הלוואי שהשנה תשוב אל השופר קדושתו, וגם אל השיח הציבורי הנפול

הצליל הנותן את הטון במרחב היהודי בין כסה לעשור הוא קולו של השופר, אולי כלי הנגינה העתיק ביותר אחרי התוף והאורגן־שלוש־קומות. השופר הוא פלא של ממש. מצד אחד משמיעים לתוכו קול ירוד, המזכיר קולה של נפיחה, ומצד שני יוצא צליל מקודש, המרעיד דלתות מרום.

אני אוהב את השופר. נפשי נקשרה בו בילדותי, כשהייתי הולך לבית הכנסת עם סבא ז"ל, שהיה תוקע מוסמך, שם היה נותן בתקיעה, בשברים ובתרועה, סך הכל מאה פרצי יבבה היוצאים מהקרן החלולה, להזכיר מאה יבבות שייבבה אמו של סיסרא, על פי המסורת. לימים תש כוחו של סבא, ובפעם האחרונה שניסה לתקוע יצא מהקצה הרחב של השופר מה שנכנס בקצה הצר, קול חריקה דקה, והמבוכה היתה רבה.

והנה נתגלגל השופר אל הלקסיקון של השפה הישראלית העכשווית כמילת גנאי למי שמהדהד מסרים היוצאים מחלונות גבוהים ללא בדיקת עובדות, ללא תיווך, ללא עידון, מעביר מה ששומע היישר אל האוזן הכרויה של הציבור, החפץ לשמוע את האמירות, שחלקן ביקורת לגיטימית וחלקן שקרים בוטים, תפורים בחוט גס.

אני לא מערער על כך שיש אנשי תקשורת וממשל ששמו את אישיותם העצמאית בצד ומשמשים שאווישים לנתניהו האב ולבני ביתו. יש כאלה גם בצד השני, אנשים שביקורתם היתה אומנותם, עד שבאה הממשלה החדשה ולפתע נסתתמו טענותיהם, למרות שברוך השם, יש הרבה ביקורת לבקר.

העובדה שיש אנשי ציבור רבים שפועלים רק מפוזיציה ידועה לכולנו משפיעה על כולנו, מדרדרת את השיח הציבורי אל תחתית אתר ההטמנה של האשפה, איפה שמיצי הזבל נאספים, תוססים ומרעילים את מי התהום הזכים שמתחתם. זה המצב, אבל למה "שופר?" ואם היו קוראים "תפילין" למי שנכרך סביב זולתו ולא מרפה? ואם היו מכנים "פמוט" מי שאורו קלוש וחוכמתו דלה, יחסית למאורות הלֶד שמסביבו? למה לבזות כלי קודש ולהשתמש בו ככינוי גנאי?

אני אדם חילוני. אני לא באמת מאמין שקול תקיעת שופר משנה משהו בשמיים, אני לא חושב שבימים הנוראים נחתכים גורלות ליד כיסא הכבוד. ובכל זאת, יש לי כבוד לנכסים הרוחניים של העם שלי, לתשמישי הקדושה, לסמלים, למסורות. ואפילו ששופר נוגד את אמונתי הצמחונית, השוללת שימוש בכל חלק של בעל חיים לתועלתי, אני מחזיק ממנו חפץ קדוש. והלוואי שהשנה תשוב אליו קדושתו, וגם אל השיח הציבורי הנפול. שתהיה לכם תקיעה טובה.

אישה

מכל ברכות השחר, המאתגרת ביותר בתקופת השוויון שבה אנו זוכים לחיות היא "שלא עשני אישה". פעמים רבות אני חושב לי שחבל שלא עשני אישה, כי עם כל האתגרים המיוחדים לנשים - הבריאותיים, החברתיים, הפוליטיים ואחרים - נדמה לי שהקיום הנשי שלם יותר, עשיר יותר, משוכלל יותר מהקיום הגברי שזכיתי לקבל. והכל כמובן בהכללות, והיום אסור להכליל, אבל כתבתי את זה אתמול.

בימים האחרונים הצלחתי לדייק את הברכה הזו בעזרת תוספת של מילה אחת: "באפגניסטן". ברוך שלא עשני אישה באפגניסטן. כי הנסיגה המבוהלת של האמריקנים משם השאירה חצי מהאוכלוסייה תחת שלטון ברברי של גברים מצומצמי דעת ותודעה, שפקודתם הראשונה עם כיבוש הבירה היתה "נשים הביתה, ולא לצאת". ולא תגיע הודעה חדשה. זה לתמיד. נגמר שם הסיפור של נשים לומדות, ונשים עובדות, ונשים יוצאות מהבית לענייניהן. מעכשיו, יציאה מהבית רק עם מלווה בן משפחה, וגם זה רק לשוק וחזרה. ברוך שלא עשני אישה באפגניסטן.

האמת היא שאני גם מברך שלא עשני גבר באפגניסטן. ראינו כולנו את הסרטונים של לוחמי הטליבאן בגני שעשועים ובמכוני כושר, משחקים כילדים. כי מבחינת התפתחותית הם ממש פעוטות, ולמרות הטורבן והנשק והזקן, הם בסך הכל ילדים קטנים שלא מורשים לשחק עם הבנות, ולמרבה הזוועה קיבלו את הכוח לסלק אותן ממגרש המשחקים של החיים אל הבתים, השתמש והחבא.

מדהים בעיניי שלא קמה זעקה נשית מקצה עולם עד קצהו, למחות על ביטול קיומן של 20 מיליון נשים, קטנות כגדולות, והפיכתן לשפחות חרופות. כמה סער העולם מהסדרה "סיפורה של שפחה", והנה זה קורה בחיים, וששששש, אף חברת קונגרס דמוקרטית לא זעה, אף פרוגרסיבית לא נעה, כולל המוסלמיות שבהן, ובראשן חברת הקונגרס אילהאן עומר, המייסרת את ישראל בלשונה הרעילה, אך לשלום אחיותיה באפגניסטן אינה דואגת. אולי כי לאחרונה התגלה שהיא התחתנה עם אחיה כדי לקבל ויזה אמריקנית, והנשואה לאחיה עדיף שתחריש על אחיותיה.

מביך אותי להיות בן אנוש כאשר ימי קדם חוזרים לשלוט בחלקי עולם, במובנם הכי רע. מבייש אותי להיות גבר כשאנשים עם אותו מטען גנטי כמוני משעבדים בנות אדם מתוך תפיסת עליונות מגוחכת. מצער אותי שהעולם הולך אחורה צעד ענקי, כשכבר חשבנו שכל המשברים הגדולים מאחורינו. ואולי דווקא משם תקום המהפכה, ונשות אפגניסטן ייטלו את המושכות. אם לא יתלו אותן.

שמיטה

לא יודע אם שמתם לב, אם זה מעניין אתכם בכלל, אבל שנת השמיטה החלה. בימינו, השנה הזאת היא בעיקרה שנה של התחכמויות הלכתיות, המאפשרות לנו לצרוך ירקות ופירות למרות שהאדמה כביכול נחה. בעבר זו היתה שנה של שמיטה עמוקה יותר, שמיטה חברתית של חובות ומחויבויות.

תארו לכם שבמקום לעשות כל מיני קונצים, כמו היתר מכירה, ומצע מנותק, ואלוהים יודע מה, מקבלים החלטה ששנת השמיטה תשוב לימי תפארתה, בשינוי. הרי האדמה כבר לא באמת צריכה מנוחה של שנה, הדשן המודרני מספק לה שנת צהריים זריזה ומספקת, ואין סיבה אמיתית לשגע את כל השוק ולפרנס את חקלאי ירדן וטורקיה בשביל משהו שאינו נצרך באמת.

ומהצד השני - האביונים עדיין מתמודדים עם ריביות הולכות ונערמות, והוצאות לפועל, ומכתבי התראה, וניתוקים, ופינויים לרחוב, ודאגות רבות מאוד. אמנם כבר בימי בית שני תיקן הלל הזקן את הפרוזבול, שעיקר למעשה את שמיטת החובות ממהותה כי זה לא היה כלכלי, אבל בעולם של היום, עולם השפע שבו אנו זוכים לחיות, חייבים לתת את הדעת על החייבים שלא מצליחים לצאת מחובותיהם.

צריך לתקן שמי שאינו מצליח לעמוד בריביותיו ובקנסותיו ובעיקוליו, זוכה לחנינה כשמגיעה שנת השמיטה. הקנסות מתאפסים והחוב חוזר אל הקרן, והניתוקים מתחברים מחדש, והעיקולים מושעים לשנה של אפשרות להתארגן, והבנאדם מקבל הזדמנות לפתוח דף חדש. כך נזכה לשוב אל ליבת המשמעות של שנת שמיטה, במקום להוסיף עוד ועוד החמרות שאין להן שום תועלת לחיים על האדמה.

ואם אנחנו כבר בשמיטה, לפני יום כיפור הבא עלינו לטובה, נזכיר ששמיטה היא ההפך מאחיזה. ובימים האלה של חשבון נפש כדאי לכל אדם לעשות את חשבון האחיזות שלו, לבדוק באילו דעות ובאילו עמדות ובאילו השתייכויות כל אחד מחזיק בכוח, למרות שתועלתן לחייו כבר חלפה מזמן. מה בחיים אפשר לשמוט וממה להשתחרר, כי למרות תחושת הביטחון המסוימת שנותנות דעות מקובעות ושייכוּת למחנה כזה או אחר - בסוף, כל עמדה שאינה מתרעננת מעת לעת היא השומר בכלא שאליו אנחנו נכנסים מרצון ומסרבים לשמוט, פן נאבד זהות.

הזהות האמיתית אינה מה שאני מחזיק בסט ההגדרות היציבות שלי, אלא מה שאני מצליח לשמוט ולהשתחרר ולחשוב מחדש, על טרי, ולתת תשובה חדשה לשאלה ישנה. שנזכה לשמוט כל מה שלא משרת אותנו נאמנה ולהניב פירות חדשים ומתוקים כל השנה. ורק שלא תישמט הקרקע מתחתינו. אמן.

avrigilad@gmail.com