מצוקת כיתות במערכת החינוך
חוק לימוד חובה תשי"ט, שנחקק בישראל ב־1949, קבע שעל המדינה לספק לכל ילד בישראל חינוך מגן חובה ועד כיתה ח' (במהלך השנים הורחב חוק חינוך החובה כך שיקיף תלמידים מגיל 3 עד 18).
עם תחילת שנת הלימודים החדשה ב־1951, ב־6 בספטמבר, התברר שלמערכת החינוך ברחבי הארץ נוספו לא פחות מ־42 אלף תלמידים חדשים, והיא הגיעה לשיא של 320 אלף תלמידים - 60 אלף מהם בתל אביב.
קשיי קליטת התלמידים החדשים בלטו בעיקר בריכוזי עולים חדשים במושבים ובמעברות, אך גם ביישובים ותיקים. יותר מ־5,000 ילדי גן חובה נשארו בביתם עם פתיחת שנת הלימודים, שכן לא נמצא עבורם סידור מתאים.
גם לאלפים מתלמידי החינוך העממי בכל רחבי הארץ לא נמצאו כיתות לימוד, שכן המצב הכלכלי הרעוע שאפיין את הכלכלה הישראלית באותה העת לא אפשר להקים במועד כיתות לימוד חדשות.
נוכח המצוקה נאלצה מערכת החינוך העממי, בעיקר בערים, ללמד "בשיטת המשמרות": בבוקר החלו הלימודים בבתי הספר במשמרת ראשונה, שהסתיימה בצהריים, ואילו המשמרת השנייה של התלמידים הגיעה לבית הספר בצהריים - ולמדה עד שעות הערב המוקדמות.
לתלמידים רבים שנותרו ללא כיתות גם אחרי הפעלת המשמרת השנייה אורגנו לימודים במבנים נטושים או ארעיים, באוהלים ובפחונים. ארגוני המורים חסרו יותר מאלף אנשי חינוך, ולמרות זאת עבדו בשיתוף פעולה מלא עם העיריות והמועצות המקומיות, והטילו על המורים שש שעות עבודה נוספות בשבוע, במשמרות בוקר ואחר הצהריים.
בלית ברירה, ומאחר שהתקציבים שנדרשו לבניית בתי ספר נוספים לא התקבלו במועד, יזמו ראשי הערים פנייה לתושבים, בבקשה לסייע לעירייה באמצעות "מלווה חינוך". הכספים שהתקבלו מהמלווה שימשו ל"בניית בזק" של בתי ספר במבנים טרומיים בני קומה אחת.
תרגיל ענק בצה"ל: "הירוקים" נגד "הכחולים"
ב־6 בספטמבר 1951 פתח צה"ל בתמרון צבאי רחב היקף כדי "לבחון את כושר התמרון של החיילים והמפקדים ביבשה, באוויר ובים".
לצורך התמרון הוגדר חלק מהנגב כשטח צבאי סגור, שחולק לאזור בריבונות "המדינה הירוקה", ושטח אחר הוקצה ל"מדינה הכחולה". צבא הירוקים נדרש לתקוף את המדינה הכחולה, שצבאה היה אמור להתגונן, מצידו, לסלק את התוקפים - ולצאת במהירות להתקפת נגד.
יחידת הקשר לעיתונות דאגה לשבץ בצבא הכחולים המתגונן ובצבא הירוקים התוקף מספר שווה של סופרים (עיתונאים) צבאיים, אולם מכיוון שנקבע ש"לא יתקיים קשר במהלך תמרון הקרב בין העיתונאים של שני הצבאות", עלה החשש שהכתבות שיפורסמו יהיו חד־צדדיות: עיתון שסופרו הצבאי שובץ לירוקים התוקפים יגיש דיווח שונה מזה של סופר צבאי שהוקצה לצבא הכחול המתגונן. אי לכך, נקבע שכל עיתון ישלח לתמרון שני עיתונאים, שיַחברו כל אחד לצבא אחר, והעורך במערכת העיתון ישלב בין הדיווחים לכתבה אחת.
העיתונות העברית דיווחה על התמרון על פי הנטייה הפוליטית של כל עיתון: "דבר", שופר מפלגת השלטון מפא"י, דיווח בפומפוזיות, בשפה שכאילו נלקחה מספרי חסמב"ה, ואילו "קול העם", שופר מפלגת מק"י הקומוניסטית, דיווח ש"הצבא האימפריאליסטי הישראלי מתאמן לקראת פלישה למדינה שכנה".
לכל אחד מהצבאות הוצמדו "שופטים", שדירגו את רמת הפעילות של כל צבא וניקדו את ביצועי המפקדים בשטח, אולם הנתונים הללו נשמרו כסוד צבאי ולא פורסמו ברבים.
הביורוקרטיה הופכת לקטלנית
המקרה המתואר בשורות הבאות, שפורסם ב־9 בספטמבר 1951 במדור "הוד מעלתו האזרח" בעיתון "מעריב", נותן תמונה מכלי ראשון על התמודדות התושבים עם סרבולי הביורוקרטיה, שפשטה בזמנו בארץ והשחיתה כל חלקה טובה.
כותב האזרח אליהו שאול משיכון אבו כביר שבתל אביב: "ב־16 ביוני, בשעה 4 לפנות בוקר, קיבל אבי התקפת לב. רצתי לתחנת המשטרה ברחוב סלמה, משם הזעיק השוטר התורן אמבולנס של מד"א. בהגיעו טען הנהג שקודם עלי להזמין הביתה רופא שיבדוק את אבי, ועם פתק הרופא עלי לסור לבית החולים הדסה ולקבל את הסכמתו לאשפוז. רק אחרי אישורם אוכל להזמין אמבולנס לפינוי אבי. כל תחנוניי בנוגע למצבו הקשה לא הועילו, ונהג האמבולנס נסע לדרכו, מותיר אותי המום וחסר עצות. רצתי בחזרה הביתה, וכשהגעתי - אבי כבר נפח את נשמתו. היכול מד"א להסביר יחס מחפיר שכזה? אילו הוגשה לאבי עזרה רפואית דחופה, היה עדיין חי וילדיו לא היו נהפכים ליתומים".
תשובת מגן דוד אדום הובאה במאמר: "בהתאם להוראות בתי החולים, אין האמבולנסים שלנו רשאים להעביר שום חולה לבית חולים ללא הסכמה מוקדמת בכתב של הנהלתו, או אישור בכתב של רופא מוסמך שבחן את החולה, ציין את שם המחלה והוסיף דרישה להעברה דחופה של החולה לבית החולים".
ישראל נגד ה"פייסנים"
ב־10 בספטמבר 1951 קיבלה ממשלת ישראל הזמנה להשתתף בישיבת "ועדת הפיוס" של האו"ם, שהוקמה בדצמבר 1948 כדי להגיע להסכמי שביתת נשק, ואחריהם המשיכה לנסות ולקדם הסכמי שלום בין ישראל לשכנותיה. הישיבה הפעם נועדה "לקבוע את סכום הפיצוי שישראל תשלם עבור רכוש הפליטים". בתשובה להזמנה כתב שר החוץ, משה שרת, לאנשי הוועדה (שכונו בישראל "הפייסנים"): "ישראל תמיד נכונה להגיע לפגישות הוועדה, למרות שהיא מסתייגת מפעילותה - ולא רואה בה כל ערך".
עיכוב בהקמת מלון דן
בעלי פנסיון "קטה־דן" בתל אביב קיבלו ב־4 בספטמבר 1951 צו הפסקת בנייה של מלון דן, שהוקם בצמוד לפנסיון. הסיבה: אישור הבנייה פקע, אחרי שהחברה הבונה לא עמדה בהתחייבותה להקים בצמוד למלון החדש מגרש חניה. בתוך ימים ספורים אורגנה פגישה בין ראש העיר, ישראל רוקח, לראשי החברה הקבלנית, שהגיעו מצוידים במסמכים המוכיחים שהחברה מנהלת משא ומתן לרכישת מגרש חניה בסמוך למלון המוקם. רוקח דרש שהבונים יפקידו בעירייה ערבות בנקאית לקיום ההתחייבות, וכשזו הופקדה - חודש אישור הבנייה.
הגבלות על אתרוגים
ב־8 בספטמבר 1951 הוטל איסור על משלוח חופשי של אתרוגים לחו"ל. הדבר פגע בהמוני הישראלים שלקרוביהם בחו"ל היתה בקשה אחת: לקבל אתרוג מארץ הקודש, לקראת סוכות. לציבור הזועם התברר שכעת יש זכיינית בשם "החברה ליצוא תשמישי קדושה", שפעלה כך: המבקש לשלוח אתרוג נדרש להגיע למשרדיה ולשלם "דמי טיפול", ובתמורה לקבל רשימה של חנויות מורשות למכירת אתרוגים לחו"ל, בעלות גבוהה מכרגיל. על האזרח נאסר לשלוח לחו"ל יותר מאתרוג אחד בשנה. פרטי כל אתרוג שנרכש נרשמו בטופס שאיתו חזר האזרח לזכיינית, וגם שם הוא נדרש לשלם סכום מפולפל על המשלוח. שר האוצר, אליעזר קפלן, הבטיח לטפל בבעיה "כשתוקם הממשלה בקרוב".
הנעלמים / שירותים שהיו
מברק לאירוע
שירותים רבים של דואר ישראל הפכו ללא־רלוונטיים במהלך השנים, דוגמת "השעון הדובר", שהופעל בסיבוב חוגת הטלפון (ספרות 1 ו־5), או "שירות יקיצה" באמצעות שיחת טלפון. היה גם שירות של מברק לאירוע (בר מצווה, חתונה וכו'), שבו המזמין היה מקריא למברקן בטלפון את תוכנו המבוקש של המברק, והדואר דאג לשלוח דוור לאירוע בשעה היעודה - עניין שתמיד הותיר רושם על האורחים.
הצרכנייה / פריטים מפעם
מטוסי קרטון
תחביב שהתחיל בחוברת ובה כמה גיליונות קרטון - על כל אחד הוטבע הדפס צבעוני של מטוס קרב אחר. היינו גוזרים את חלקי המטוס השונים, לפי הסימונים, מקפלים בזהירות ומדביקים חלק לחלק - עד שנוצר דגם תלת־ממדי של מטוס חיל אוויר לתפארת. היו גם דגמים מפלסטיק להרכבת מטוסים, שהיו מרשימים יותר אך עלו פי כמה יותר ממטוס הקרטון.
עומס במשלוח "שנוטובות"
ראש השנה של 1951 חל ב־30 בספטמבר, אולם כבר מתחילת החודש התבקש הציבור להקדים את משלוח איגרות הברכה לשנה טובה ("שנוטובות") שלו, כדי למנוע את הפקק שהצטבר בשירותי הדואר לפני החג - ושגרם למעטפות רבות ללכת לאיבוד עקב העומס הגדול. לבקשה להקדים את המשלוח הצטרפו גם הדוורים המותשים, שנאלצו לסחוב על גבם את תיקי הענק שהתפקעו מרוב איגרות ברכה, ולחלקן בתיבות הדואר בבתים. הכרזה שמצורפת למעלה, בעיצוב האחים שמיר, היא חלק מהקמפיין להקדמת שיגור ה"שנוטובות" לחגים.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו