"זקוקים לעוד כסף מארה"ב"
ב־31 באוגוסט 1951 שלח ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, מברק למגבית היהודית המאוחדת (UJA) בארה"ב, שהופץ בין הקהילות היהודיות ברחבי אמריקה, במגמה לגייס עד לסוף השנה תרומות בסך 50 מיליון דולר.
"ברצוני להביע את הערכתנו ליהדות אמריקה על העזרה שהושיטה לנו עד כה", כתב בן־גוריון במברקו. "עזרה זו יצרה שותפות גורל בין ציוני אמריקה ומדינת ישראל, ואפשרה עלייה של יהודים רבים חסרי בית מכל קצוות העולם. לפנינו עומדת כעת הזדמנות להעלות מאזורי סכנה שישים ריבוא (600 אלף; ד"ס) יהודים נוספים בשלוש השנים הקרובות, ולבסס בכך את הכלכלה הישראלית על בסיס איתן".
ב־7 בספטמבר 1950 התכנסה בישראל "ועידת המיליארד", בהשתתפות רבים מראשי ההנהגה הציונית בארה"ב, שלקחה על עצמה התחייבות "לגייס מיליארד דולר לטובת מפעל העלייה". בפועל התקבלו תרומות בסך 300 מיליון דולר בלבד.
"נראה הדבר כאילו יהדות אמריקה רואה כבר במדינת ישראל עובדה מוגמרת, ללא התייחסות למציאות שבה היא עומדת בעצם על רגליים דקיקות וחלשות", הגיב בן־גוריון במרירות באוזני שרי ממשלתו.
בנוסף לתרומות ביקש בן־גוריון בסוף אוגוסט 1951 גם סיוע ממומחים: "ישראל רק בת שלוש, וככזו היא נדרשת למסייעים, למדריכים, למטפלים ולמומחים בתעשייה, במדע, בחקלאות, בחינוך ועוד".
משרד ראש הממשלה הקים בניו יורק את "המדור להזמנת מומחים מחו"ל", וסופר "מעריב" באמריקה, יהושע יוסטמן, שהגיש סדרה של מאמרים בנושא, כתב: "יש התלהבות של יהודים אמריקנים, מומחים בתחומים שונים, שרוצים להגיע לארץ לשנה-שנתיים ואולי ליותר. אחד בשל החזון הציוני הבוער בקרבו, השני מחפש הרפתקה וריגושים, השלישי - כלה ישראלית".
עם זאת סיכם יוסטמן בעוקצנות: "אך נראה שהפקידות הישראלית במדור בניו יורק והמנגנון הבירוקרטי בארץ, עושים כל מאמץ - ואף מצליחים - להוציא את הרוח ממפרשי המתלהבים".
מחסור בחומרי גלם: מפעל פרומין מאיים בסגירה
בית החרושת לביסקוויטים "פרומין" הוקם ב־1925 בירושלים, ובמרוצת השנים רכש לעצמו מוניטין ופופולריות, ותוצרתו שווקה בכל רחבי הארץ. המייסד והבעלים של המפעל, לייב פרומין, נודע בפי הבריות כ"איש קשה", שהתעמת לא פעם עם העובדים, עם ההסתדרות ועם משרדי הממשלה השונים - וכמעט תמיד ידו היתה על העליונה.
אי לכך, כשהודיע בתחילת ספטמבר 1951 על השבתת מגן של מפעלו, על 150 פועליו, מתוך כוונה "לסגור את בית החרושת לתמיד בתוך 30 יום" - נחרדו שרי הממשלה, שדאגו לתדמיתם, שכן איום הסגירה היה קשור בחוסרים הזמניים במחסנים הממשלתיים של חומרי גלם רבים, מכה שממנה סבלו בתי חרושת בתחומים שונים, ובהם הדפוס, ההנעלה, ייצור הסבונים ועוד.
היצרנים, מצידם, ביטאו ללא הפסק את כעסם על המצב וחרקו שיניים - אך מעולם לא הרחיקו ואיימו בסגירה ממשית של בית החרושת שלהם, ועוד לתמיד.
שר החקלאות, פנחס לבון, שבתוקף תפקידו היה גם הממונה על המלאים, פנה לפרומין וביקש ש"יזדיין במעט סבלנות". פרומין ענה ש"סבלנות יש בשפע, אך היא תפקע ביום ה־31 לשביתת המגן, וביום שלאחריו ייסגר 'פרומין' אחת ולתמיד ופועליו ישולחו לביתם".
חוסרים במלאי אפיינו את התעשייה הישראלית עוד מזמן הקמת המדינה: הקופה היתה מדולדלת, והשמיכה היתה קצרה. בכל כמה חודשים סבל סקטור אחר ממחסור במלאי חומרי גלם, עד שנחתם "הסכם השילומים" בין ישראל למערב גרמניה, שהזרים לממשלת ישראל, החל מ־18 במארס 1953, סכומי עתק שהתקבלו במסגרת הסכם פיצויים על השואה.
תודה לפרופ' גדעון גרייף על הסיוע
באילת כבר יש דואר וצרכנייה
במלאת לאילת 30 חודשים (שנתיים וחצי) מיום שחרורה ב"מבצע עובדה" (10 במארס 1949), המריאו בתחילת ספטמבר 1951 משדה דב שבתל אביב שני מטוסי דקוטה של חיל האוויר.
המטוסים הכילו אנשי צבא, פקידי ממשלה וגם כמה עיתונאים, שיצאו להתרשם מקרוב מקצב התפתחותה של נקודת היישוב הדרומית והמרוחקת ביותר בישראל הצעירה.
הרבה התרחש באילת מאז הונף בה דגל הדיו, אך כעבור שנתיים וחצי עדיין גרו באילת פחות מ־200 נפש, גברים בעיקר, שרובם פעלו במסגרת חיל ההנדסה ועסקו בהקמת תשתיות שונות שנדרשו ליישוב החדש: מים, סניטציה, שיכון, חשמל ועוד. באילת כבר פעלו באותו זמן צרכנייה, סניף דואר, בית חרושת קטן לייצור קרח, מאפייה ונקודת שק"ם - ששכנה בצריף על החוף.
רוב תושבי אילת בספטמבר 1951 גרו באוהלים ובכמה צריפים בקרבת החוף, כפי שסיפרה נעמי וולקנסקי, תושבת אילת, לאניטה אנגל, כתבת העיתון "על המשמר": "אני ובעלי, משה, כבר בני יותר מ־45, מהמבוגרים כאן. אנחנו מנהלים את הצרכנייה".
לשאלה איך התגלגלו השניים מצפון הארץ לאילת ענתה נעמי: "אנחנו מתנדבים בשח"ל (שירות חלוצי לישראל, פרויקט שיזם בן־גוריון ב־1950; ד"ס), ורצינו להשתתף בהקמה של יישוב חדש בישראל. כשסיפרתי להוריי שאני יורדת להקים את אילת, הם אמרו שהשתגעתי - בדיוק מה שאמרו לי לפני 27 שנים, כשעזבתי את רוסיה ועליתי לארץ ישראל".
תודה להיסטוריון שמוליק תגר
חדש: אוטובוסים מצרפת
ב־1 בספטמבר 1951 ערך מיכאל בר, המפקח על התעבורה בדרכים, מסיבת עיתונאים לרגל הגעת שני האוטובוסים הראשונים מתוצרת "שאסון" הצרפתית, שנרכשו בעסקת גומלין בין ישראל לצרפת. בעסקה רכשו הצרפתים כלי רכב תוצרת מפעל הרכבת המכוניות הישראלי "קייזר פרייזר", שנפתח ליד העיירה נשר בתחילת השנה, וזאת בתמורה לרכישה ישראלית של 300 אוטובוסים תוצרת המפעל שאסון.
בתום מסיבת העיתונאים נעמדו שני האוטובוסים הראשונים שהגיעו לארץ בפתח, ולקחו את המשתתפים לנסיעת היכרות קצרה. למחרת כתבו העיתונאים ש"שאסון הוא בשורה חדשה לתחבורה הציבורית", אך האמת נחשפה בתוך כמה חודשי תפעול, כשהתברר שהשאסון הוא בור ללא תחתית של תקלות, והדיבור שרווח בין הנהגים היה: "שאסון הוא אסון".
הצלחה בגידול טבק
משרד החקלאות דיווח בתחילת ספטמבר 1951 על הצלחה בשנה הראשונה לגידול טבק וירג'יניה בישראל: 550 דונם שניטעו בשנה הקודמת, רובם ליד רמלה, הניבו יבול של 100 טונה טבק, שחסך למדינה 170 אלף דולרים במטבע זר. "בשנה הבאה", כך נמסר, "אנו מתכוונים להגדיל את שטחי הטבק המובחר עד ל־2,000 דונם". ב־1951 הגיע ייצור הסיגריות בארץ ל־180 מיליון יחידות, ועל פי הערכות "בתוך שלוש-ארבע שנים רוב הסיגריות תוצרת הארץ יהיו מטבק וירג'יניה המשובח".
השוטר הותקף בביוב
שוטר שהוזמן בתחילת ספטמבר 1951 לחצר ביתה של סופיה נעמני בשכונת פלורנטין בתל אביב, בשל תלונות על מהומה, מצא עצמו בעיצומה של תגרת ידיים בין נעמני לשכנתה. בעודו מנסה לתחקר את המתקוטטות מה עילת הריב, ניגשה נעמני לביתה, חזרה זועפת ונסערת עם דלי מי השופכין בידה - ושפכה את תכולתו על ראשו של השוטר ההמום. כשהגיעו השתיים לדיון בבית משפט פטר אותן השופט בעניין הקטטה, אך פסק לנעמני שלושה ימי מאסר בכלא ועשר לירות קנס, בשל "תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו".
הנעלמים / בחזרה לבית הספר
אגודת הבריאות
ברוב בתי הספר של הזמנים ההם פעלה אגודה שמטרתה היתה להפעיל תלמידים שידאגו לניקיון ולהיגיינה של חבריהם לספסל הלימודים. תפקיד חברי האגודה היה לסייע לאחות בבדיקת ניקיון הציפורניים והשיער, לוודא שהנעליים צוחצחו כראוי ועוד. תלמידים אלה היו גאים בהשתייכותם לאגודה, מילאו את תפקידם באמונה, וענדו ברצון את הסמל שהעיד על תפקידם הנעלה - סמל מגן דוד ובתוכו האותיות "א.ב.".
הצרכנייה / פריטי לימוד שהיו
מאריך עיפרון
חיי הילדים בעידן האייפד נוחים מאוד, וספק אם נדרשו לאחוז אי פעם בידיהם עיפרון לכתיבה. אבל בזמנים ההם מוט הגרפיט הדקיק שבעיפרון העץ היה נשבר תוך כדי כתיבה, וכל ילד נאלץ לחדד אותו שוב ושוב, כשכל חידוד קיצר במעט את האורך הכללי של העיפרון. כשהעיפרון התקצץ מאוד מרוב חידוד והפך רק ל"זנב עיפרון", הוא לא הושלך לאשפה, אלא הוכנס בחלקו האחורי לתוך "מאריך עיפרון" - פעולה שאפשרה לסחוט ממנו עוד כמה שעות של כתיבה.
ילקוט עור ש"עובר מדור לדור"
להבדיל מתיקי הגב המפונפנים שמוצעים כיום לתלמידים, עם רצועות מתכווננות, מבנה אורתופדי ושלל פטנטים - ילקוט בית הספר של הזמנים ההם היה אחיד לבנים ולבנות. הוא היה עשוי עור שהסריח גם שנים אחרי קנייתו, עם שתיים־שלוש מחיצות בחלקו הפנימי ו"פינות" מתכת, ששמרו על מסגרת הילקוט מהתבלות. זה היה יתרון חשוב, שכן הילקוט (דוגמת זה שבצילום) נדרש לשמש את כל דורות הילדים במשפחה.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו