מתי בפעם האחרונה היית אופטימית?
"תמיד. אני מאמינה שאופטימיות היא אנרגיה שנשלחת לכיוון הטוב ומשפיעה לטובה על איכות החיים הנפשית שלנו. אני מאמינה במחזוריות החיים. אחרי החושך תמיד יבוא אור. ינקתי את זה מאמא שלי.
"ההורים שלי היו ניצולי שואה והיה הרבה עצב בבית, אבל היה גם ניסיון שלהם להביא שמחה. היתה שירה, אבל הטראומה של השואה בהחלט היתה מורגשת. לצערי, אבא שלי, למרות שכן היה בו רצון לשמחה, די הלך לאיבוד בגלל העומס הנפשי שישב עליו. הוא איבד בשואה אישה ושני ילדים, היה לו מאוד קשה והוא נפטר ב־1967, כשהייתי בת 17.
"אמא שלי, נעמי, שנפטרה בתחילת 2016, היתה האדם החזק והאופטימי בבית. היא היתה אישה אוהבת חיים ויצירתית מאוד. זמרת ושחקנית תיאטרון בפולין ובארץ, שגם ציירה, פיסלה, כתבה שירים והתנדבה בבתי אבות. ממנה קיבלתי את האופטימיות והיא תמיד אמרה שזה מה שהציל אותה באושוויץ. ביקשו ממנה לשיר שם וזה מה שנתן לה את כוחות הנפש לשרוד. אני מודה לה על האופטימיות הזו, היא מה שעוזר לי להעביר גם את התקופות הפחות קלות".
מתי בפעם האחרונה שיחקת?
"עכשיו, ב'עוד חוזר הניגון', מחזמר עם שירים של נתן אלתרמן. חזרתי לתיאטרון אחרי 30 שנה, לפני כן שיחקתי ב־1990 במחזמר 'אחים בדם'. בעצם התחלתי את העיסוק שלי בשירה עם חלום להיות זמרת בתיאטרון, אבל החיים הסיטו אותי ל'הכל עובר חביבי'. אני שמחה על זה מאוד, כי כנראה זה מה שהייתי זקוקה לו, אבל את חלום המשחק שמתי בצד, למעט דברים קטנים. להיות בתיאטרון בתפקיד דרמטי זה משהו שחיכיתי לו, ועכשיו אני נמצאת במקום שבו אני רוצה להתבטא, עם השירים מסביב, אבל גם עם הדרמה והמורכבות של החיים. יש פה מחזה ענק ויצרי שיש לו המון רבדים ואיכויות.
"נכנסתי להפקה מאוחר, כשכולם כבר ידעו את התפקידים בעל פה. חששתי, אבל תוך כדי החזרות, עם הסבלנות של הבמאי משה קפטן, הכל הסתדר. למזלי, בהצגה הראשונה שאני מתחדשת בה, זכיתי לבמאי חכם ורגיש שמוביל אותי בצורה עדינה ונכונה, בהתאם למה שאני צריכה. אני מופיעה שם עם זמרות ושחקניות נהדרות, למשל ריקי גל, מירי מסיקה, רוני דלומי ומאיה מעוז, שאני מסתכלת עליהן ולומדת מהן. כשאת שרה עם זמרות וזמרים טובים באמת, זה מגדיל אותך. אני חושבת שצריך להיות מקום לכולם ולכולן, והיופי בעיניי הוא כשיש מגוון של גילים וסגנונות. בכלל, אני מרגישה שבחרו למחזה הזה שחקנים וזמרים נפלאים אחד־אחד. יש שם איזה מכלול שאני אומרת שקורה 'פעם ב־'. יכול להיות שזה קשור לתשוקה של כולם לחזור לבמה אחרי תקופה ארוכה. אנחנו באמת מרגישים שזכינו בהתכנסות של משהו טוב".
מתי בפעם האחרונה התנתקת מהנייד?
"בעוונותיי הרבים, אני די צמודה לנייד ולא ממש מצליחה להתנתק. אני מרגישה שזה כמו בולען שצריך להיזהר ממנו, אבל הוא משמש אותי הרבה ופשוט הפך לחלק ממני, בעצם מכולנו. אני מתעדכנת בחדשות ויש לי התכתבויות עם המשפחה, החברים וכמובן הילדים. כשאני בחברה אני משתדלת להיות פחות בנייד ולא לשבת עם חברים עם טלפון פתוח. אני יודעת להגיד 'אוקיי, עכשיו אני שמה את הטלפון בצד ושום דבר לא יברח'".
מתי בפעם האחרונה טסת?
"ממש לפני הקורונה, בתחילת 2020. בני דניאל גר בניו יורק בזמנו והיו לי הופעות בקנדה ובלונג איילנד, אז שילבתי אותן עם ביקור אצלו. אגב, הוא עצמו מתופף ובחלק מההופעות הוא ניגן איתי, מה שהיה אושר גדול. אני אוהבת לנסוע ולטייל בעולם וזה משהו שחסר לי, אבל לימדתי את עצמי בחיים שמה שקורה הוא מה שצריך לקרות, ושצריך לחכות בסבלנות".
מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?
"החודש. לפני כמה הצגות התחלתי לשיר את אחד השירים שלי, ובגלל התקררות השתעלתי ולא יכולתי לשיר. בניגוד להופעה, בהצגה אני לא יכולה לעצור ולצחוק עם הקהל. ניסיתי לדבר ולא הצלחתי, הייתי במצוקה נוראית, והקהל פשוט התחיל למחוא לי כפיים. זה היה משהו מעבר לקשר שבין זמרת לקהל, הרגשתי שנוצר משהו אישי ואנושי מאוד, ושהאנשים מולי באמת רואים אותי ורוצים לתמוך בי. היום אני כבר אחרי ההתקררות, וגם באותו ערב ההצגה זרמה אחר כך בסדר גמור ולא היו עוד תקלות".
מתי בפעם האחרונה נתקלת באי־צדק?
"בכל פעם שאני חושבת על נושא ניצולי השואה שחיים איתנו, חלקם הגדול בעוני ובבדידות. אני לא מבינה איך נעשתה ההזנחה הזו ואיך העניין לא נפתר במשך כל כך הרבה שנים. יש לי רגישות אישית לזה, בגלל הוריי, כי אני חשופה לנושא הזה כל חיי. אני מרגישה שזה צו מוסרי לדאוג שהניצולים יחיו בכבוד, ולאחרונה התוודעתי לעמותה בשם 'למענם', שהקימה ד"ר תמרה קוליץ ויש בה רופאים ורופאות שמקדישים את עצמם לניצולים ודואגים להם. מרגש אותי שצצים אנשים טובים ומעניקים עזרה, אבל עצוב לי שעדיין יש שם קיפוח. בסוף, זה מוזר שמההתחלה ועד עכשיו לא נושאים את ניצולי השואה על כפיים.
"אני כועסת כשאני חושבת על השואה. כשאמא שלי נפטרה פתאום ראיתי את כל החיים שלה שנגמרו, ואז בפעם הראשונה כעסתי על מה שעשו לה - ולכל מי שהיה שם. דור שלם איבד את החיים שלו וזה מעורר בי עצב גדול.
"נסעתי עם אמא שלי לאושוויץ עם משלחת של תלמידי בית ספר. אני הייתי בתפקיד האמן, ואת הסיפור שלה שמעתי כשהיא סיפרה לתלמידים מה קרה לה, איפה היא איבדה טבעת, איפה היא ישנה. היא היתה באושוויץ בשנות העשרה המאוחרות וסיפרה את הסיפור שלה כאילו שהוא קרה בסרט".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"השבוע. אני לא מבינה גדולה בכסף ולא אוהבת להתעסק בו, אבל כשצריך אני לוקחת אחריות. אני מפרנסת את עצמי מגיל 16, מאז שהייתי בצמד עם יגאל בשן. בבית שבו גדלתי המצב הכלכלי לא היה טוב, והרגשתי שאם יש לי ארנק בכיס אני צריכה לדאוג למה שיהיה בתוכו.
"מי שמנהל אותי כבר שנים הוא חברי ל'הכל עובר חביבי' קיקי רוטשטיין. היינו יחד בלהקה 15 שנים ואז עזבתי והתחלתי להופיע לבד. בשלב מסוים הבנו שהדבר הכי נכון זה שהוא ינהל אותי, ומאז זה קורה כבר עשרות שנים, ממש חיים שלמים. אני בת מזל סרטן, וכשאני מוצאת משהו שטוב לי אני נצמדת אליו, למוכר, לידוע ולטוב. ההיכרות ביני לבין קיקי היא היכרות משפחתית, שעוזרת לנו להיות צוות טוב. במקצוע הזה חשוב מאוד שיהיו לך אנשים טובים לידך ולא תהיה לבד. עם קיקי יש לי תמיכה וסיעור מוחות, וזה נעים לסמוך על מישהו. יש בינינו נאמנות ואני שקטה לגמרי".
מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל הרופא?
"לפני כחודש. היתה לי דלקת גרון וקמתי בלי קול. יש לי רופאת אא"ג בשם ד"ר וולך שמטפלת בזמרים, בעיקר בזמרי אופרה. היא פשוט הצילה אותי. בבוקר לא שרתי, אבל בערב כבר הייתי זמיר. היא פשוט פתחה לי את הקול. אני לא מבקרת הרבה אצל רופאים, אבל יש לי רגישות בגרון שדורשת לפעמים טיפול. הייתי מתקררת הרבה לפני הקורונה, אבל מאז שאנחנו עם מסיכות כל הזמן אני פחות מתקררת וכבר שוקלת להישאר עם המסיכה כל חיי.
"לא נכנסתי לפחדים בקורונה. אלה לא סוג הפחדים שלי. הייתי בהלם, כמו כולם. ניסיתי להבין מה המשמעויות, אבל למזלי גם נערכתי מראש. מבחינת העבודה, זה אחרת להופיע מול קהל עם מסיכות, אבל מתרגלים לכל דבר. אני שמחה לראות שהקהל מאוד ממושמע, כי גם לו יש צורך שהתרבות לא תיפסק".
מתי בפעם האחרונה צפית באירוויזיון?
"לפני שנתיים, כשהתחרות היתה בתל אביב. הייתי בחבר השופטים הישראלי, שזו סוג אחר של צפייה. כאמן, יותר מעניין לשבת שם ולנסות להבין מה עושה שיר מוצלח. למה שיר אחד עושה את זה ושיר אחר לא. באותה שנה ההולנדי דאנקן דה מור ניצח ואני מאוד אהבתי אותו. אני אוהבת כשמישהו שובר את ה'קרקסיות' ומגיע עם משהו אישי ואינטימי, שמדבר מלב אל לב".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהבת אותך"?
"אתמול, לנכדה שלי יולי. היא תלמידת כיתה ב' ויש לי קשר מדהים איתה, אהבה גדולה והדדית. יש לי הרבה אהבה בחיים, למשפחה ולחברים שלי, ואני אומרת הרבה 'אני אוהבת אותך', ולשמחתי גם מקבלת הרבה אהבה בחזרה. דניאל בני היה שנים בניו יורק, אבל הקורונה החזירה אותו לארץ ואני קצת שמחה בתוכי על זה. הוא אמר שהוא בא לשנה, אבל אני מאוד מקווה שהוא יישאר.
"מבחינת זוגיות, אני גרושה בטוב מיובל דור. היינו נשואים 23 שנים, נפרדנו לפני יותר מ־20 שנה והפרידה היתה נכונה לשנינו. היו לנו הרבה שנים טובות ומאושרות, אבל התפתחנו למקומות אחרים ונפרדנו בכבוד ובחברות. יש לנו שני ילדים, נכדה משותפת וכמובן חברים משותפים, ככה שאנחנו בקשר. יובל הוא איש חכם ומיוחד ולמדתי ממנו הרבה. מאז היו לי היכרויות, שהתברר שהן לא היו הדבר המדויק שאני רוצה לחיים שלי".
מתי בפעם האחרונה חשבת על הגיל שלך?
"חגגתי ביולי 71, אבל בתוכי אני לא מרגישה ככה, אני מרגישה בלי גיל. לפעמים אני בת מיליון ולפעמים בת חצי שנה. לפעמים אני מרגישה את מטען החיים שלי ואת מה שלמדתי ועשיתי, ולפעמים ראשוניות של ילד. את יום ההולדת האחרון חגגתי על הבמה, במופע איחוד של הכל עובר חביבי עם סימפונט רעננה. אני אוהבת לחגוג על הבמה נקודות ציון כאלה. חוץ מזה חגגתי עם המשפחה ועם החברות שלי. אני אוהבת לחגוג ימי הולדת".
מתי בפעם האחרונה פחדת?
"בעבר הייתי פחדנית מאוד. פחדתי מהכל, מחושך, מטיסות, מג'וקים, משדים ורוחות וכמובן מהמוות, אבל עשיתי עבודה על עצמי והיום אני יכולה לומר שאני לא יודעת ממה אני פוחדת. לפני שאמא שלי ואחותי נפטרו אמרתי שהדבר היחיד שאני פוחדת ממנו הוא לאבד אנשים שאני אוהבת, וזו היתה באמת תקופה קשה מאוד.
"לפני שלוש שנים וחצי איבדתי את אחותי ריקי, שהיתה גדולה ממני בשלוש שנים. היינו כמו נשמות תאומות והרגשתי כאילו שלקחו לי אוצר. היא היתה הכי תומכת, אוהבת ומכילה, בלי שמץ של ביקורת. מישהי שבאמת הכילה אותי עד הסוף, ובשבילי זה משהו נדיר, אז אני מנסה לחשוב שזכיתי להתחבר אליה, ושאני שמחה שהיא היתה שם עבורי. מבחינתי, היא עדיין איתי.
"כשהיה לי קשה אחרי שהיא נפטרה, מישהו אמר לי 'תחשבי שעכשיו את מייצגת אותה בעולם', וזו עצה שמאוד עזרה לי. בכל פעם שאני נופלת לגעגוע אני חושבת שאני מייצגת אותה ואת אמא שלי בעולם, את איך שהן היו רוצות שאמשיך את החיים בשמחה ובהגשמה, כאילו שהן איתי. אני מאמינה שיש משהו מעבר לגלגול הזה. אחותי עסקה במיסטיקה ובתקשור והיתה יועצת רוחנית, ואני ראיתי אצלה את התופעה המעניינת הזו שמחזקת אצלי את האמונה שיש משהו מעבר, שאנחנו לא פשוט נגמרים וזהו, שיש עוד משהו".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה התאהבת?
"אהבתי הראשונה היה איש התיאטרון עמרי ניצן, שנפטר לאחרונה, וזה כאב גדול. עם עמרי זו היתה אהבת בוסר כזו, של צעירים. היינו שלוש או ארבע שנים ביחד, כולל בלהקה צבאית, ואז הוא נסע ללמוד בלונדון וחזר, אז נפרדנו וחזרנו ושוב נפרדנו, עד שבסוף הוא הכיר את אשתו הנפלאה רינה ואני התחברתי ליובל, שאיתו התחתנתי והיתה לי אהבה גדולה עם 'החיים עצמם'. מה שברור הוא שאני אוהבת אנשים יצירתיים, שמגשימים את עצמם במלואם".
שלומית אהרון \ בת 71, זמרת ושחקנית. נולדה ומתגוררת בת"א. גרושה, אם לטליה (40, מאמנת מוסמכת) ולדניאל (34, מוזיקאי), סבתא ליולי. החלה את דרכה בגיל 15, שירתה בלהקת פיקוד מרכז והתפרסמה כסולנית של להקת "הכל עובר חביבי", שעימה ייצגה את ישראל באירוויזיון 1981. השתתפה במחזות זמר והוציאה שמונה אלבומים. כיום משחקת ב"עוד חוזר הניגון" בתיאטרון הבימה. ב־12 באוקטובר תתארח לצד אילנית והחזן שי אברמסון במופע חגיגי של הגבעטרון באשדוד
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו