא חולה.
"הייתי גמור, מת", הוא מספר, "ומעבר לזה, בחיים לא שיחקתי על קביים, וזו שפה חדשה לגמרי של הגוף והנפש במגרש שהייתי צריך זמן להסתגל אליה.
"הרגשתי גם שיש ממני ציפיות, כי עד לפני התאונה הייתי כדורגלן וכולם רצו שאראה להם ביצועים וכאלה, אבל שום דבר לא הלך לי. לא הצלחתי לעשות כלום עם הקביים. חזרתי הביתה והודעתי להורים שאני לא רוצה את זה ולא הולך יותר לאימונים".
אושרת: "אמרנו לו שאין מצב שהוא פורש. שיחכה ויהיה סבלני, כי זה משהו שיכול לסייע לו מאוד. אמרנו לו שזה מקום שבו הוא יוכל לממש את החלומות שלו ולהיות שוב על המגרש, על הדשא. שאיזה מזל שקיים ענף כזה ושהוא חייב להילחם".
• • •
ובן אכן החליט להילחם. בעוז. אחרי שבועיים של משבר חזר למגרש, כשהפעם המצב השתנה לחלוטין.
"הגעתי לאימון נוסף כשכבר לא הייתי חולה, והפעם הרגשתי אדרנלין מטורף איך שעליתי על הדשא", הוא מתאר. "נכון, זה היה שונה מאוד מהמשחק שהייתי רגיל אליו, ונכון שזה לא היה החלום הגדול שלי, אבל אחרי כל מה שקרה לי, הבנתי שאם אפשר להגשים אפילו חצי חלום - אני שם.
"המשחק ריגש אותי, נתן לי קרן אור ושייכות לקבוצה עם חבר'ה נהדרים ומחויבות לאימונים. הרגשתי שאני לומד משחק חדש ואחר, ושהיי, אני עם כדור, על הדשא, מייצג את נבחרת ישראל. חזרתי לכדורגל".
היה קשה להתרגל למשחק עם הקביים?
"בהתחלה היו לי כאבים בכתפיים וברגל. בנוסף, משחקים הרי על רגל אחת והייתי צריך גם להתרגל לשחק עם רגל ימין, ולא עם שמאל שהיתה הדומיננטית עד הפציעה והכריתה. אבל הסתגלתי מהר, גם כי פשוט לא היה לי זמן.
"שלושה שבועות אחרי שהתחלתי להתאמן כבר היה לנו טורניר הכנה בפולין. התרגשתי וגם פחדתי רצח מהנסיעה הזו, הרי בחיים לא שיחקתי משחק שלם עם קביים. פחדתי גם כי עד הנסיעה הזו עדיין לא הייתי בחו"ל, ועכשיו הייתי צריך לנסוע לבד, בלי אבא ואמא. עד הנסיעה, כשהיו לי כאבים, הייתי אומר להורים והם עזרו לי בכל דבר. לא הייתי רגיל להתמודד לבד, אבל לא ויתרתי. גם הפסיכולוגית שלי דחפה אותי לטוס ולהתמודד".
באחד ממשחקי טורניר ההכנה, נגד אוקראינה, כבש בן את השער הראשון שלו במדי נבחרת ישראל באירופה. "אמנם הפסדנו 3:1, אבל הבקעתי את הגול בנגיחה וזו היתה הרגשה מדהימה. אחרת", הוא מתאר בהתרגשות. "זה היה השער הראשון של הנבחרת באירופה והתרגשתי ברמה מטורפת. כולם הרימו אותי על הכתפיים, ואני כולה שלושה שבועות על קביים. זה נתן לי תקווה אדירה.
"קשה להסביר כמה אופק הנבחרת הזו נותנת לי בחיים. יש המון רגעים קשים שבהם אני עדיין מתמודד עם הפציעה, ויש לי עדיין כאבים ופחדים מהחיים החדשים שלי, אבל עכשיו יש לי גם את האימונים והמשחקים עם הנבחרת, ואחרי שחזרנו מטורניר ההכנה התחלנו להתכונן בטירוף לאליפות אירופה. ליורו".
איך התכוננתם?
"היו לנו מאמן כושר, מאמן שוערים, פיזיותרפיסטית, מעטפת ממש רצינית. כל הצוות הגיע בהתנדבות או תמורת סכומים סמליים, כי כולם הבינו את גודל האירוע ונרתמו לעניין. אנחנו השחקנים קרענו את עצמנו, חזרנו בלי רגל הביתה... אתה רואה, גם הומור שחור פיתחתי כבר".
לפני כחודש נסעה הנבחרת לאליפות אירופה, שנערכה גם היא בפולין. 14 קבוצות מכל רחבי היבשת הופיעו שם, כשלנבחרת ישראל זו היתה הופעה ראשונה אי פעם בטורניר וההתרגשות בקרב כל השחקנים היתה כמובן עצומה.
"נסענו יומיים אחרי יום הולדת 18 שלי", הוא מספר. "אמא שפכה עלי חלב לפני שיצאתי לשדה התעופה, מין אמונה טפלה כזו, כדי שאחזור הביתה בשלום.
אולי בגלל ההתרגשות, את האליפות עצמה פתחה הנבחרת ברגל שמאל. "במשחק הראשון, נגד ספרד, הפסדנו 3:0", אומר בן. "הם נבחרת חזקה מאוד שעלתה גם לגמר והפסידה בו 6:0 לטורקיה. אחר כך שיחקנו נגד פולין, שגם הם חזקים ולקחו מקום שלישי בטורניר, וחטפנו מהם 8:0. לא מספיק שזה היה מבאס רצח, אחר כך חטפנו חמישייה גם מאוקראינה.
"אחרי ההפסדים הגענו למשחקי הדירוג על מקומות 14-9, שם שיחקנו נגד יוון והפסדנו 3:1. לאחר מכן היו לנו שני משחקים נגד בלגיה על מקומות 14-13, ומאוד לא רצינו לסיים אחרונים.
"המשחק הראשון נגמר בתיקו אפס, ובמשחק השני הגיע סוף־סוף השיא שלנו, והשיא האישי שלי.
"זה קרה 20 שניות אחרי תחילת המחצית השנייה. השוער שלנו דוד פלדמן הוציא כדור לחמזה סולימאן, הוא מסר לי, אני מסרתי לעזי, והוא החזיר לי ונתתי גול עם רגל ימין. פשוט שמתי את הכדור ברשת".
איך הרגשת?
"וואו. הייתי מאושר. שמתי גול ביורו בנבחרת ישראל. האושר הכי גדול היה בסיום, כשניצחנו במשחק והשגנו ניצחון ראשון ביורו.
"אחרי המשחק והחגיגות חשבתי גם איך הייתי הכי רוצה בעולם לעשות את זה גם בכדורגל רגיל, אבל בעיקר שמחתי על הניצחון, על השער ועל איפה שאני נמצא היום. הייתי מבסוט שאני שם, משחק כדורגל וכובש. שמחתי שמצאתי לעצמי משהו אחר, מלהיב.
"בחדר ההלבשה שרנו וחגגנו כולם ביחד וזה היה כיף גדול. אחר כך נכנסנו למלון בגאווה עם דגלי ישראל והלכנו לראות את גמר הטורניר, שנערך באותו יום".
• • •
היום, שנה אחרי התאונה, בן עדיין בתהליך שיקום מפרך שבמסגרתו הוא מגיע שלוש פעמים בשבוע לבית החולים תל השומר. הוא מודע לכך שמדובר בתהליך ארוך, פיזית ורגשית, עם מטען כבד מהפציעה.
לפני שבוע חזר להתאמן ביחד עם הנבחרת, וכמה שהוא חיכה לזה. הנה הוא רץ עם הקביים, מוסר ברגלו הימנית וגם קופץ ונוגח, והנה הוא מבקיע גול מרהיב וזורח מאושר.
בתחילת האימון, שאורך כשעתיים, נמצאת עם השחקנים הפיזיותרפיסטית מיכל נחמה שטיפלה ברבים מהם ולימדה אותם ללכת מחדש בתל השומר. היא מגיעה לאימון אחד בשבוע, עובדת על חיזוק הגוף ועל הגמישות ומבצעת איתם תרגילי פיזיותרפיה במגרש. אחריה מגיע מאמן הכושר אור הנגבי, שקורע להם את הצורה. ספרינטים עם הקביים, קפיצות, מה לא.
ואז מגיע תורו של המאמן הראשי, שרון פז, שמעביר לנבחרת אימון כדורגל לכל דבר. השחקנים מתמסרים ובועטים לשער והכל מתבצע בהמון רצינות ומשמעת.
בסוף, הם מקנחים במשחקון. יואב מוסר מעמדת הבלם לעזי שמעביר לצח, שקולט את בן, ששם את הכדור ברשת. גם במשחק החדש שלמד, הוא ניחן ביכולת הבקעה מרשימה וכל גול מוציא ממנו התלהבות של נער צוהל, שזה עתה הבקיע בפעם הראשונה.
חברי הקבוצה מתאמצים, נהנים וצוחקים, ואחרי האימון הם פשוט גמורים. "שמע, זו קריעת תחת", אומר לי צח, "תחשוב שהכל נעשה עם לחץ גדול מאוד על פלג הגוף העליון, שמפעיל את הקביים והרגל הבריאה. זה קושי עצום ומפרך".
בערב המאוחר, כשבן חוזר הביתה, בת הזוג תהל מחכה לו עם חיבוק. אמא אושרת מכינה לו ארוחת ערב, ואבא שי לא מצליח לעצור את ההתרגשות. "יש מיליון שחקנים עם שתי רגליים שלא מגיעים בסוף לכלום", הוא אומר, "והבן שלי, עם רגל אחת, כבר ניצח עם נבחרת ישראל במשחק באליפות אירופה. נבחרת ישראל הרגילה הגיעה לזה? אז הוא כובש עם רגל אחת כי זה מה שאלוהים רצה שיעשה, והוא יגיע ויכבוש גם את האוורסט".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו