אבא שלי: האיש שנתן לכולם את הלב

כשהייתי ילדה, תקופת החגים נראתה לי זוהרת. צחוקים משפחתיים, אוכל טעים וחופשה מבורכת מבית הספר. תענוג. אבל זכור לי גם האדם המבוגר, שהיה נאנח תמיד בצער בארוחת החג, עם משפט געגוע לבן משפחה שאיננו: "הוא היה מאושר לראות כאן את כולכם ביחד". הקשבתי לו, והמשכתי להשתכר לי מיין תירוש.

הזמן אכן טס, והיום אני המבוגר שנאנח, עם אותו המשפט ואותן תחושות, שרואות מסביב לשולחן בעיקר את מי שחסר - למרות התרחבות המשפחה שלי ושל אחיי בעוד שישה שתייני תירוש.

במקרה שלי, הכיסא הריק שמור לאבא ז"ל, שבראש השנה ימלאו שש שנים לפטירתו. רבים הכירו אותו כפרופ' אריה רוט, המנהל המיתולוגי של טיפול נמרץ לב בביה"ח איכילוב. תפקיד שלו מונה כשהיה בגילי, והיה כל עולמו במשך 32 שנים, עד שנפטר ממחלה קשה שבה נאבק, תוך התעקשות לעבוד עד יומו האחרון. הוא ממש נפטר עם הסטטוסקופ ביד.

לצד כוס היין והקידוש שניהל אבא, אחרי שעשה לנו מסדר של חולצות לבנות (ומי שלא לבש כזו נשלח למקצה שיפורים), נכח תמיד בן משפחה נוסף: הביפר. זה שלא חדל לצפצף לאורך הארוחה.

"תקופת החגים היא עונת השיא של התקפי הלב", הסביר אבא. ארוחות כבדות, ריבים משפחתיים, התרגשות, ולפעמים יותר מדי יין. אנחנו במשפחה הכרנו היטב את נוהל תקתוק הארוחה ואת סיומה לעיתים בלי אבא, כי הוא דהר לבית החולים להציל חיים.

כובד האחריות של תפקידו ומבנה האישיות הטוטאלי שלו גרמו לו לא להפסיק לעבוד לרגע. עוד החייאות, עוד טיפולים מצילי חיים, עוד מהלך להקל סבל של חולה. כל אלה היו חייו, וגם חיינו כמשפחה. לכולנו היה ברור שערך החיים ניצב מעל לכל.

זכור לי במיוחד רגע תקיעת השופר ביום כיפור בבית הכנסת השכונתי, שגרם למתפללים להתרוממות רוח, ולי - לספור את השניות עד שאחד הצמים יתעלף, ואבא יזנק להגיש לו עזרה.
בכל פעם שאני רואה דפיברילטור במקום ציבורי, אני גאה באבא שלי, שגם אחרי מותו ממשיך להציל חיים.

הוא ניהל במשך שנים מאבק לאישור חוק הדפיברילטורים, שמחייב הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים. "במחיר של אלפי שקלים בודדים אפשר להציל חיים של 600-300 בני אדם בשנה", טען - וצדק.

אבא היה גם חלוץ הטלמדיסן (רפואה מרחוק) בישראל, כבר לפני עשרות שנים. סובביו חשבו אז שהרעיון שלו הוא בגדר מדע בדיוני ולעגו לו. הוא פרסם מאמרים רבים בנושא והיה מהמובילים בעולם בתחום. היום, בעידן הקורונה ואשפוזי הבית, זה נראה לכולם הכי טבעי בעולם.

אבא נהג לרשום בסוף מרשמי התרופות: "מוסיף אהבה". כך סיפרו לי בעיניים בורקות אנשים שעברו החייאה בידיו ובאו לנחם את משפחתי בשבעה. בתקופת החגים היה מוציא מבית החולים חולי סרטן עריריים ולוקח אותם לים, שיראו את הנוף וינשמו את האוויר הצח. הוא גייס למשימה את אימא, שנענתה ברצון להחזיק עבורם את האינפוזיות וסיפרה שבזכות האכפתיות שלו השתנו פניהם, והם התמלאו תקווה לקראת השנה החדשה.

כשאשב בשולחן החג בשבוע הבא (בחולצה לבנה, כמובן), אחוש שוב את הגעגוע האינסופי לאבא, ולצידו הרבה גאווה. גאווה על הידיעה שבזכותו אלפי בני אדם בישראל ממשיכים לשבת גם השנה בשולחן החג עם משפחותיהם, כשלבבותיהם ממשיכים לפעום בעוצמה.
שנה טובה!

danieller@israelhayom.co.il