חולמת ביוונית: מיכל ינאי מדברת לראשונה על המעבר המפתיע ליוון

מה הייתם עושים לו יכולתם להעתיק את המשפחה הגרעינית למדינה אחרת ולקחת פסק זמן מהמרוץ המטורף? נדמה שאין מי שלא העז לחלום על הפסקה כזאת מהקצב המשוגע שמנהל אותנו כאן, אבל לצד החולמים יש גם את אלה שעושים. שנה לפני גיל 50 - מיכל ינאי החליטה לעשות.

מאז אמצע אוגוסט היא מתרגלת למציאות חדשה ביוון, לשם עברה עם משפחתה כדי "לנשום ביחד". את הילדים, יובל (בן 5 וחצי), יהלי (בן 10 וחצי) ואלכס (כמעט בת 12), רשמה למסגרות באתונה, את התיאטרון נאלצה בשלב זה לעזוב, ובעלה בן מוסקל (43), איש עסקים ויועץ לחברות בינלאומיות, התרגל לעבוד מרחוק. כשאני מבקשת לברר מה חשבה לעצמה כשיצאה להרפתקה הזאת, היא משיבה בחיוך ובכנות.

"האמת, אם הייתי שואלת את עצמי יותר מדי פעמים את השאלה הזאת, זה כנראה לא היה קורה", היא צוחקת מבעד למסך הזום. "הכל התחיל בתור הומור, שלמען האמת רץ אצלנו במשפחה כבר שנים. לפני הרבה שנים, בעלי והמשפחה שלו היו אמורים לעשות רילוקיישן לדנמרק. הוא היה אז בן 17, אביו היה איש צבא והם היו אמורים לנסוע לשליחות וכבר היו על המזוודות, מוכנים לנסיעה. שבועיים לפני התאריך, אבא שלו לקה בהתקף לב בגיל 42 ומת.

"כשהכרתי את בן זו היתה מעין בדיחה כזו, אמא שלו היתה אומרת כל הזמן 'אני עוד שנייה עושה רילוקיישן'. בהתחלה האמנתי, ובשלב מסוים אפילו חשבתי שהיא תעבור עוד לפני שנתחתן, אבל עברו השנים, זה לא קרה וצחקנו על זה.

"גם בן, במשך השנים, היה מראה לי מקומות ואומר 'אולי נגור פה, אולי נעבור לשנה לשם', עדיין בגדר בדיחה שכאילו ריחפה מעלינו מרגע שאנחנו יחד. האמת, רק עכשיו אני מחברת בפעם הראשונה את כל הדברים, את חוסכת לי טיפול פסיכולוגי".

אז מה קרה שבסוף כן החלטתם?

"הגיעה הקורונה. בעלי בן (שהיה מנכ"ל משרד הפרסום "באומן בר ריבנאי", מ"כ), נשאב לעבודה וממש לא ראיתי אותו. הוא הבין לפני כולם לאן הרוח נושבת, שלח את כל העובדים שלו הביתה יחסית מוקדם וניהל 150 עובדים מחדר השינה שלנו, בזום. היה לו נורא חשוב לשמור על האנשים ועל המורל, הוא נשאב לזה ונתן את כל הנשמה, אבל אני לא ראיתי אותו. הוא ממש רזה בתקופה הזו. מצד אחד זה היה מעורר הערצה, מצד שני, פיזית ורגשית, הרגשתי שהוא נעלם לי. היו אולי הצלחות מדהימות במשרד, שזה אחלה, אבל מה עם המשפחה?

"לי הופסקו כל ההצגות, כי התיאטרון נסגר, אבל כל נושא המדיטציה תפס תאוצה גדולה. האפליקציה הושקה ממש לפני הקורונה (ינאי השיקה את My Medi, אפליקציה למדיטציות מודרכות בעברית שמיועדות לכל הגילים, מ"כ), אבל ברגע שפרצה המגיפה התחיל פוש מטורף. תוסיפי לזה עוד כמה פרויקטים שהיו לי לקראת יום העצמאות ול"ג בעומר, וגם אני נשאבתי לעניינים שלי.

"אמנם שנינו היינו בבית עם הילדים, אבל לא באמת היינו איתם, כל אחד היה בטירוף שלו והתחלתי להרגיש שקצת איבדנו אותם. איכשהו התחלנו להתבדח על זה שנעשה שנה בתאילנד, שמגיע לנו אחרי השנה הזאת, ופתאום השיחה הפכה לרצינית. התחלנו לשאול למה לא בעצם? מה מונע מאיתנו? בן התחיל לתרגל מדיטציות עוד לפניי, וכל המשפטים האלה של חיים פעם אחת ושל להיות כאן ועכשיו הפכו מאוד נכונים ורלוונטיים לשנינו, ופשוט החלטנו ולנסוע".

בין התגובות מהעוקבים שלך היו גם כאלה שביקרו את ההחלטה הזאת. ענית על כך?

"רוב התגובות היו דווקא מאנשים שכתבו לי שהם מרגישים שאני מגשימה את החלום שלהם באיזשהו מקום. כותבים לי כמה אנחנו אמיצים, כמה הם היו רוצים לעשות את זה ולא מעיזים. הם ממש עוקבים ומעורבים, בוכים עם הילדים בבית הספר, מאוכזבים כשאנחנו לא מוצאים דירה, זה מרגש. לצד אלה יש מעטים שלא מבינים, שאומרים לי 'זה נורא קשה, אנחנו לא מבינים מה עובר עליכם, אתם חסרי אחריות שלא מצאתם בית, תחזרו'.

"אותי זה בעיקר מצחיק. הרי כל אחד מדבר מהמקום שלו, וקושי בעיניי הוא לא בהכרח דבר רע. אתה גדל ולומד ממנו. כמו שאלכס אמרה באחד הסטוריז שהעליתי, 'אנחנו לא חיים ברחוב כי אין לנו דירה, אלא חיים בדירה זמנית והכל טוב'".

• • •

מבעד למסך הזום אני רואה את ינאי יושבת בכיסא נוח, כשמאחוריה נוף עוצר נשימה. לפעמים נדמה שזהו אחד מהרקעים המושלמים שהזום מציע, אלא שבמקרה שלה לא מדובר בתמונה מלאכותית. בזמן שיחתנו הראשונה, היא והמשפחה נופשים בווילה פרטית באי לפקדה, מרחק חמש שעות מאתונה, עם בריכה צמודה ונוף שבאמת דומה לגלויה.

בן יושב עם הלפטופ במרפסת, הילדים משחקים בסלון. אלה הימים האחרונים של החופש הגדול, רגע לפני שהם חוזרים לאתונה ומתחילים לחפש דירה ושולחים את הילדים למסגרות. עוברים לסוג של שגרה.

"אחרי הרבה מחשבות אמרנו 'יאללה, בואו נהיה אמיצים'. חיים פעם אחת. ואז מתחילות השיחות המשפחתיות, כשהילדים מאוד מעורבים ומאוד בעניין של הנסיעה. אלכס הכי מכולם, היא כל הזמן אמרה לנו 'אתם תשבו בבית אבות ותתבאסו שלא עשיתם כלום בחיים, רק דיברתם ואכלתם את הראש לכולם", היא צוחקת.

דווקא ילדים לא תמיד ששים לעזוב את החברים שלהם. את השגרה.

"נכון, אבל היא היתה הכי בטירוף שניסע. כשהגיעה השאלה לאן, אני הרגשתי שתאילנד זה רחוק לי מדי. אני רוצה להמשיך לעבוד בארץ, לבקר, יש לנו משפחות. אנחנו אוהבים את הארץ, לא בורחים ממנה. אני לא אוהבת שמשתמשים במילה עוזבים. יצאנו להרפתקה. זוג חברים שלנו בדיוק עבר עם ילדה לאתונה ואמרנו 'יאללה, זה גם קרוב, גם נותן לנו אפשרות לטיולים בסופי שבוע למקומות עוצרי נשימה וגם את העיר שבה יש לילדים בתי ספר בינלאומיים, וזהו.

"האמת שלפני כמה ימים כתבתי לגליה דור המקסימה - חוקרת, סופרת, בלוגרית, צלמת ובאופן כללי אישה מלאת השראה, שהיתה חולה והחלימה ומאז לא מפסיקה לטייל ולראות - שהיא היתה עוד סיבה שהניעה אותנו לנסוע.

"אני עוקבת אחריה באינסטגרם וחשבתי למה צריך לחלות כדי להיזכר שצריך לחיות, לעצור לפעמים כדי להודות וליהנות ממה שיש? הרבה שואלים 'למה?', ואני אומרת למה בעצם לא?! חיים פעם אחת ובסך הכל כדאי לקחת הכל בפרופורציות. הרי לא עשינו משהו בלתי הפיך, רק נסענו לחוות, לנסות משהו קצת אחרת".

את הבית ברמת השרון הם השכירו לשנה, טסו לאתונה, המשיכו לנופש וכאמור נמצאים כבר עמוק בתוך חיפושי הדירה. " אנחנו ממש לא המשפחה שתסתובב עם תרמילים על הגב בעולם", מבהירה ינאי, "אנחנו רוצים לייצר שגרה לילדים שבה ההורים שלהם קצת יותר נוכחים, עם הרבה משפחתיות בסופי שבוע".

אני מניחה שזה לא היה כזה פשוט בהתחלה.

"זה מאוד מוזר להגיע למקום חדש, ועוד בתקופת קורונה. לא להכיר את המנטליות ובלי להכיר כמעט אף אחד. הדברים עדיין קצת מורכבים, גם כי עדיין לא מצאנו דירה. מצד שני, אנחנו לא ישנים ברחוב ובסוף החבר'ה הישראלים החמודים מהשגרירות עזרו לי כשהיתה בעיה עם ההסעות לבית הספר, אז מסתדרים, או כמו שאומרים פה - 'סיגה־סיגה', לאט־לאט.

"נכון, יש חששות שלילדים יהיה קשה בבית הספר, שלנו לא יהיה מספיק מאתגר, שהגעגועים לחברים ולמשפחה יהיו קשים מנשוא. אבל שוב, זו היתה הסיבה שבחרנו במקום קרוב, כדי שנוכל לקפוץ ולחבק מדי פעם. אני מאמינה שמה שלא יקרה, זו תהיה חוויה לחיים - לכולנו".

• • •

ואל החוויה הזאת הצטרפה "חוויה" נוספת, שבשנה האחרונה הפכה לחלק נוכח מאוד בחיי כולנו. עשרה ימים אחרי שהגיעו ליוון נדבקה מיכל בקורונה, ובעקבותיה כל בני הבית.

"כשהגענו ליוון בן ואני היינו אחרי חיסון שני, אבל את החיסון השלישי פספסנו בארץ בכמה ימים. כשעזבנו עוד הגבילו את הגילים, אז לא הספקנו. אין לי באמת מושג ממי נדבקתי, בהתחלה היינו במלונות ועשרה ימים אחרי שהגענו נסענו באוטו ללפקדה, נסיעה של חמש שעות. הלילה שלפני הנסיעה היה מוזר, הרגשתי שהגוף שלי נוקשה כמו אבן וישנתי על שש כריות. קשה להסביר, זה לא היה משהו שאני מכירה.

"כשיצאנו לדרך והילדים רצו לעצור לאכול, אמרתי להם שאני לא בסדר, שיש לי קורונה. כולם צחקו עלי וקראו לי היפוכונדרית. אני לא אדם חולה, לא הייתי חולה מכיתה ד', אבל התעקשתי שיש לי קורונה. הם הלכו לאכול ואני נשארתי באוטו, ואחר כך קנינו מדחום והיה לי חום של 38.3 מעלות, שזה לא חום מאוד גבוה.

"קנינו בדיקת קורונה, כשכולם עדיין מסתלבטים עלי, וכשהגענו לווילה המהממת שבה היו אמורים להצטרף אלינו חברים עם הילדים שלהם, והיו לנו תוכניות לבלות ולטייל יחד, עשיתי את הבדיקה והיא יצאה חיובית. פס ברור שלא ניתן לפספס.

"הילדים כל כך התאכזבו, כי הם חיכו לחברים שיבואו, אלכס ממש בכתה. היתה לי תחושה שהרסתי לכולם את הטיול. כמובן שכולם נבדקו מייד ויצאו שליליים, ואני נכנסתי לבידוד באגף נפרד בווילה".

איך הרגשת מבחינה פיזית?

"בסך הכל בסדר. היו לי יומיים בלי טעם וריח שבהם גם הייתי עם חום ומצוננת, אבל בסך הכל זה באמת עבר קל ורוב הזמן הרגשתי מצוין. האמת שפחדתי שלא אשרוד את האירוע דווקא מבחינה רגשית, עם כל החרדות שלי. היו לי בתיק כדורים נגד חרדה שהבאתי מהארץ, כי ידעתי שאם יום אחד תהיה לי קורונה אזדקק להם, אבל בסוף לא לקחתי אותם. אמרתי לעצמי אוקיי, עשית כל כך הרבה בדרך לפה, עברת את כל המהלך הזה, וכבר כמה שנים שאת מתרגלת מדיטציה, הגיע זמן האמת, המבחן.

"חוץ מהיום הראשון והפחד מההידרדרות הגופנית שכל הזמן מדברים עליה במחלה הלא צפויה הזו, הרגשתי בסדר. עשיתי לעצמי סדר, קראתי וראיתי שרוב מי שחווים הידרדרות הם אנשים שלא חוסנו. אחר כך החלטתי לא לעשות הפעם 'דוקטור גוגל', כמו שאני בדרך כלל עושה, החלטתי על ניתוק מהדבר הזה. דיברתי עם כמה אנשים שהיו חולים בזמן האחרון וזהו".

המדיטציה עזרה?

"ברור. היו התעוררויות של פחד באמצע הלילה, של שאלות כמו מה יהיה אם זה יידרדר, או לאן נלך, כי בכל זאת אנחנו במדינה זרה בלי ההורים, המשפחה או החברים, אז הייתי קמה בשלוש לפנות בוקר ומתרגלת מדיטציות. בהתחלה זה היה מוזר, למרות שאני מתרגלת עם האפליקציה שלי, אבל ברגע הראשון זה תמיד מוזר להקשיב לעצמך.

"תרגלתי חזרות לישון, וביום הראשון ישנתי 11 שעות אחרי התרגול. שבוע אחרי שהתחלתי בידוד אלכס הרגישה לא טוב והצטרפה, למחרת בן הצטרף ואחרי שבוע נוסף גם הבנים, שכבר נדבקו מאלכס ומבן ולא ממני. עכשיו, כשאנחנו מדברות, הבנים עדיין בבידוד, אבל בלי סימפטומים. אנחנו כבר אחרי.

"היה קטע עם בן, שעכשיו כבר אפשר לצחוק עליו. מדדתי לו חום בלילה ויצא 40.1. התקשרתי לביטוח, התייעצתי עם רופאים אם לפנות אותו לבית החולים ועשיתי לו קומפרסים. זה היה הרגע היחיד שבו פחדתי עד כדי שאמרתי לעצמי 'מה עכשיו? מה אני עושה?'. אמרתי לבן 'אין מצב שאתה מפונה פה לבית חולים, אתה מוריד חום'. שלחתי אותו למקלחות קרות. בסוף התברר שהמדחום היה מקולקל. בכלל לא היה לו חום.

"זה היה אחד הלילות. כבר ראיתי את הכותרת בעיתון: 'נסעה ליוון כדי שבעלה ימות מקורונה'. את לא מבינה לאן לקחתי את זה. עם זאת, שמרתי על קור רוח. למחרת בבוקר שוב מדדתי לו חום, והמדחום הראה 40. אלכס התעוררה, הרגישה לא טוב ומדדה חום, ושוב המדחום הראה את אותו מספר, אז החלטתי שאני, שכבר מרגישה טוב, אמדוד גם. כשגם לי יצא 40 הבנו שהמדחום מקולקל".

בלילה מלחיץ שכזה מתגנבים הרהורי חרטה? פחדים שאומרים לך למה הייתי צריכה את זה בכלל?

"אני חייבת להודות שחיכיתי להרהורים האלה, אבל הם כמעט ולא הגיעו וזה היה מאוד מפתיע. לפעמים אני מתעוררת בלילה ותוהה מה עבר עלינו, או מה היה לנו רע. גרנו בבית מקסים בשכונה כיפית, מוקפים במשפחה תומכת ובחברים, אבל מצד שני - פרופורציות. לא נסענו לאפריקה עם תרמיל על הגב, בסך הכל נסענו ליוון כדי לחוות קצת אחרת. אז נכון, יש כבר לא מעט רגעים מתסכלים כמו להיות קצת נוודים כי עוד לא מצאנו דירה, אבל בסופו של דבר זה קשקוש.

"אגב, היה לנו מזל, גורל, או איך שלא תקראי לזה, להיות מבודדים על הר עם נוף עוצר נשימה שקשה לתאר במילים. אז את מסתכלת מסביב ואומרת אם כבר אני חולה, לפחות במקום כזה. את מבינה שאלה החיים ושצריך להוציא מהם את הכי טוב שאפשר. לפחות עכשיו נהיה מחלימים, מה שאומר בלי בידודים בבית הספר. חושבים על חצי הכוס המלאה".

• • •

את הילדים - אלכס שעלתה לכיתה ז', יהלי לכיתה ה' ויובל לגן חובה - רשמה למסגרות כבר מהארץ, ושלושתם ילמדו באותו בית ספר. סיפור המגורים, לעומת זאת, הוא קצת יותר מורכב.

"חיפוש דירה פה זה די סיוט", היא אומרת, "יש כאן אלפי מתווכים על אותה דירה, אין בלעדיות, וקורה שמגיעים לדירה שכבר היינו בה. הבטיחו לנו שהדירות נפתחות עכשיו, בספטמבר, אז יש עוד כמה דברים לראות. יש גם את אנשי השגרירות שעוזרים לנו ואני כבר בווטסאפים עם כולם. כיף שיש אנשים שאנחנו מכירים, עם אותה שפה ומנטליות. אין פה אזור רק של ישראלים, כמו בברוקלין למשל. כולם מפוזרים, אבל יש פה משפחות מהשגרירות וכולם עוזרים לנו".

לא היו כאלה שניסו להוריד אותך מהרעיון? שתהו בקול רם מה את עושה?

"האמת שעד שעשינו את זה כולם היו בטוחים שזו בדיחה, כולל אני, אבל אז שאלו שאלות פרקטיות כמו יש לכם כבר בית ספר? יש דירה? וכשעניתי שלא אמרו לי 'אוקיי, אז מה בדיוק אתם הולכים לעשות?' ואני השבתי 'אני לא יודעת, אבל אני מרגישה לפעמים שבחיים צריך פשוט לעשות'".

איך הגיבו במשפחה למהלך שלכם? ומה אמרו לכם החברים?

"ההורים שלי התבאסו, ברור, כי הם מאוד קרובים לנכדים. הם היו באים אלינו כל הזמן, לוקחים לחוגים. לחברות שלי מהקפה של הבוקר אמרתי שנעשה פרלמנט בזום, כל אחת והקפה שלה. בסוף, אני באמת חושבת שצריך לפעמים קצת לנער ולאתגר את עצמך. חגגתי 49 ביוני, אני נכנסת עוד שנייה לשנה ה־50, ואני מרגישה שאני צריכה שנייה לצאת, לנשום, לראות, לחוות. אני חושבת שזו מתנה לילדים לגור במדינה אחרת ולפגוש ילדים ממקומות אחרים".

אז המטרה הראשית שעמדה לנגד עינייך היא זמן משפחה איכותי אחרי שנת הקורונה?

"בגדול כן. זו נראתה לנו הזדמנות מצוינת מהבחינה המשפחתית וזה העיקר, אבל גם ברמה האישית אני יכולה להגיד שאני מתמודדת הרבה שנים עם חרדות, אגורפוביה וקלסטרופוביה, ואני מרגישה שהמדיטציה מאוד עזרה לי לקבל את ההחלטה הזאת ולהתמודד איתה באמת, לא רק להטיף לאחרים. אני מרגישה שעברתי תהליך מטורף בשנים האחרונות ושהנסיעה הזו היא עוד התמודדות שעוזרת לי להגיע לשנת ה־50 שלי אחרת, בלי החרדות האלה. מאוד פחדתי שהמרחק ייצור אצלי פחדים, אבל אני רואה שאני סבבה ומרגישה שעברתי תהליך שבאופן אישי מרגש אותי".

עוברת בראש המחשבה שאם יהיה לכם מוצלח תרצו להישאר יותר משנה?

"המנטרה שלנו היא שהחיים קורים כאן ועכשיו, אז נראה, אני באמת לא יודעת. בניגוד לנישואים הראשונים שלי, שנמשכו שנתיים שאני קוראת להן 'TWO TOO MANY' ואחת הסיבות שנשארתי שם למרות שהיה לא טוב די מההתחלה היתה כי היה לא נעים מה יגידו ומה יחשבו - היום סיימתי עם הלא נעים. אם יהיה לנו לא טוב נחזור ואם יהיה מקסים נישאר, אנחנו בעיקר מנסים להיות נאמנים לעצמנו".

ומה עם עולם המשחק? השארת אותו מאחור?

"ממש לא. המחיר שאני מרגישה שאני כן משלמת הוא לעזוב את תיאטרון חיפה, שבו שיחקתי בשלוש השנים האחרונות. עזבתי את ההצגות 'הנשים של ג'ק' ו'מכתב לנעה', וזה מאוד מבאס כי התיאטרון הזה הוא באמת מקום מהמם. הספקתי לחזור לכמה הצגות ברגע שפתחו את עולם התרבות והיה מאוד כיף ומרגש. כשסיפרתי בתיאטרון שאני נוסעת נראה לי שבהתחלה חשבו שאני צוחקת, אבל הכל התחיל לקרות נורא מהר וכשהבינו הביאו לי מחליפה. היה עצוב להיפרד, אבל אני אחזור".

לנסות לפתח קריירה בתיאטרון ביוון זה משהו שיכול להיות ריאלי?

"אני לא מנסה פה בכלל. אני כן יודעת שבגלל שאני פרזנטורית של חברת האנטי אייג'ינג ותוספי התזונה 'JEUNESSE GLOBAL', יהיו לי ימי צילום בישראל ואחזור לארץ כדי לצלם קמפיין. גם אם תהיה איזו סדרה, אגיע לארץ להצטלם. כמו שאמרתי, אחת הסיבות לבחירה במקום קרוב היתה הנגישות והאופציה שתהיה לי לבוא כשצריך".

• • •

אז תיאטרון אולי לא, אבל על המסך הקטן ינאי מככבת, ועוד עם דור ההמשך שלה. זה קורה בסדרה "צוות הצלה", שעונתה השמינית תעלה ב־30.10 בערוץ ניק ג'וניור לצופי HOT. בסדרה, שמציגה הרפתקאות מותחות ומצחיקות, משתתפים לצידה תומר שרון ואלון לשם, וכאמור גם בתה אלכס ובעונה האחרונה גם בנה יהלי, שקפץ לתפקיד אורח.

"אלכס ואני משחקות שם מהעונה הראשונה, כבר לפני שלוש שנים", היא אומרת ,"זו סדרה מהממת לילדים עם מיליוני צפיות ביוטיוב, והאמת היא שקיבלתי את התפקיד בזכות אלכס. היא עשתה אודישן ואמרה לי 'אמא, צריך שם גם גננת, את חייבת להתקשר לסוכן שלך' - וכך היה. אלכס השתתפה עוד קודם לכן בפרסומות ובסרטים, ולעונה האחרונה הצטרף יהלי לתפקיד אורח, בקטנה, אבל בדרך חזרה הביתה הוא אמר 'זה לא בשבילי המקצוע הזה'".

לא הרבה שחקנים מעודדים את ילדיהם להיכנס לתחום הלא פשוט הזה. איך את עם זה?

"אני אמא זורמת, לטוב ולרע. אני רוצה שיהיה להם טוב ושיבחרו מה שהם רוצים ואני אעזור להם עם כל בחירה. אנחנו משפחה מאוד משתפת, גם ההחלטה לנסוע היתה החלטה משותפת. דברים אצלנו עולים לדיון משפחתי, כשבסוף ברור שאנחנו ההורים שמחליטים, אבל יש המון שיתוף וזה נכון גם לגבי מה שיבחרו לעשות בחיים. אין לי ספק שאלכס מתאימה לתחום, היא מאוד מוכשרת והכי מקצועית שיש. לגמרי גרסה משופרת ומשודרגת שלי. היא הצטלמה גם לסדרה 'שקופים' בתור הבת של יובל סמו, ולעוד סרט קולנוע".

את הולכת איתה לאודישנים? לימי צילום?

"אודישנים כמעט שאין לשמחתנו, מאז שהכל עבר לזום, ולצילומים זה איך שמסתדר. לפעמים אני הולכת איתה, לפעמים סבתא ולפעמים היא הולכת לבד, היא כבר ילדה גדולה".

• • •

כבר 13 שנים שינאי נשואה לבן, ומתברר שגם הקשר לעולם המדיטציה והמיינדפולנס, שתופס כיום נפח כל כך משמעותי בחייה, התחיל דרכו.

"לא הייתי קשורה לעולם הזה בכלל", היא אומרת, "זה היה נראה לי קשקוש, ממבו ג'מבו של כל מיני אנשים שמחפשים את עצמם ונאחזים בפתרונות טיפשיים. לא הבנתי מה זה. לפני ארבע שנים בן חטף התקף חרדה בטיסה מבנגקוק לישראל, וכשהוא הגיע לארץ הוא התחיל לתרגל עם אפליקציה אמריקנית ואחרי זמן קצר אמר לי שזה משהו משנה חיים.

"אמרתי לעצמי - אוקיי, אז איבדתי אותו לטובת 'רוחניות', לפחות זה לא פרארי או מאהבת. אבל אז גם הילדים נגנבו על זה, אבל התבאסו שההדרכה באנגלית וביקשו ממנו להקליט להם משהו בעברית. לגילת אנקורי ולבעלה למייקל, שגרו לידנו, יש אולפן בבית ואמרתי שאקליט שם משהו, כי הם נורא נדנדו.

"מאחר שאני אדם יסודי מאוד, לפני שהתחלתי להקליט רציתי להבין קודם כל מה זה, לקרוא על זה, ואז הגיע הלילה שאני קוראת לו 'מכונן השינוי', לילה משנה חיים שבו התחלתי להקשיב לכמה מדיטציות ואמרתי לעצמי 'זה מעניין'. באותו לילה קראתי שיש 141 סיבות שמוכיחות מדעית למה כדאי לתרגל מיינדפולנס ושאלתי את עצמי איך לא נחשפתי לזה קודם? הבנתי שמיליוני אנשים בעולם מתרגלים ולי אין מושג.

"התחלתי להתעמק במחקרים על המצב הנפשי שלנו, כל כמה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים עד כמה הוא מזעזע, אנחנו בעצם לא יודעים כלום. פתאום נתקלתי במספרים, וזה עוד היה לפני הקורונה, שרק הכפילה את המצוקות הנפשיות גם של מבוגרים וגם של ילדים. ראיתי כמה אנשים נמצאים בחרדות, כמה אנשים לוקחים כדורי שינה וכדורים פסיכיאטריים. מצאתי מספרים משוגעים של מה שקורה בעולם ומאז אני עוקבת אחרי הסטטיסטיקות. 

"התחלתי באמת בלהקליט קטע לילדים, הם שלחו לחברים בגן ואז מישהו מההורים של החברים שאל אותי 'ומה איתנו? ההורים?' ככה נוצר עוד קטע, ומאז אני צוללת לתוך עולם מרתק שיוצר שינוי מדהים גם אצלי וגם אצל אחרים ומרגש אותי.

"מאז שהאפליקציה באוויר אני מקבלת כל היום הודעות באינסטגרם מאנשים שהיא שינתה את חייהם. יש להם פחות חרדות, הם מצליחים לישון טוב יותר בלילה. התחלתי גם לעבוד עם חברות שהבינו שתקופת הקורונה היא תקופה מאוד מאתגרת והחליטו לעשות מנוי לעובדים שלהם. בסוף, זה אינטרס של המעסיקים שיהיו להם עובדים רגועים, מרוכזים ומסופקים יותר, וכמובן שגם העובדים נהנים להרגיש טוב יותר ולהיות פחות בסטרס".

מתי את מבינה שיש פה גם פוטנציאל עסקי?

"זה היה תהליך. בשלב מסוים אמרתי שזו תהיה התרומה שלי לעולם, בהתחלה לא הייתי בעניין העסקי בכלל. הרגשתי שזה משהו שאני יכולה ורוצה לתת לאחרים. זה קצת החזיר אותי לימי ערוץ הילדים, במובן של להשפיע, לעזור ולתת ולהיות צינור של משהו טוב. היום יש לאפליקציה כבר כמעט 100 אלף הורדות, שזה מטורף כי אני לא חושבת שאי פעם כיוונתי לשם. בגלל האינסטגרם, שבו אני אדם שאפשר לכתוב לו ולהגיע אליו, אני מקבלת המון הודעות מאנשים. אגב, יש לי על זה גם שני סיפורים, אחד מצחיק ואחד מרגש".

קדימה.

"הראשון קרה ממש איך שהאפליקציה עלתה לאוויר. היינו בהסעה להצגה של תיאטרון חיפה ואמרתי בהתלהבות 'היי יש לי מנוי ראשון!' ואז גיליתי שזו חמותי.

"הסיפור השני היה בנובמבר 2019, כששיחקתי עם אוהד קנולר ב'מכתב לנעה'. הוא בדיוק קיבל את ניהול תיאטרון גבעתיים ואמרתי לו 'אתה חייב לנסות, תראה אם זה עוזר לך להירדם בלילה'. היתה לנו הפסקה של תקופה מההצגה והוא לא התקשר ולא אמר כלום, אז אמרתי בסדר, לא התחבר. התבאסתי קצת, כי חשוב היה לי שדווקא הוא, שהוא לא הטיפוס הקלאסי של מתרגל מדיטציות, ינסה, אבל לא נורא.

"אחרי שלושה שבועות היתה הצגה ובאתי להגיד לו שאני מבינה שהוא לא התחבר, אבל הוא רץ אלי ואמר לי שזה משנה חיים, שאני לא מבינה מה זה עשה לו. התחלתי לבכות מרוב התרגשות".

אפליקציית "My Medi" הושקה באוקטובר 2019 וחבילת הבסיס שלה, שמכילה 10 מדיטציות, ניתנת להורדה בחינם. נוסף על כך, אפשר לשדרג ולעשות מנוי שבו יש מאות סוגים של מדיטציות. התשלום הוא או 230 שקלים לשנה או 33 שקלים לחודש. "יש גופים שסבסדו את המנוי לעובדים שלהם" אומרת ינאי, "ויש כאלה שנתנו אותו כמתנות לחגים".

ועכשיו המטרה היא להתרחב?

"יש פניות והתעניינות ואני מתחילה לגשש ולהבין. אני מודה שלא הגעתי עם איזה חזון עסקי. באתי לעשות טוב, אז נראה מה קורה, לאט־לאט. עכשיו יהיה לי גם יותר זמן לשבת ולכתוב. אפילו קיבלתי כל מיני הצעות לפתח את האפליקציה של המדיטציות גם לעולם הערבי".

לעולם הערבי?

"כן. צריך לקחת אותה גם לשפה הזאת, לניבים, לטקסטים. באופן כללי, אני צריכה להבין לאן אני מתקדמת עם הפרויקט הזה. כרגע האפליקציה עוד לא קיימת אפילו באנגלית, אבל יש התעניינות של משקיעים ואני בודקת כמה כיוונים משמעותיים".

• • •

היום, כשהנופש נגמר, ינאי ומשפחתה נמצאים בדירת Airbnb באתונה. עדיין לא הבית שהם מחפשים, אבל ללא ספק סימנים של שגרה שמתחילה להתהוות - והיא מוצאת עצמה מתמודדת עם אתגרים חדשים.

"כרגע אנחנו בדירה זמנית ששכרנו", היא אומרת, "חשבנו שנמצא דירה, אבל בינתיים לא מצאנו, אז אנחנו פה עד סוף החודש. זו דירה מהממת ובכל יום אנחנו רואים בין שתיים לשלוש דירות. מבחינת המסגרות של הילדים, אלכס היתה הראשונה שהתחילה בית ספר, וכעבור שבוע הצטרפו אליה יהלי ויובל, שיצאו מבידוד".

היא מתרגשת?

"היא חיכתה לרגע הזה כל כך. חברים חדשים, מקום חדש, היתה התרגשות שיא. כשהגענו לבית הספר קלטתי שהפחד יותר גדול מההתרגשות. נעמדנו בטעות בתור הכניסה של כיתה י' וכולם נראו לה ענקיים, אז היא אמרה 'אני לא נכנסת'. רציתי לתת לה יד ולברוח משם יחד איתה, אבל חיבקתי אותה והתחלתי לבכות מפחד ומהתרגשות, שכמו תמיד התערבבו לי. היא, הבוגרת, אמרה לי 'טוב אמא, מה את בוכה, כולה בית ספר חדש'. טוב שיש מישהו בוגר אחד...

"כשהגענו לשם, גילינו שבגלל שזה בית ספר אמריקני כל השיטה היא אמריקנית, מה שאומר שאין כתת אם או מחנכת ובכל שיעור את נמצאת עם ילדים אחרים, בחלל אחר, עם מורה אחר".

קשוח.

"כן, ואלכס נשאבה למערכת קיימת שבה היא צריכה לעשות הכל לבד. יש מן מערכת של 'באדיז', חברים, שבה מצמידים לך מישהי שאמור לדאוג לאוריינטציה בבית הספר, אבל היא לא מצאה אותה. אלכס היא מאוד עצמאית ואמרה שתסתדר לבד, אבל היום הראשון היה מאתגר. זה סבבה שיש לה אנגלית טובה, אבל לכי תלמדי ספרות של כיתה ז' באנגלית, או שיעור מתמטיקה שבו את צריכה להגיד שברים או מספר עשרוני".

איך היא חזרה מהיום הראשון?

"בשוק. זה יום לימודים מתשע עד שלוש וחצי, וגם ההגעה לשם היתה קטע. בגלל שכל המעבר היה די ספונטני וברגע האחרון, אז רק לפני כמה ימים רציתי לרשום אותה להסעה לבית הספר, אבל אמרו לי שאין מקום. אנחנו במרחק חצי שעה נסיעה מבית הספר, ובסוף, בעזרת אנשי השגרירות, מצאתי נהג מונית שייקח אותם מדי יום. זה בית ספר שכולם מגיעים אליו בהסעות. יש כאלה שבאים מפיראוס שזה שעתיים נסיעה לכל כיוון.

"אז כשהיא חזרה מהיום הראשון מבית הספר בוכה, רק אז הלב שלי התכווץ ברמות שאי אפשר להסביר ואמרתי לעצמי מה לעזאזל חשבנו לעצמנו, אבל עברו יומיים וכבר היה לה כיף. השוק התחלף בחוויות ובסקרנות ואמרתי לעצמי הנה עוד שיעור, צריך שנייה לנשום. התחלות הן התחלות, ובטח יהיו עוד הרבה רגעים מתסכלים, אבל הילדים ירוויחו שפה ואנחנו נרוויח משפחתיות ונאסוף חוויות, כך שבסוף המאזניים יהיו על רווח".

• • •

לצד היותה אמא, שחקנית בהצגות למבוגרים ואשת עסקים, אי אפשר להיפרד מינאי בלי להתייחס לתחילת דרכה ככוכבת ילדים. אז היתה הפרדה מאוד ברורה בין עולם הילדים לזה של המבוגרים, וכל ניסיון חציה או מעבר מעולם אחד לשני זכה להרמת גבה. היום, אני תוהה אם היא מרגישה את הערבוב בין הז'אנרים, את הגם וגם, את היעדר התיוג.

"אני חושבת שזה נכון לגבי הרבה דברים בחיים", היא עונה, "פעם אמרו שאדם צריך להתמקצע במשהו אחד, והיום ככל שעוברות השנים אומרים לנו להיות גם וגם, מעודדים אנשים לעשות יותר מדבר אחד, ואני חושבת שזה העניין גם פה. פעם גם היתה טלוויזיה עם ערוץ אחד, היום יש כל כך הרבה ערוצים, כל כך הרבה כוכבים. תראי את שחקני הקולנוע האמריקנים, אם פעם כשהם היו מופיעים בטלוויזיה זה היה אוי ואבוי ונחשב לירידה ברמה, היום כולם בנטפליקס. העולם השתנה וצריך לזרום עם מה שיש.

"אני חושבת שחלק מזה זו גם הבגרות שלנו. לדעת לא לבעוט בדברים, להבין שאנחנו מכלול. גם וגם וגם זה יתרון, לא חיסרון. כשלמדתי בתלמה ילין אמרו לי 'תחליטי מה את, שחקנית רצינית או עושה פרסומות. תבחרי'. היום אני חושבת שלא צריך לבחור, כולם מבינים שהכל דינמי.

"ערוץ הילדים הוא חלק ממי שאני וממה שנהייתי. כן, היו תקופות שניסיתי לבעוט ולהתנער מזה, אבל היום אני מבינה שזו היתה מתנה של המון 'שעות טיסה' שקיבלתי שם, כדי לפתח עוד דברים אחרים. למשל למדיטציות, באתי כשאני יודעת איך להתעסק עם טקסטים, לכתוב ולערוך. כל דבר שעשיתי ואני עושה נתן לי עוד כלים שמשרתים אותי היום בדברים אחרים".

Maya19.10@gmail.com