לרגע אחד, כשדהר על ה"הארלי" שלו - כך מכנה אל"מ (מיל') ב' את כיסא גלגלים הממונע, שאכן דומה קצת לאופנוע כבד - היה נדמה שהוא שוב חופשי. הוא תמרן במהירות על כביש האספלט בבסיס של יחידה 81, היחידה הטכנולוגית של מערך המבצעים המיוחדים, מזגזג בין המבנה של צוות הטקסטיל, שעליו הוא מפקד, לבין מכוניתו, שחונה בחניית הנכים המיוחדת שהוצבה שם במיוחד בשבילו.
כשחזר אלינו, החיוך שהאיר את פניו קצת התעמעם. האופטימיות הנצחית שהוא משדר פינתה את מקומה למציאות המורכבת. ב', שהיה מפקד יחידת עוקץ, התרסק בעת רכיבה על אופני הרים והפך משותק בשתי רגליו.
"במצבי הנוכחי, כשאני על כיסא גלגלים, הגעגוע האמיתי שלי הוא להיות בריא, ללכת", הוא אומר בכאב. "אני מתגעגע לזה כל כך, שזה הורג אותי. אני רואה אתכם קמים והולכים, ועיניי כלות. לפעמים אני מסתכל על אנשים שהם לרוב שקופים בעיני אחרים - המנקה, למשל - והיא לא מבינה למה. היא הולכת באופן שגרתי לחלוטין, ואני יושב מהצד ומסתכל בקנאה על כל צעד שהיא עושה. אני כל כך רוצה ללכת".
בפגישה הראשונה שלנו שידר ב' אופטימיות פורצת. "היי, אני ב', בן 63, נשוי ואב לשלושה, ומתגורר בדרום", הוא אמר בענייניות. "שירתתי בעבר כמפקד עוקץ, ובהמשך הייתי סמנכ"ל של רשת שיווק מוכרת. ב־2014 התרסקתי בזמן רכיבה על אופני הרים. היום אני מפקד צוות הטקסטיל של יחידה 81, שמייצר ללוחמים ביחידות המיוחדות את הציוד שהם לובשים". בגלל תפקידו הרגיש, חל איסור לחשוף את שמו ואת תמונתו.
• • •
הוא התגייס במאי 1975 לגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, שעוד ליקק את פצעיו מהקרב הקשה בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. ב־1977, כשסיים קורס קצינים, בישרו לו מפקדיו שהוא מצוות ליחידה מסווגת בשם 7142, שעליה לא ידע דבר.
"אמרו לי שהיחידה יושבת בנקודה מסוימת במרכז הארץ, ושאני מצוות אליה", הוא מסביר בפשטות. "זה היה מטר מהבית שלי אז, גרתי על גדר הבסיס, ולא ידעתי אפילו שהם נמצאים שם.
"כשנכנסתי בשער, חשבתי שהגעתי למעין כלבייה. לא ידעתי שזו סיירת מיוחדת שרק הוקמה אז. אתה רואה שורה של כלבים בתוך תאים, הכל מוקף בבדי יוטה, והכל סודי ביותר. כולם הסתובבו על אזרחי, ואסור היה לספר לאף אחד שהדבר הזה קיים בכלל. זה נראה קצת כמו הפלמ"ח. מפקד היחידה ישב וראיין אותי עם אקדח על השולחן. לא הבנתי איפה אני.
"אחרי זמן קצר התגלה בפניי עולם מטורף. יחידה מדהימה עם 20 חיילים בלבד, שהיתה בחיתוליה. התאהבתי באווירה, באקסטרים, ויותר מכל - בכלבים".
ב' התקדם בשרשרת הפיקוד ביחידה, שלימים שונה שמה ל"עוקץ", ושלוש שנים אחרי שהתקבל אליה, כבר הפך לסגן המפקד. "ביחידה קטנה זה לא קשה במיוחד", הוא מחייך.
ואז הגיע הפיגוע הנורא במשגב עם. בלילה שבין 7 ל־8 באפריל 1980 חצו חמישה מחבלים מארגון חזית השחרור הערבית את גדר המערכת מלבנון ונכנסו לבית התינוקות בקיבוץ שעל הגבול. הם הרגו את מזכיר הקיבוץ, שמואל (סמי) שני, והתבצרו בתוך המבנה עם שבעה פעוטות ותינוקות ומאיר פרץ, התורן שהיה אחראי לבית התינוקות באותו ערב.
כמה שעות אחרי תחילת האירוע ניסו לוחמי סיירת גולני שהיו באזור לפרוץ למקום, אך נתקלו באש עזה. אחד הלוחמים, אלדד צפריר, נהרג. למקום הוזעקו סיירת מטכ"ל ויחידת עוקץ.
"היו שם שלושה צוותים של סיירת מטכ"ל וצוות של סיירת גולני, ואנחנו והכלבים התחלקנו בין הצוותים", מספר ב'. "אני הייתי עם מפקד סיירת גולני, גיורא ענבר (לימים תא"ל, מפקד יחידת הקישור ללבנון; ח"ג). הכלבים שלנו היו כלבי תקיפה, שנועדו להיכנס ראשונים ולייצר מצב שבו המחבלים מאבדים לאלפית השנייה את הריכוז, כדי שהלוחמים יוכלו להיכנס, לכוון ולירות. היתה חשיבות עצומה שהמחבלים יחוסלו מייד".
אחרי תדרוך קצר בשטח הוחלט על פריצה מיידית לבית הילדים בשעה 6 בבוקר, אבל אחר כך הוחלט לדחות את הפריצה. על פי סיכום של צוות המו"מ עם המחבלים, מסוק שעליו נמצאים לכאורה חבריהם, שהיו כלואים בישראל, היה אמור להגיע ולקחת אותם בחזרה ללבנון. בפועל, היתה זו פעולת הסחה.
"ההמתנה להוראה לפרוץ פנימה היתה מורטת עצבים. ב־6 ירדנו לנקודה ליד הקיר של בית הילדים. היינו שם ארבע שעות, שבמהלכן אתה שומע בכי של תינוקות בלי הפסקה. הם רוצים לשתות, לאכול, ואין מי שיטפל בהם. זה היה נורא".
בשעה 10 בבוקר ניתן האות, והכלבים של לוחמי עוקץ שעטו פנימה, כשמאחוריהם הלוחמים. "פרצנו פנימה עם הכלב שלי, סטיב, שחטף המון כדורים ונהרג. כך קרה גם לכלב נוסף, טומי, שהציל את חייו של לוחם סיירת מטכ"ל. איבדנו שני כלבים, אבל אף תינוק או לוחם לא נהרגו בפריצה".
בפריצה נפצעו שני לוחמי סיירת מטכ"ל - עמוס בן אברהם (לימים תא"ל ומפקד היחידה), שהתנדב להיות הראשון שנכנס, ומפקד הסיירת דאז, עוזי דיין (כיום חבר כנסת), שנפצע מרסיסי רימון בחזה וברגל. כמה מהתינוקות נפצעו במהלך הפריצה. אייל גלוסקא, פעוט בן שנתיים, נהרג מאש המחבלים בשעות הראשונות של הפיגוע.
יש פחד לפני פריצה כזאת?
"לא, יש אדרנלין. אתה חד, קר, מדויק, יודע מה אתה עושה. הפחד בא אחר כך, כשאתה יושב וחושב מה עשית. מבין שאם כדור לא היה פוגע במקום הנכון, תינוק היה נהרג.
"אני זוכר שלפני שנכנסנו אמרתי לחיילים שלי: 'זאת השליחות שלנו, להיכנס להציל תינוקות רק בגלל שהם יהודים. לא תהיה עוד שואה, כי יש לנו הצבא הכי חזק בעולם, ואם מחבלים ייכנסו ויתפסו בית ילדים במשגב עם, נעשה הכל כדי לחסל אותם ולחלץ את התינוקות'. זו לא קלישאה מבחינתי, כך אני מרגיש.
"בסופו של דבר, ביחידה כמו עוקץ, הכלבים תמיד נכנסים ראשונים. הם אלה שפותחים את הציר ללוחמים ומגינים עליהם בגופם. בצוק איתן נהרג לנו כלב שעבד עם סיירת גבעתי, והכוח נסוג. המח"ט שמע שהכוח השאיר את הכלב בשטח, והורה לשני צוותים לחזור ולהביא את גופת הכלב. זה מראה כמה הלוחמים מעריכים את היכולת של עוקץ ללכת בראש.
"לאחרונה נפגשתי עם לוחם שהיה באירוע משגב עם. סיפרתי לו שאחרי הפיגוע לא יכולתי לשמוע בכי של תינוקות במשך עשר שנים, ושאלתי אותו: 'לדעתך הייתי בפוסט־טראומה?'. הוא ענה לי במילה אחת: 'כן'.
"תשמע, אירוע כזה נצרב בך. מצד אחד, יש בך תעצומות נפש אדירות על זה שהצלת תינוקות. מצד שני, אתה נכנס פנימה ורואה את אייל בן השנתיים שנהרג מירי המחבלים, וזה לא פשוט. ענת, אשתי, אומרת לי כל הזמן שמנטלית, מעולם לא החלמתי. הפוסט־טראומה נגררה לי גם לתוך הפציעה מהאופניים. האמת היא שאני קצת חושש ללכת לטיפול, חושש ממה שאגלה".
• • •
האירוע הקשה במשגב עם היה רק הראשון בשרשרת של אירועים מסכני חיים, שבהם השתתף ב' בעת שירותו הצבאי. במלחמת לבנון הראשונה הוא הוקפץ עם לוחמיו לגבול הצפון, ומשם לתוך לבנון, יחד עם לוחמי סיירת מטכ"ל. ב־9 ביוני 1982 הם קיבלו הוראה לכבוש גבעה שחלשה על ציר שמתחבר לכביש ביירות־דמשק. לימים נודע הקרב כאחד הקשים ביותר בימיה הראשונים של המלחמה - "הקרב על המיוערת".
"עשרות חיילים של הקומנדו הסורי התקדמו לעברנו", הוא נזכר. "התחילו חילופי אש, כשהסורים מפגיזים אותנו בירי ארטילרי כבד. נגמ"שים עלו באש, היינו בחוץ ולא היה לנו על מי לירות, כי הירי בא מלמעלה - קצין הארטילריה שלהם פשוט ישב על גבעה מעלינו וטיווח אותנו. בסופו של דבר, האירוע נגמר כשהצליחו לראות מאיפה הוא מכוון את הירי והורידו אותו. זו היתה הפעולה הקשה ביותר שבה השתתפתי כמפקד עוקץ".
לקראת סוף שנות ה־80 השתחרר ב' ופנה לעולם העסקי. הוא הצטרף לחברת פלסטיק בינלאומית כמנהל שיווק, והתקדם עד לתפקיד סמנכ"ל החברה בישראל. אחרי 20 שנה בחברה עזב ומונה לסמנכ"ל של רשת שיווק גדולה. במקביל, המשיך לשרת במילואים עשרות ימים בשנה, ולא פעם הוקפץ מעכשיו לעכשיו כדי להשתתף במבצעים ובפעולות של עוקץ.
כך היה במוצאי חג ראשון של פסח, 28 במארס 2002, כשהוא נקרא ליישוב אלון מורה שבשומרון. מחבלים השתלטו על בית ביישוב, ורק כאשר הגיע ב' למקום, גילה שזה ביתו של רס"ן אברהם גביש, קצין סיירת מטכ"ל, שהשתתף איתו בפעולות רבות.
המחבל שפרץ לבית המשפחה פתח בירי לכל עבר. סב המשפחה, יצחק קנר, והוריו של אברהם, רחל ודוד, נהרגו במקום. אברהם עצמו נפצע מהירי, הספיק לצעוק לאחיו, שהיה בקומה העליונה לזרוק לו את נשקו, אך בשעה שניסה לירות על המחבל, נורה ונהרג. רעייתו נעמה, שהיתה בהיריון, התחבאה מתחת לשולחן בסלון עם בתה בת השנתיים, וכך ניצלה.
המחבל התבצר בבית וניהל חילופי אש עם כיתת הכוננות היישובית, שהגיעה למקום. אנשי היישוב הצליחו לחלץ שישה בני משפחה נוספים מהקומה העליונה באמצעות סולם, ובמקביל הוזעקו למקום יחידות מיוחדות. כחמש שעות לאחר תחילת האירוע, פרצו הכוחות לתוך הבית וחיסלו את המחבל.
"איבדנו שם שני כלבים" מספר ב'. "כשנכנסתי פנימה ראיתי את אברהם מת, זה מראה שנחרט לי בלב".
היו לך הרבה הזדמנויות להביט למוות בלבן של העין.
"הלכתי למבצעים ולקרבות כי אני מאמין בצדקת הדרך. אני מאמין שבאלון מורה, כשהמשפחה של אברהם נרצחה, הייתי צריך להיות שם כדי לשחרר את הניצולים, ולא משנה מה היתה התוצאה. אם הייתי נפצע - הייתי נפצע, אם הייתי נהרג - הייתי נהרג.
"ארבע שנים מאוחר יותר הייתי בין הכוחות שרדפו אחרי החוטפים של גלעד שליט. היינו מהכוחות הראשונים שנכנסו לעזה אחרי ההתנתקות. זו היתה ארץ לא ידועה, אבל בזמן אמת אתה לא פוחד. רק אחר כך אתה מבין כמה הסכנה היתה גדולה".
הוא שולף חטיף שוקולד "טורטית" ממדף קטן על הקיר, שעליו השלט "גיבור, כבר קיבלת?", ומחלק לכולם. זה הטרייד־מארק שלו: כל מי שנכנס למבנה צוות הטקסטיל של יחידה 81, מצעיר החיילים ועד המפקדים הוותיקים, מקבל את הממתק הייחודי בעטיפה הירוקה והמוכרת. "חשוב לי לתת לאנשים את התחושה שהם רצויים", הוא מסביר.
את המבצעים והקרבות שבהם השתתף ב', הוא שרד כמעט ללא שריטה. אבל דווקא בטיול פרטי ביום חג, פקדה אותו הטרגדיה.
• • •
מזג האוויר בפסח 2014 היה פשוט מושלם. אחרי שבוע קריר וגשום השמיים התבהרו, ורבבות פשטו על שמורות הטבע. ב', רוכב אופניים מושבע שניצל כל דקה פנויה לרכיבה בשטח, יצא לאחד הסינגלים (שביל לאופני שטח) המוכרים בישראל - סינגל גברעם בעוטף עזה. זהו מסלול פופולרי מאוד באביב, שמוכר בזכות מרבדי הכלניות ופרחי הבר שלאורכו.
"הייתי רוכב די רציני", הוא מספר. "היו לי אופני הרים מסוג 'רוקי מאונטן', שעולים כמו אוטו. הם נתנו לי המון ביטחון, ואולי זה מה שגרם לתאונה.
"יצאנו לטיול קצר, שעתיים רכיבה בשבילים רחבים בין שדות חיטה, שיא הפריחה. היו לי אופניים עם גלגלים גדולים, 29 אינץ', שהיום הם הסטנדרט של אופני ההרים, אבל אז נחשבו חדשים וגרמו לרוכב להרגיש שהוא מסוגל להתגבר על כל מכשול.
"בסוף הרכיבה, במרחק של פחות מ־600 מטר מהרכב, נכנסנו לסינגל קטן שהיה אמור להוביל אותנו לחניה. מאותו רגע אני פשוט לא זוכר כלום, עד שפקחתי את העיניים אחרי שעתיים ומצאתי את עצמי שוכב על מיטה בבית חולים, כשעומדים לקחת אותי לחדר הניתוח. ענת סיפרה לי שצלצלתי מתוך האמבולנס לספר לה מה קרה, אבל אני לא זוכר את זה.
"החברים שרכבו איתי סיפרו לי שהיו שם שני באמפרים, קפיצות קטנות כאלה. מהבאמפר השני יצאתי לא טוב, אבל לא התהפכתי אלא פשוט יצאתי מהאופניים קדימה עם הידיים אחורה, כאילו מישהו משך אותי, כי בדרך כלל באינסטינקט אתה מושיט ידיים קדימה כדי להגן על עצמך. נתקעתי עם הראש באדמה, ועמוד השדרה שלי נדחס עד קריעה.
"בתל השומר ניתחו אותי בגב, פעמיים. הייתי מונשם ומורדם במחלקת טיפול נמרץ, עם חשש ממשי לחיי".
רק בבית החולים, אחרי שיחות עם הקצינים הבכירים שזרמו לחדרו של ב', הבינה רעייתו ענת (60) מה עשה בעלה בשנותיו הרבות בקבע ובמילואים. "היא ראתה את כמות האנשים מהיחידה ומהצבא שבאו לבקר אותי, והבינה בערך מה עשיתי. בכל השנים בצבא לא הבאתי אותה אפילו פעם אחת לביקור בעוקץ".
במשך שנה הוא היה בשיקום בבית החולים. "שמונה חודשים לא ראיתי בכלל את הבית, לא יצאתי שבת, כלום", הוא אומר. ענת, שהיתה אז מורה לחינוך מיוחד (והיום בפנסיה), היתה לידו כל העת, וכך גם ילדיו - לי (33), גל (30) והבן הצעיר, ב' (29), שהלך בדרכו של אביו, וכיום מפקד פלגה בעוקץ.
"ענת היא הגיבורה האמיתית בסיפור. היא ישנה לידי על דרגש בשיקום במשך שלושה חודשים, כדי שהאחיות לא ייגעו בי, כי זה היה מאוד קשה לי. היא היתה הופכת אותי, מקלחת אותי, מכינה לי את האוכל. לא נתנה לשום דבר להוריד אותי. הייתי עם שמונה צלעות שבורות, עצם בריח שבורה ובלי רגליים.
"אנחנו נשואים 33 שנה, והיא האור בחיי. אני מברך כל בוקר כשאני פוקח את העיניים ורואה אותה. אוהב אותה אהבת נפש".
גם החברים מעוקץ ומסיירת מטכ"ל היו שם בשבילו. "חבר קרוב שלי, מפקד סיירת מטכ"ל, אל"מ עודד ראור ז"ל, היה בא אלי ומוודא שאני קם בבוקר לטיפולים. הייתי בבור שחור, לא רציתי לקום, והוא היה מדרבן אותי ולא נותן לי להידרדר. היה בא לפיזיותרפיה, עומד בדלת ומוודא שאני לא מסבן את הפיזיותרפיסטית. צועק לה: 'אל תאמיני לו, תעשי לו כל מה שצריך. אל תוותרי לו'.
"מבחינתי, יש לי שלושה מעגלים בחיים - המשפחה, שכמוה אין בעולם, החברים מהצבא, והחברים משבט הצופים, שאיתם נשארתי בקשר מהתיכון. הם תמכו בי בענק, וביחד עם המפקדים מעוקץ היו עושים לי בכל יום שישי קבלת שבת וקידוש מחוץ לחדר. הביאו לבית החולים ארוחות, חומוס, פלאפל, זה היה ענק".
באוגוסט 2014, ארבעה חודשים לאחר הפציעה, נפטר עודד ראור מדום לב. "זה היה שבר עצום בשבילי", אומר ב'. "באותה שנה נפטר גם חבר נוסף שלי, ואני הייתי בבית החולים - אפילו לא יכול ללכת להלוויות".
• • •
באפריל 2015 יצא ב' מבית החולים והחל לבנות את חייו מחדש. עד הפציעה הוא היה מפקד הגיבושים של יחידת עוקץ, ואחרי השיקום חזר ליחידה כדי להעביר את המושכות למחליפו. כעבור שלושה שבועות הוא נפל מכיסא הגלגלים.
"זה היה במהלך גיבושים בבסיס שלנו במרכז הארץ. הייתי עדיין טירון על הכיסא, ופשוט נפלתי. קיבלתי מכה חזקה בבסיס המוח. שלוש החוליות העליונות בעמוד השדרה שלי זזו, ואיבדתי את התחושה בידיים.
"לקחו אותי מייד לתל השומר, ושם עברתי ניתוח מאוד מסובך כדי להחזיר את החוליות למקומן. כשפקחתי את העיניים, הייתי בלי רגליים, ומקובע עם גבס עד הצוואר. לא האמנתי שזה המצב שלי. רציתי להזיז את היד ולא יכולתי. אפילו לא לקחת קשית לשתות מים. אמרתי לעצמי, 'אלוהים לקח לי את הרגליים, ועכשיו גם את הידיים'.
"אחרי שהתאוששתי, נשלחתי שוב לשיקום, כדי ללמוד להפעיל מחדש את הידיים. הייתי שם חצי שנה. עד היום יד ימין לא חזרה לעצמה לגמרי, ואני לא יכול לעשות פעולות של מוטוריקה עדינה".
בכל הזמן הזה בבית החולים, מה אתה מרגיש?
"התקופה השנייה שברה אותי. ספרתי את הימים, את השעות, את הדקות. יכולתי להגיד לך כמה חורים יש בכל מלבן בפתח המיזוג מעל המיטה שלי, כי פשוט לא ישנתי. רק בהיתי. חוויתי כאבי תופת, הייתי בשאול של השאול. במובנים מסוימים, הכאב המנטלי היה אפילו יותר חזק".
בתוך השבר הזה הגיעה הצעה ששינתה את חייו. "שכבתי בחדר, ופתאום נכנסו שלושה חברים שמשרתים במערך המבצעים המיוחדים באמ"ן. הם באו כמו מלאכים - יושבים, מדברים, ואז אומרים לי: 'אתה עוזב את מה שאתה עושה ובא אלינו'. הייתי אז עדיין סמנכ"ל ברשת השיווק.
"אמרתי להם שהם משוגעים. שאני מחובר לצינורות כמו מזגן, לא מסוגל להזיז את הידיים, את הראש, חשבתי שהחיים שלי נגמרו. הם אמרו: 'לא, אתה בא'. אחרי כמה ימים הגיעה קצינה נחמדה עם ערימה ענקית של טפסים ואמרה לי: 'תחתום'. חתמתי. בנובמבר 2016, אחרי שהשתחררתי מהשיקום השני, מצאתי את עצמי כאן, ביחידה".
• • •
בחדר שצמוד למשרד של ב' עמלות חיילות צעירות על תפירת ציוד למשימה מסווגת. בביקור הראשון שלנו ביחידה, בבסיס באזור תל אביב, רוקנו כל השולחנות מתכולתם. בפעם השנייה דלתות החדרים היו סגורות, ובכל פעם שנפתחו, דאגו החיילים למנוע מאיתנו להסתכל פנימה.
"העבודה שלי כאן היא הדבר הכי מעצים שאתה יכול לתאר לעצמך", מתרגש ב'. יחידה 81 היא אחת היחידות המגוונות ביותר בצה"ל, כי היא מספקת צרכים של יחידות מיוחדות בכל נושא אפשרי. לכן משרתים בה המומחים המוכשרים ביותר בישראל במגוון עצום של תחומים - מאות מהנדסי אלקטרוניקה, כימאים, פיזיקאים, מכונאים, מומחי סייבר, ועוד ועוד, וגם אנשי מקצוע כמו נגרים, רתכים ופחחים מהשורה הראשונה.
כדי לעמוד במשימות שהיא מציבה לעצמה, מכשירה היחידה חיילים למקצועות מבוקשים בזמן שיא של חודשים ספורים, כדי שיוכלו לפעול ביחד עם המהנדסים ולייצר את הציוד והמתקנים הדרושים ליחידות המיוחדות.
• • •
בניגוד לרוב היחידות בצה"ל, ביחידה 81 יכול גם חייל צעיר יחסית להציע פרויקטים מיוחדים, שבמובנים רבים הם מדע בדיוני. זו היחידה המעוטרת ביותר בצה"ל, שזכתה עד היום ב־38 פרסי ביטחון ישראל.
צוות הטקסטיל, המונה כמה חיילות, פועל במבנה קטן יחסית. מטרתו - לספק את הציוד הלביש, שלו זקוקים הלוחמים ביחידות המיוחדות. בתוך המבנה יש ציוד תפירה ואבזור, לצד מכונות תפירה, כדי להתאים לכל לוחם את הציוד הספציפי שלו.
"אני מפקד על צוות שעוסק בפיתוח אמל"ח", אומר ב', "אנחנו מייצרים חומרים שמשלבים טקסטיל עם חומרי גלם אחרים ועם טכנולוגיות. לוחמים פונים אלינו ומבקשים עזרה כדי לשנע ציוד ספציפי מאוד, ואנחנו פותרים להם את הבעיה. יש לי חיילות יצירתיות, משימתיות, שנותנות מעל ומעבר ושוברות את תקרת הזכוכית בכל יום מחדש.
"אנחנו שליחים של הלוחמים, שום דבר לא שייך לנו. אנחנו עושים הכל בצורה הכי מקצועית ואיכותית, וזה דורש מהצוות מסירות על והשקעה של שעות עבודה. לפעמים אנחנו עושים שניים או שלושה לילות לבנים, ישנים שלוש שעות בלילה, העיקר שבסוף ייצא התוצר הטוב ביותר.
"אני כאן כבר כמעט שש שנים, ומרגיש בכל יום כאילו הוא היום הראשון. כשאני מקבל טלפון מלקוחות שלי, שיכולים להיות כל יחידה בצה"ל - הלב מתמלא גאווה. אני יושב עם החיילות, מספר מה התבקשנו לעשות, והעיניים נוצצות. הכתבה הזאת היא בשבילן, לא בשבילי. אם אצליח להביא ל־81 ילד אחד שהוא כימאי, פיזיקאי או אפילו מטאורולוג - עשיתי את שלי".
במידה מסוימת, נשארת באותו תחום. פעם היית הלקוח - למשל, כשנזקקת למנשא מיוחד עבור הכלב - ועכשיו אתה מייצר את המנשא הזה עבור הלוחמים הצעירים.
"אין ספק שיש כאן סגירת מעגל. יש לי בעברי הרבה שעות עם כלב על הגב, ועכשיו עשיתי את הטרנספורמציה. אני עדיין במעגל הסוד, והעשייה כאן היא ליבת הסוד של מדינת ישראל. זו הסיבה שאני כל כך שמח לבוא לעבודה, כי אני יודע שלא תהיה עוד שואה, שמה שאנחנו עושים מגן על המדינה.
"יש כאן אנשים מדהימים, שלא מעניינים אותם פוליטיקה ודברים כאלה. כל מה שמעניין אותם הוא העם היהודי, והם באים לעשות את העבודה.
"אנשים לא מבינים את המשמעות של מה שעושים כאן. הולכים לבית קפה ולא מבינים איזה שקט החיילות כאן נתנו להם, לא יודעים מה הבנות האלו יודעות לעשות.
"אני שואב את הסיפוק שלי מכך שמפקד מצלצל אלי ואומר 'תגיד תודה לצוות שלך', ואני יודע שהכל עבר בשלום, שעוד משימה הושלמה בהצלחה. אני שליח מצווה שעושה את העבודה ומחכה לטלפון הזה. אני יודע שכשהוא יגיע, נדע שעשינו את העבודה הכי טובה שאפשר".
כשנפצעת בפעם השנייה, האמנת שיום אחד תהיה במצב הזה?
"לא. כשנפצעתי בפעם השנייה חשבתי שאירה לעצמי כדור בראש. זו התשובה הכי ישירה שאני יכול לתת לך".
אז איך אתה כל כך אופטימי היום?
"השליחות ממלאת אותי באופטימיות. היחידה הזאת היא המקבץ של האנשים הכי טהורים, מקסימים, מקצועיים וחדורי מטרה במדינת ישראל. אין מקבץ גדול מזה תחת קורת גג אחת".
עד כמה המוגבלות שלך משפיעה עליך היום, מבחינה מנטלית?
"אתה אולי רואה אותי כמוגבל, אבל אני לא רואה את עצמי כך. חבר טוב שלי, ס', שהיה בסיירת מטכ"ל, נמצא גם הוא במצבי, הוא נפצע לפניי. אם היית שואל אותו את השאלה הזאת, הוא היה מתעצבן עליך, כי מבחינתו זו לא מוגבלות. כשהוא נפצע אני באתי לעזור לו, ואחר כך, כשאני הייתי צריך לשבת בפעם הראשונה על כיסא הגלגלים, הוא בא להרים אותי מנטלית.
"אני מסרב להיות בעל מוגבלות בראש. יש לי בחוץ את ה'הארלי' שאני מסתובב איתו, מעין חיבור של גלגל קדמי לכיסא הממונע, וביחידה מתחשבים בי המון. כל הישיבות שבהן אני נדרש להשתתף מתקיימות במקומות נגישים.
"להגיד לך שהכל טוב? לא. לפעמים אני מגיע למדרגה על המדרכה, עומד מולה, מוציא קללה עסיסית ואומר לעצמי, איך יכול להיות שאני לא מסוגל לעלות את המדרגה הזו, כולה 15 ס"מ.
"יש סיטואציות שגורמות למצב הרוח לרדת. אני קם בבוקר ונלחם בעצמי במשך עשר דקות, עד שאני מבין שאני לא יכול להתלבש לבד ומבקש עזרה מאשתי.
"ברגע שאני על כיסא הגלגלים, התחושה שלי משתנה לחלוטין, אני הרבה יותר עצמאי. אתה אולי רואה אותי על כיסא גלגלים, אבל מבחינתי, אני אדם יותר בריא ממך ומרבים אחרים, כי אני מרגיש כזה. חזק, מוביל, תורם. בכל יום אני מודה לאשתי, לילדים ולחברים שאני נושם, ושנתנו לי את הזכות להיות שליח ביחידה הזאת. המחשבה יוצרת מציאות".
ענת יודעת מה אתה עושה היום?
"היא לא יודעת כלום. היא יודעת שאני משרת בעיר מסוימת, אבל לא יודעת מה בדיוק אני עושה. היא מנחשת, כמובן, כי היא שומעת לפעמים שיחות שאני מנהל בבית, שומעת הוראות ושיח, אז אולי היא עושה את ההקשר. ממני היא לא שומעת דברים ישירים".
• • •
בשנת 2018, ארבע שנים אחרי הפציעה, חזר ב' לרכוב על אופניים. הפעם, כמובן, כאלה שמותאמים לבעלי מוגבלויות ומונעים בידיים. "ח"כ לשעבר משה (מוץ) מטלון, שהיה בעברו גם יו"ר ארגון נכי צה"ל, הציע לי לנסות אותם", הוא מספר. "היום הם חלק מהשיקום שלי".
מדי יום, בשעה 5 בבוקר, יוצא ב' ברכבו מביתו שבדרום. בשעה 6 הוא מתייצב באצטדיון האתלטיקה בשכונת הדר יוסף בת"א, לרכיבה היומית במסגרת החוג של בית הלוחם. לעיתים הוא רוכב לבד, לעיתים עם רוכבים נוספים. באמצע השבוע הוא נוהג לרכוב 25 ק"מ, לרוב צפונה, לאורך הים, וחזרה. בשובו הוא נוסע לבסיס. ביום שישי הוא רוכב לא פחות מ־60 ק"מ.
"אני לא יכול לתאר לך כמה זה מבריא אותי", הוא מספר בהתרגשות. "יש ימי שישי שאני מסיים רכיבה של ארבע שעות עם דופק 170 ואומר לעצמי שאני מסוגל עוד, שאני רוצה עוד שעתיים. אני מחזיר את האופניים רק כי החוג מסתיים".
מה אתה מרגיש בזמן הרכיבה?
"אדרנלין מטורף. זה המקום היחיד שבו אני יכול להיות בטבע, לשמוע ציפורים. אני יוצא מהאצטדיון דרך הירקון ואז פונה צפונה. לפעמים אני רוכב הלוך־חזור בטיילת שצמודה לחוף, שומע את הגלים שמתנפצים, מריח את המים. בדרך אני מקשיב לשירים של החברים הכי טובים שלי - שלמה ארצי ועידן רייכל, שירים שהייתי שומע בלילות בזמן השיקום. הדברים האלה נותנים לי את הכוח לפתוח את היום בחיוך.
"זו תחושה אחרת לחלוטין מזו של רוכב רגיל, שיכול לרדת מהאופניים וללכת בשביל. אני לא יכול ללכת או לרכוב היכן שאני רוצה. כשאני יורד לפעמים לכיוון יפו, זו חוויה שמרטיטה אותי בכל פעם מחדש. אני מרגיש חופשי".
hanangreenwood@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו