בלי שום קשר לעמדתי הפוליטית, בכל פעם ששבים לדבר על כתבי אישום, אני חוזר לכתב האישום הפרטי שלי. מדינת ישראל נגד יעקב לוי. כתב אישום חסר שחר ושקרי מאלף ועד תו, שצילו המאיים ליווה אותי שנים ארוכות. לא, זה לא היה פשוט. כן, יש עשן בלי אש. ולא, לא, לא. זה לא קשור לנתניהו.
יום אחד, לפני שנים, הגיעו לחצר ביתי שני פועלים והתחילו להרוס קיר. אתם קוראים נכון. הכל היה חדש לי. לראשונה בחיי הייתי אב לתינוק רך, לראשונה בחיי הייתי הבעלים החוקי והטרי של דירה ישנה בת שני חדרים וחצי, ולה חצר קטנה, ואיך לא - ציורית.
יצאתי, המום ויחף, וניסיתי להסביר לפועלים שמי שהזמין מהם את העבודה הזאת הטעה אותם. ה"קיר להריסה" בכלל לא שייך לאנשים האלה. הוא שייך לי. למעשה מדובר בשכנים שיצאו למאבק אלים נגדי, השכן החדש, כי הם חומדים לעצמם חלק מהחצר שלי, הציורית. זה הכל. הסברתי שהאנשים האלה, אנשי בית כנסת אותנטיים ממיטב הסטריאוטיפ הירושלמי, מאיימים ברחוב שיפגעו לנו בתינוק.
הדברים האלה בלבלו את הפועלים. הם בסך הכל באו לבצע עבודה. בשכונות ירושלמיות ותיקות קשה למצוא את הידיים והרגליים בסבך השותפויות, הקושאנים, דמי המפתח וההסכמים בכתב יד משובש מתחילת המאה. ובכלל, ממתי שיפוצניקים מבקשים לעיין בניירות? הודעתי, בכל אופן, בנימוס אך באופן מפורש, שאני לא יכול להניח להם להמשיך בעבודה. שיישבו לשתות קפה ונמתין. אני אדבר עם עורך דין, והם ידברו עם האנשים הטובים ששלחו אותם. הכל טוב.
עד מהרה הגיעו בעלי הסכסוך ברעש גדול וניסו לחרחר משהו. כמה רגעים מאוחר יותר הטיל עצמו אחד מהם על הארץ והעמיד פנים שפצעתי אותו. הוא היה אדם מבוגר, והוא אשכרה פגע בעצמו כדי להטיל עלי אשם.
מי שהיתה אשתי באותם ימים עבדה כבמאית טלוויזיה, והיא הוציאה מצלמה וצילמה את ההתרחשות. העובדה שהכל צולם, מטווח קצר ובמצלמה מקצועית, גרמה לי להתייחס בגיחוך מבודח לכל האירוע. "מה הם כבר יצליחו לטעון?" אמרתי לכל מי שרק טרח לשמוע את הסיפור ההזוי. כל החברים צחקו, וגם אני. לא העלינו בדעתנו מה עתיד עוד לקרות.
בתוך כמה ימים הבנתי שאני בשדה קרב. אנשים ברחוב ניגשו ושאלו בכעס למה אני, אדם שעושה דאווינים כאילו הוא נורמטיבי, מכה קשישים. מודעות נאצה הופיעו על קירות ועמודים. מדי כמה ימים נזרקו פגרי בעלי חיים לחצר, שהלכה ונעשתה קצת פחות ציורית, ומכתבי איום אנונימיים הגיעו כמעט מדי יום. מכתבים נוספים נשלחו למקומות שבהם עבדתי ודרשו לפטר, להוקיע ולגלגל אותי מכל המדרגות.
גם יו"ר הסתדרות הנכים פנה אלי יום אחד בעקבות מכתבים שהגיעו אליו וטענו שאני מכה באכזריות אנשים עם צרכים מיוחדים. מיום ליום זה נעשה פחות ופחות מצחיק. למען האמת, זה עשה בית ספר לקפקא.
אבל מכל המכתבים העילגים והשקריים, הגרוע מכולם היה כתב האישום. זה קרה אחרי כמה זימונים לתחנת המשטרה שבהם עניתי על שאלות ובעיקר הזכרתי לשוטרים את הקלטת. קלטת הווידאו שמסרתי לשוטרים כבר ביום האירוע, מבהירה אותו טוב יותר מכל תשובה מילולית שאוכל לנסח. צפיתי בלא מעט סדרות משטרה, והיה לי ברור שתכף תגיע ההתנצלות. צמד שוטרים יגיע לביתי. הם יחייכו במבוכה, יסרבו בנימוס להצעה לשתות משהו, ימלמלו שהם כבר שנים בשטח ודבר כל כך מופרך עדיין לא ראו. משהו כזה. לא העליתי בדעתי כתב אישום.
• • •
אבל זה בדיוק מה שהיה. כתב אישום. מדינת ישראל נגדי. תקיפה של קשיש בנסיבות מחמירות. עורך הדין שלי הציע במלוא האמפתיה שאכין את עצמי. אני אוהב אותך ומאמין לך, הוא חזר ואמר. אבל יש מעט מאוד זיכויים בתיקים מהסוג הזה. כדאי שתפנים. החיים כמו שהכרת אותם, שמך הטוב, מסלולך המקצועי - עדיף להתכונן לאפשרות שכל זה תם ונשלם. כתם של תקיפה אלימה, אתה יודע, לא יורד בכביסה. ו... כן. יש גם את העניין הקטן עם תקופת המאסר. לא פחות מחצי שנה. כדאי להתרגל לריח הליזול.
וזהו, פחות או יותר. ארבע שנים חלפו. בת חמודה נולדה. שבתות וחגים, ימי הולדת ושגרה משפחתית ברוכה, אך על הכל רבצה עננה עכורה. תקופה לא בריאה, כך היא זכורה לי. מפעם לפעם הגיעו זימונים לבית המשפט. קמנו. ישבנו. אמרנו שאנחנו מבינים מה נאמר, ורשמנו את מועד הישיבה הבאה שקבעה השופטת. אבל שום דבר מיוחד לא קרה.
והנה לילה אחד, בשעה מאוחרת, צלצל אלי עורך הדין, ולראשונה מאז תחילת הפרשה קולו נשמע שמח ולבבי. זה היה לילה לפני המשפט האמיתי, זה שבו עורכי הדין יפגינו את חריפותם, עדים ייחקרו ופסק הדין יתחיל להתרקם בראשה של השופטת. היה ברור שזה לא עומד להיות לילה של שינה מפנקת. ופתאום הטלפון הזה.
עורך הדין, שמח אבל גם כועס, אמר שזהו. זה נגמר. התובעת המשטרתית בדיוק יצרה איתו קשר בהול והתחננה לפגישה קצרה בבית קפה. מוחקים את התיק ומבקשים לעשות את זה בשקט ובלי להתבזות. תם ונשלם.
מה קרה? שאלתי.
רק עכשיו הם נזכרו להכניס את הקלטת למכשיר ולצפות בה, הוא ענה. אתה קולט? ארבע שנים, ארבע פ**ינג שנים, ישבה להם הקלטת בארונית במשרד התובע. ורק עכשיו מישהו טרח להתכופף. להושיט יד. להכניס למכשיר וללחוץ PLAY.
• • •
זהו סיפור כתב האישום שלי. בשל אהבתי לשפה העברית ולציבור הקוראים, חסכתי מכם פרטים מכוערים. חלפו שנים, וכבר מזמן עזבתי את השכונה שאהבתי. התינוק שהשכנים איימו עליו עומד להתגייס בקרוב, והסיפור ההוא לא מוזכר כמעט. אבל מסקנותיו לא עוזבות אותי.
תפקידי הנהגה בכירים יש להטיל אך ורק על אנשים נקיי כפיים. כך אני מאמין. אבל לא פחות מכך אני חושש ממציאות שבה כל מועמד ראוי למשרה חשובה יצטרך להביא בחשבון שמתנגדיו עלולים לעשות הכל כדי להדביק לו כתב אישום. הם לא יצטרכו להתאמץ הרבה, את זאת אני יודע. כי אני לא הייתי מועמד לשום עמדת מפתח, ומבקשי רעתי לא היו אנשים מתוחכמים, מקושרים או חזקים במיוחד.
הרעיון לקבוע בחוק את פסילתו של מועמד שיש נגדו כתב אישום הוא לא מופרך. אבל הוא חייב להגיע לצד שכבת הגנה עבה שתמנע תלונות שווא והפללות, ובעיקר תביא בחשבון שתלונות והפללות כאלה אך צפויות להגיע.
וכן, זה סיפור שאני כמעט שלא מספר. הוא לא טוב לי לבריאות. ובכל זאת, בשבוע שעבר גוללתי חלק ממנו בשידור רדיו. מייד אחרי השידור אני נוהג לקפוץ לשוק מחנה יהודה הסמוך לאולפן, כדי לעשות קניות לשבת. והנה שם, מול הדוכן של משה פטרוזיליה, הופתעתי לפגוש את כבוד השופטת בדימוס עורכת קניות עם בן זוגה. גם הם הופתעו לפגוש אותי. כן, הם האזינו לתוכנית. כן, היא זוכרת כל פרט. לא, זה לא הכי הזוי שהיה לה בקריירה.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו