זאת היתה שעת צהריים לפני 20 שנה. נסענו תל־אביבה, למסיבה בבית של דלית עופר, שהיתה האמא הגדולה והמחבקת של כל התוכניות שערכה בגל"צ, מ"ארבע אחר הצהריים" ועד "המילה האחרונה". בדרך לשם התחילו דיווחים ברדיו על אירוע מתגלגל ובלתי נתפס, שמתרחש באותם רגעים בשמיים שנחשבו הכי מוגנים בעולם. שמי מנהטן, קו הרקיע הנחשק והמצולם כל כך.
כשהגענו לבית של נרי ודלית, כבר היה ברור שלא נצליח לשוחח על שום דבר אחר. לעולם לא אשכח את הערב הזה. לא על הכל אני מוכן לחזור, וחלילה לי מלצטט, אבל אני זוכר חלקים גדולים ממה שנאמר שם. עולמנו התהפך, למרות שהכל התרחש לכאורה בעברו השני.
דלית הכינה כיבוד נהדר ממש. אנשים חטפו ודיברו במונחים של מלחמת העולם השנייה. אני זוכר שאורי אורבך ז"ל קצת נבהל ממה שאמרו חברים, שבדרך כלל קראו לו קיצוני. כולם הסכימו שזה היה פרל הארבור אזרחי. זה היה פרל הארבור מפלצתי שבעקבותיו, אין חשש, לא יגיעו שום הירושימה או נגסאקי או תקיפה אכזרית משפילה ומוחצת. ולא מכיוון שהתקיפה הזאת שטנית פחות או קטלנית פחות, אלא מכיוון שאמריקה, לטוב או לרע, היא כבר לא אותה אמריקה.
רבים אמרו שאו שזה סוף העידן האמריקני, או שזה סוף עידן האסלאם. אבל עד היום לא ברור איזה עידן התחיל לנגד עינינו. היותר תמימים בינינו אמרו שסוף־סוף האמריקנים יבינו אותנו. הרי מישהו יחלק סוכריות. זה הרי יצולם. הם סוף־סוף יבינו! אמרו, כאילו אי פעם הדברים באמת התנהלו באופן פשוט כל כך. איש מאיתנו לא העלה בדעתו, למשל, שעוד יקומו אנשים ויטענו שמה שהפיל את התאומים היה מזימה יהודית. או שבשנה שלאחר מכן, השם הנפוץ ביותר שיינתן לתינוקות יהיה "אוסאמה".
באותו ערב היינו כולנו תמימים ופשטניים. אירועי 11 בספטמבר 2001 תוכננו להיות אפוקליפסה קולנועית מונומנטלית, וכך היו. אני מכיר כמה אנשים שהיו בטוחים שהם רואים סרט הוליוודי גרוע, ורק לא הבינו למה כל הערוצים משדרים את אותו אחד.
כמה פרדיגמות ומוסכמות נופצו באותו היום. התברר, בין היתר, שאין קשר הכרחי בין ייאוש, עוני ומצוקה לבין הרצון להתאבד באירוע טרור. המחבלים היו כולם נערי תפנוקים בעלי רישיונות טיס, ומה שהפעיל אותם היה תקווה שטנית ולא ייאוש. אבל רק מעטים שינו בעקבות זאת את הנחות היסוד שלהם. אחד הדברים שאירועי 11 בספטמבר הוכיחו זה שאג'נדות פוליטיות לא משתנות כל כך מהר. וכן, מה שבאמת השתנה הוא סידורי הביטחון לקראת טיסות, והזמן שבו יש להתייצב בשדה לפני ההמראה, אבל דברים כאלה גם הקורונה יודעת לעשות.
אני זוכר שזמן מה אחר כך, הבדיחה שהיתה הכי אהובה על גידי גוב, ממשתתפי אותה מסיבה מוזרה, היתה: "אוסאמה בן לאדן חוזר הביתה ושואל: 'מאמי! מישהו חיפש אותי?'"
• • •
וידויו של אבא סדרתי: זה 20 שנה אני שולח ילדים למערכת החינוך. 20 שנה. בכל הגילים. בכל מיני מסגרות. נרצה או לא נרצה, עם הזמן נערמים רשמים, תחושות דז'ה וו ומסקנות. אודה בהכנעה: אם אני יכול לשתף, אז למה לא?
למשל, לקראת פתיחת כיתה א' נהוג לקיים פגישת הורים. מפלס ההתרגשות גבוה. חיוכים מתוחים. היכרות מהוססת. כולם נזכרים בשלום כיתה א' שלהם. אין קל יותר מלזהות את ההורים שזאת הפעם הראשונה שלהם. עיניים לחות. ואז הסבב המתוק שנפתח בעידודה של המחנכת המשתדלת. בואו תספרו בכמה מילים על הילד/ה. זה האות לשטף סופרלטיבים ומצמוצי נחת: המילים חוזרות על עצמן, והן: קסם. פלא. דמיון. רגישות. המילה היא מאוד.
ברגע של תמימות אתה אומר לעצמך "וואו! שיחקנו אותה, הילדה שלנו עומדת להיכנס לכיתה עם הילדים הכי מתוקים ביקום". סליחה על ההשוואה, אבל זה קצת כמו לטייל בין מצבות, כן? כולם צדיקים. כולם התגלמות של פסוקי שירה. אתה שואל את עצמך: איפה המנוולים, הנודניקים או ה"זבל של בני אדם"? לאן נעלמו כל אלה? אין כאן ילד אחד אלים? ובכן, בשביל זה לא צריך ניסיון של אבא סדרתי: על אלו ועוד תשוחחו בהמשך השנה, בלחש או בקבוצות הווטסאפ שיפרשו מהקבוצה הכיתתית.
ואם נשים בצד לרגע את הציניות, אז הכל אמת לאמיתה. דברי ההורים על ילדיהם, ולהבדיל, כל מה שכתוב על המצבות. אין שם מילה אחת מזויפת. נשבע לכם. כולם באמת מקסימים ומופלאים, רבי דמיון ורגש. רק היום אני מבין את זה. כשהיתה לי מחצית מהניסיון שיש לי כעת, כבשתי שיאים של ציניות. ההורים השתפכו ואני התזתי ארס. "כן, בטח", גיחכתי, "מפה אני רואה את הבלוף".
כשהגיע תורי לדבר ממש התאפקתי לא להגיד משהו כמו "מוריס שלי הוא ילד פח". אני לא יודע אם החכמתי בינתיים. אבל היום חזרתי להאמין כמעט בכולם. רק בדבר אחד אני מטיל ספק - בדרך. הדרך ההיא, שלאורכה כל כך הרבה דברים יפים הולכים לאיבוד. לכן, חברים, נִצרו בלבכם את העיניים הלחות. הפקידו לחיסכון את הרגעים היקרים האלה. הרי חלק מהמקסימים ומהרגישים עוד יוציאו אתכם מהכלים ותצטרכו נשמה יתרה כדי ללמד עליהם זכות. ועל המחנכות. ובעיקר על עצמכם.
• • •
ואם כבר מזכירים את הדברים שעוד ילכו לאיבוד. הורים נרגשים! כאן אבא סדרתי עם חתיכת קילומטראז', ואני פונה ללב שלכם. רכשתם לאוצר שלכם את כל הציוד. כל פריט מילא אתכם בהתרגשות שאין לה שם. תיק חדש וקלמר, קופסת אוכל חמודה והבקבוק החדיש ההוא עם הקשית הפנימית (שמוצע לקרוא לו בשם "שייקר כלשהו"). הכל כרוך בהבטחות ובציפייה והכל פורט על הלב. אני מבין אתכם. הייתי שם. אני יודע שכבר במפגשים הראשונים ניסיתם ליצור קשר עם הורים אחרים ועם המחנכת והצוות. שום ביקורת על כך, אתם צעירים ואתם חושבים נכון.
עכשיו תביטו לי טוב בעיניים ותיגשו ליצור קשר עם הברנש שיושב ליד הבוטקה של השומר. יש לו המון מפתחות ביד או על החגורה. הוא שותה כוס קפה שחור סמיך ועצבני ומעשן סיגריה. או שלא. בפירוש יכול להיות שלא. דברים משתנים בעולמנו. הוא אחד האנשים החשובים בבית הספר, ואל תשכחו זאת לרגע. כשאתם ואני היינו ילדים, קראנו לו שרת. זאת היתה מילה יפה, כל עוד לשרֵת היה רעיון יפה. היום קוראים לו אב בית, סמנכ"ל תפעול, משהו אדמיניסטרטיבי או רכז תכלול. אבל הוא לא מדבר בשפה של מערכת החינוך.
הוא מדבר עברית. גשו לשוחח איתו. כמעט לא פוגשים אותו באסיפות הורים, וחבל. חשוב מאוד שהוא יכיר אתכם בשמכם ויידע הורים של מי אתם. במהלך השנה אתם עלולים לאבד סבלנות. או תמימות. הילדה או הילד בוודאות יאבדו מעיל. או תיק. או משקפיים. אתם רוצים להיות חברים של הבחור היחיד שמשוחח עם השומר בבוטקה. תתקרבו אליו. אתם תברכו אותי על הטיפ הזה.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו