70 שנים אחרי

שיתוק בענף התחבורה

ב־14 באוקטובר 1951, בשעות הבוקר, השביתו נהגי הקטר והמסיקים (שטיפלו במערכת הקיטור) את תנועת הרכבת בקו תל אביב-חיפה, אחרי שבועות שבהם לא נענו דרישותיהם להעלאת שכר ולהטבות. היה זה בערב חג הסוכות, כששתי תחנות הרכבת, בחיפה ובתל אביב, היו גדושות באלפי נוסעים, שנאלצו לעבור לתחנת האוטובוס העירונית - שם המתינו שעות בתור, עד שחלקם חזרו בייאוש לביתם.

מחלקת האיגוד המקצועי של הוועד הפועל בהסתדרות דחתה את דרישות עובדי הרכבת. כעבור יומיים, ב־16 באוקטובר, פסקה התנועה בכל קווי רכבות הנוסעים והמשא ברחבי המדינה.

בתוך שעות הצטבר לחץ עצום על קווי האוטובוס בארץ, והתחנות המרכזיות בערים הגדולות לא עמדו בעומס הרב - ונסגרו. בנמל חיפה גרמה שביתת הרכבת לקשיים גדולים, שכן היה זה היום השני שבו לא הועמסו מטעני יבוא בנמל על הרכבות, בעוד ביום רגיל היו מסיעות הרכבות מהנמל כ־1,500 טונות מטען.

נוסף על 200 נהגי הקטר והמסיקים הצטרפו לשביתה כל עובדי הרכבת, כ־1,000 במספר. מזכיר הוועד הפועל בהסתדרות, יחיאל גולדפרב, הודיע ש"השובתים נדרשים לשוב לעבודה באופן מיידי, אחרת יינקטו צעדים חריפים נגד מארגני השביתה". מאיגוד עובדי המדינה נמסר ש"היענות לדרישת השובתים תפגע קשות באיזון העדין שבדירוג עובדי המדינה".

המדינה היתה כמרקחה, ובכל חוגי המסחר, היבוא, וכן במשרדי האוצר והתחבורה ובהסתדרות, כונסו פגישות דחופות ודיונים בהולים, שכן קריסת מערך התחבורה הארצי שיתק את כלל הפעילות במשק.

רק בשעת חצות של 18 באוקטובר הכריזו השובתים על שובם לעבודה, בהסכמה ש"בתוך שבועיים יתנהל דיון מקיף בנושא הדרישות". הדיון אכן נערך, אך מבחינת עובדי הרכבת לא הושגו בו התוצאות המקוות, ורק כעבור שנה יושרו ההדורים וחלק מדרישות נהגי הקטרים והמסיקים נענו.

* תודה לאהרון גזית, חוקר תולדות הרכבת, על הסיוע

הממשלה הבטיחה "תזונה מספקת" - ולא קיימה

בשנת 1949, במסגרת ההכנות להחלת משטר צנע בישראל, הוזמן מארה"ב צוות של מומחים שחבר לגורמים ישראליים, ויחדיו הם הקימו ועדה שתקבע מה רמת התזונה המינימלית שבמסגרתה יכולים לשרוד תינוקות, ילדים, נערים, בוגרים וקשישים.

בעיקרי מסקנות הוועדה נמסר אז שצריכת המינימום בישראל של בוגר תהיה "הקצבת בשר של 75 גרם לנפש לחודש, והקצבה יומית של לחם אחיד ללא הגבלה, 60 גרם תירס, 58 גרם סוכר, 60 גרם קמח, 17 גרם אורז, 20 גרם קטניות, 20 גרם מרגרינה, 8 גרם אטריות, 200 גרם גבינה רזה, 600 גרם בצל ו־5 גרם ביסקוויט".

על בסיס קביעה זו ניהל משרד האספקה והקיצוב את התעמולה שנועדה לשכנע את האזרחים ש"אמנם המזון הינו בצמצום רב, אך ההקצבה תספיק לקיום של כל אזרחי המדינה".

אלא שבאמצע אוקטובר 1951 פרסמה המועצה המדעית של הממשלה דו"ח מדאיג על אודות מצב התזונה בארץ, שהתבסס על מחקר שערכה המועצה במהלך 1950 בקרב 60 משפחות, "המהוות חתך אופייני לאוכלוסייה כולה".

מהדו"ח התברר ש"מצב התזונה של אזרחי ישראל הוא על הגבול, ופירושו שכל צמצום נוסף עלול לפגוע בבריאות התושבים".

הקביעה הדרמטית היתה קשורה בעובדה שהתגלתה במחקר, שלפיה רוב האזרחים לא משתמשים בכל המצרכים שנקבעו לחלוקה, "כך שתזונתם של בוגרים רבים כבר נמצאת בחסר". עוד עלה במחקר ש"תזונת האימהות אינה מספקת, ויש להניח שהאימהות נותנות ממזונן לילדיהן".

המחקר גם גילה שתזונתם של נערים עובדים ירודה. הממצא עלה כשהחוקרים השוו את תזונת הנערים העובדים עם התזונה הממוצעת של תלמידי בית הספר מקס פיין, שהיתה טובה בהרבה מתזונת הנוער העובד.

פרסום הדו"ח עורר זעם רב בציבור הישראלי. ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, הודיע ש"הממצאים יובאו בחשבון", ואכן - הדו"ח היה אחת הסיבות העיקריות להקלת משטר הצנע על האזרחים, ב־1952.

התחביב הלאומי: ארכיאולוגיה

בגיליון "מעריב" מ־12 באוקטובר 1951 נכתב על תופעה חברתית מעניינת: "לרבים ביישוב יש פתאום הובי חדש: ארכיאולוגיה ועתיקות. אתה יכול להגיע בימים אלה לביתו של ידיד, ולמצוא אותו שקוע בספרו האחרון של סוקניק (פרופ' אליעזר סוקניק, ראש מחלקת הארכיאולוגיה באוניברסיטת ירושלים וחושף המגילות הגנוזות הראשונות; ד"ס).

"חבר אחר יספר לך בהתלהבות רבה על אולברייט (וויליאם פוקסוול אולברייט, ארכיאולוג אמריקני יליד צ'ילה שערך חפירות בארץ בשנות ה־20; ד"ס), וחבר נוסף - הוא כותב רומן על שלמה המלך. עוד חבר ביקש שאנצל את הקשרים שיש לי, כביכול, בחברת החשמל, כדי לדרוש מהם להשתדל להשאיר את הזרם פועל בערב, שכן זה הזמן היחיד שיש לו לקרוא ספרים".

כעבור ימים אחדים פורסמה כתבת המשך, שבה דווח ש"ההתלהבות האקסטטית מהקמת המדינה כנראה שככה, והבריחה מהמציאות העגומה האופפת אותנו אל העבָר הרחוק לא דורשת, כידוע, היתר יציאה. מדע הארכיאולוגיה הפך למצרך חיוני וקרוב לליבם של משכילי ישראל. גם העיסוק בתחום בשעות הפנאי של אישים רמי מעלה בציוויל (אזרחי) או במדי צבא מושך את תשומת לב המתעניינים במדע הארכיאולוגיה".

כמו כן דווח ש"החפירות שנערכו לאחרונה בתל נפוליאון ברמת גן משכו למקום מתעניינים רבים, והספר בנושא שייצא בקרוב מכר כבר מספר מהדורות מראש, בהתאם לרשימות ההזמנה בחנויות הספרים ברחבי הארץ".

צליחת הכנרת הרביעית

באמצע אוקטובר 1951, חול המועד סוכות, נערכה הצליחה התחרותית הרביעית של הכנרת, בארגון הפועל. מסלול הצליחה היה מעין גב לחוף "לידו", באורך כתשעה קילומטרים, והשתתפו בו 35 שחיינים ושחייניות. לצד השוחים שטו סירות משוטים ובהן בוחנים שעקבו אחרי המתחרים. קהל רב המתין לזוכים בנקודת הסיום בחוף לידו, ומופעי בידור התקיימו להנאתו בחוף. את המסלול סיימו 23 מ־35 השחיינים, הראשון הגיע בתוצאה של 3:13:45 שעות. המובילה בנשים רשמה הישג של 3:31:50 שעות. במהלך השנים נערכו 17 צליחות תחרותיות בכנרת, ו־65 צליחות עממיות. ב־2020 נערכה שחייה קבוצתית שהקיפה את חופי הכנרת במשך שלושה ימים.

"משאיות נוסעים" ברעננה

ב־16 באוקטובר 1951 ערכה מועצת המושבה רעננה דיון מיוחד על השירות הלקוי של קווי אגד. "מאז שהרצליה נקבעה כמרכז התנועה של אגד באזור, הפכה רעננה בעיני אגד לשכונה צדדית וזנוחה", זעם חבר המועצה בנימין דוידי. ואכן, נוסעים שביקשו להגיע מרעננה לתל אביב, למשל, נאלצו להמתין בתחנות זמן ממושך עד שחלף באזור אוטובוס מאסף, שכן לאגד לא היה אף קו נסיעה שהחל ברעננה. אחרי שפניות רעננה לאגד לא נענו, שכרה המועצה את שירותיהם של בעלי משאיות, שעליהן הורכבו ספסלים לטובת נוסעים. האיתות לאגד הובן, וסידורי הנסיעה שופרו במהירות רבה.

כולם מחזרים אחרי הפועל

קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, ששבה באמצע החודש ממסע משחקי ידידות בבריטניה, הפכה להיות מחוזרת על ידי קבוצות מובילות באירופה, אף שהובסה בכל משחקיה באי הבריטי. במרכז הפועל בתל אביב התקבלו הזמנות לאירוח הקבוצה מסקוטלנד (גלזגו סלטיק), מאיטליה (מילאן) ומצרפת (ראסינג קלוב).

הנעלמים / אירועים שהיו

תערוכת בולים

אירוע שהתקיים בארץ ישראל החל מ־1939 וגם שנים אחרי הקמת המדינה, בזמנים שבהם רבים, מנער ועד זקן, עסקו בתחביב איסוף הבולים, כמאמר הגשש החיוור במערכון "תיבת הדואר" המפורסם: "אוסף בולים זה דבר חינוכי". בתערוכות אלה הוצגו לראווה אוספים של בולים, לצד מעטפות, גלויות דואר, חותמות ופריטים רבים נוספים. בישראל נערכו תערוכות לאומיות מדי שנה, והמדינה זכתה לארח גם כמה תערוכות בינלאומיות בתחום.

הצרכנייה / פריטים מאז

מחבצה

כלי להכנת חמאה וגבינה מחלב באמצעות חביטה וניעור, שגרם להפרדת השומנים מהחלב. במקורה היתה המחבצה בשימוש בארץ ישראל לפני אלפי שנים, ובעת החדשה הגיעה לכאן ב־1868 על ידי המאמינים הטמפלרים שעלו לארץ ישראל. עם התפתחות היישוב היהודי בעמק יזרעאל, בשנות ה־20 של המאה הקודמת, רכשו מתיישבי נהלל, תל יוסף, עין חרוד ועוד את המחבצה מהטמפלרים, ובהמשך ייצרו מחבצות בעצמם.

הגרלת הפיס הראשונה - 1,000 לירות

ההגרלה הראשונה של מפעל הפיס נערכה ב־16 באוקטובר 1951 באולם "אהל שם" בתל אביב. מחיר הכרטיס (בצילום) עמד על לירה, והוא הקנה זכות להשתתף בארבע הגרלות. מודעות בעיתונים קראו לציבור להשתתף באירוע ההיסטורי, והמדפיס הממשלתי הפיק 120 אלף כרטיסי פיס - שנחטפו בתוך 48 שעות. הפרס הראשון היה 1,000 לירות (כמחיר דירת חדר באותם ימים), וזכה בו סוחר טקסטיל תל־אביבי בשם יצחק כהן.

מודעות שהיו

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org