למען האמת, מרגע הבדיקה ריחפה באוויר מין תחושה שהפעם זה הולך להיות חיובי. בת הזוג בדיוק חזרה מביקור אצל חברים בצפון, והביקור אמנם כלל חיסון, אבל החיסון וההידבקות התרחשו כנראה באותו יום עצמו.
כבר למחרת החלו לרדת עלינו ממטרים של הודעות: כל החברים ההם, אחד־אחד, נבדקו - וכולם חיוביים להפליא. הקורונה מעולם לא היתה מקורית במיוחד, וגם היא כנראה נסעה צפונה באוגוסט, כמו כולם. כך יצא שאת השבוע האחרון של החופש הגדול בילינו בעיקר בבדיקות. כלומר בעמידה בתור איטי ומיוזע, בצפיפות ובחום שיכולים לשמש מדגרה לא רק למגיפה. האם האמנתי שעוד אתגעגע לתור למגלשה בפארק המים? הנה!
שבוע מגוון היה לנו. עמדנו בתור לסרולוגית, ואז לבדיקה המהירה (הבדיקה אכן מהירה, רק התור נמשך שלוש שעות) ולאחותה בת ה־72 שעות. היה ברור שמישהו מאיתנו נדבק. אז מה הסיכוי ששאר בני המשפחה שליליים? ומה באמת עושים במצב כזה? איך מנהלים בית? מה עושים עם העבודה? שלא לדבר על החרדות שמא המחלה תחמיר...
בשורה התחתונה - א': בסוף התברר שרק אשתי נדבקה. היו יומיים לא נעימים שנראו כמו שפעת, אבל חוץ מזה ברוך השם, הכל נראה בכיוון של החלמה. הילדים ואני נבדקנו פעמיים אחר כך, וכולנו שליליים. בטח תרצו לשאול, אז תודה על השאלה, והנה אני עונה: אשתי ואני אמנם נשואים, אך למרות זאת אנחנו שומרים על קשר די קרוב. אילו לא הייתי מחוסן, כולל בשלישית, אין ספק שהייתי נדבק. לכו להתחסן.
וזכרו שאת הדוגמאות לאפקטיביות של החיסון אף אחד ממכחישי הקורונה הנמרצים לא יטרח להפיץ בווטסאפ או במייל. עד כאן מגיע חיפוש האמת.
בשורה התחתונה - ב': העמידה בתור לבדיקה הסרולוגית היתה חוויה מעוררת דאגה. כל העומדים בתור נרשמו יום מראש, והיו להם זימון ושעת הגעה, אבל שום דבר לא עבד. הבדיקות התקיימו בתוך מבנה של מתנ"ס, ועשרות משפחות עמדו בחוץ. מדי פעם יצא מישהו, ומסר הודעה שסתרה את ההודעה הקודמת. למרות שכולם אנשים טובים, איכשהו התחילו דחיפות ודוחק.
מעבר לדלת הזכוכית, בצד הממוזג של הקיום האנושי, נראו לא מעט אנשי פיקוד העורף שסימנו בשתי ידיים שצריך לזוז לאחור. אבל אני מצטער, לא ככה מזיזים לאחור ציבור צפוף ומתוסכל.
כשהתחלתי לחשוש שהילדים עומדים להימחץ, ביקשתי שיוציאו חייל או שניים כדי שישמשו סדרנים. בפועל. לא מאחורי הזכוכית. אילו הייתי מבקש את זה בנורבגית, אני מניח שהייתי זוכה לאדישות דומה. זה היה בסך הכל אירוע יזום ומתוכנן. אני לא רוצה לחשוב איך אותו צוות היה מנהל אירוע חירום פתאומי.
בשורה התחתונה - ג': האם יש לכם קהילה? כי אם לא, תעשו טובה לעצמכם ותארגנו סביבכם קהילה. אם צריך ואפשר, תעברו למקום שיש בו קהילה. בסופו של דבר, זה מה שעושה את ההבדל. הצעות העזרה. הטלפונים. העוגות המהממות וקערות הפרי שזרמו אל ביתנו - כל אלו הפכו את הימים האלה לחוויה שתשאיר גם זיכרונות טובים.
• • •
אזהרה! הדברים הכתובים כאן עומדים להיות מתנשאים, ולחטוא בהעדפה של שפה עשירה על דיבור עילג ודל. גם אילו אחליט ככותב הדברים הללו, ברגע עתידי של שיטיון ורפיון הדעת, לחזור בי מן הדברים - אל נא תיקחו ברצינות את התנצלותי. שמץ כנות אין בה, ואני מתנצל עליה מראש.
לאחרונה הזדמן לי לנכוח ביותר מדי אירועים שבהם הדוברים המרכזיים היו כה עילגים, עד שבסוף הערב חזרתי הביתה עם חשק עז לתקוע את הראש במקרר, או לפחות לחסל אי־אלו יחידות של אדוויל. עומד אדם ומדבר מול קהל, עניין עתיק כמו האנושות עצמה, אלא אם כן נעצור רגע ונשאל אם באמת אפשר לקרוא "דיבור" ללרלור מתמשך ומדשדש שבו אפשר פשוט לא להגיד כלום, ולמרות זאת לא לסתום לרגע את הפה.
ובכן, עילגות היא בעיה. לא מתים ממנה, אבל לא תמיד יימצא לה מרפא. כולנו זוכרים את הימים שבהם העברית סבלה בעיקר מבעיית ה"כזה" וה"כאילו". ובכן, ה"כזה־כאילו" מת. התפגר כזה, וכאילו נאסף אל אבותיו. אללה ירחמם. ואף על פי כן, כמה מילים לזכרו: נדמה לי שהראשונות שהבחינו בתופעה ושמו עליה אצבע מטופחת בלק אדום היו צמד הקומיקאיות "דבי ונולי", שנתנו כמה קטעים לא רעים בכלל על חשבון הפרח'וליות החדשה.
עד אז, שרר קונצנזוס באשר לכך שדיבור פגום הוא מן הסתם תולדה של מצב סוציו־אקונומי; שיש תואם ברור בין אוצר המילים לבין מה שיש למשפחה בבנק; ובעיקר שעברית פגומה היא נחלתה ומחלתה של הפריפריה. אבל הכזה־כאילו אפיין דווקא בני טובים ובנותיהם, ילידי הארץ הזאת, והוא הלך עם מגורים באזורים נחשקים במרכז, רכב 4x4 או לפחות GTI, ובחוגים ובמוסדות לימוד שאפשר רק לחלום עליהם.
בקיצור, הכזה־כאילו סימן דלדול לשוני שאין לו תירוצים. הקלולסיות העברית מהסוג ההוא לא יכלה אפילו לספר שלא היה לה זמן לקרוא או להאזין, כי היא היתה עסוקה בספונג'ות ובמשק בית. היא לא התקרבה לספר או לתוכן כלשהו, ולא טיפחה אוצר מילים וסגנון אישי, פשוט כי לא בא לה.
בחלוף השנים נכתבו אינספור מאמרי לעג שנונים על מה שמשתקף מהכזה־כאילו. הן הפכו משל ושנינה. מוקצה מחמת מיאוס. וכמו שאף בחור סביר לא יעז עוד לומר "את באה לכאן הרבה?", ושבוע מאוחר יותר - "זו לא את, זה אני", כך גם השניים האלה יצאו לגמרי מהמחזור, וכאמור - מתו.
אלא שמה שצמח על קברם רחוק מלהיות מעודד. עילגות ישָנה חלפה, ובמקומה צצה עילגות חדשה שבסך הכל החליפה את הכזה־כאילו בכמה מילות מילוי חדשות: סתמיות, ריקות ובלתי נסבלות באותה מידה.
אני מדבר על "ככה" ו"בעצם". אף על פי שהייתי יכול להתמרמר גם על "סבבה" ועל "אחלה". אבל על שתי הראשונות אני רוצה להתריע. וכמובן על כך שלאחרונה כל מי שמציג את עצמו, נוטה לדחוף איפשהו את המילה "ודיגיטל!". הבעיה חמורה, והיא כבר כאן. ואם יש מסקנה מהקורונה או מאפגניסטן: בבעיות צריך לטפל כשהן עוד קטנות.
אז ככה, בעצם, אני יותם, כן? ואני, ככה, נגן דרבוקה, מדריך קומפוסט ודיגיטל. ואנחנו, ככה, נקדיש בעצם את השעה הבאה, ככה, לדיון, כן? על, ככה, בעיית ה... ככה. כן. בעצם. סבבה?
הטכניקה של הדיבור החדש הזה די פשוטה, והיא שואבת את השראתה מכל מיני מארזי מזון שכשפותחים אותם מתברר שיש בהם יותר קרטונים ופצפצים מאשר משהו שאפשר באמת לנשוך.
אם לא נזדרז לפעול, אפשר שכבר בקרוב יזכו גם שורות עבריות נצחיות לגרסה המתקדמת 2021:
"כשאמא, ככה, באה הנה, בעצם, יפה וצעירה, ככה, אז אבא, כן? על גבעה, ככה, בנה לה בית, ודיגיטל".
"טוב, ככה, למות, בעצם, בעד ארצנו. ודיגיטל".
וברוח הימים האלה:
"תכלה, ככה, שנה, כן? וקללותיה... בעצם... תחל שנה ככה, וברכותיה. סבבה?"
שנה טובה, ככה. לכולכם.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו