לפני שנתיים, במי הנהר הרוגעים באליפות העולם בחתירה שנערכה באוסטריה, נשמעה פתאום שאגת שמחה אדירה מתוך הסירה הישראלית. זה קרה רגע אחרי שהחותרת מיכל פיינבלט וחבריה בכלי הצר והארוך חצו את קו הסיום והבינו שהם עמדו במשימה שלשמה נסעו: הם השיגו את הקריטריון שהעניק להם את כרטיס ההעפלה למשחקים הפראלימפיים בטוקיו.
מיכל עצמה רשמה באותו מעמד הישג היסטורי: היא הפכה לספורטאית הראשונה בישראל שהשתתפה באולימפיאדה - וכעת תשתתף גם במשחקים הפראלימפיים.
"זה כבוד וגאווה גדולים", היא לא מוחה את החיוך מפניה. "אני מתרגשת לקראת טוקיו בדיוק כמו שהתרגשתי מהאולימפיאדה שלי באתונה, לפני 17 שנה, כשהייתי ג'ודאית. הלוואי שנצליח ביחד, כל החותרים איתי בסירה, להביא מדליה. זה החלום של כל ספורטאי".
אנחנו נפגשים במחנה אימון בכנרת, רגע לפני שמיכל (37) וחבריה יוצאים לכבוש את טוקיו. החותרים הנוספים בסירה הם אחיה קליין (31), שנפצע קשה והתעוור במבצע צוק איתן; סימונה גורן (39), שסובלת מאיבוד ראייה; ברק חצור (36), שנפצע ברגליו כלוחם צנחנים בג'נין; ומרלינה מילר (25), הגאית הסירה, שהיא היחידה ללא כל מגבלה. כולם יושבים בסירה אחת וחותרים בטור, כל אחד אוחז בידיו משוט אחד - ובכוחות מתואמים מטיסים את הכלי ללא הפסקה קדימה.
"בהתחלה היה קשה לי להפוך מספורטאית אולימפית לפראלימפית", היא משתפת בגילוי לב. "חשבתי, מה לי ולזה? לא תייגתי את עצמי כנכה. ידעתי שיש לי מוגבלות, עקב פציעה בכתף והניתוחים שעברתי, אבל איפשהו 'פראלימפי' נתפס בעיניי כמשהו זניח כזה, שכל אחד שרוצה לעסוק בו - יכול. היום, כשאני בתוך העולם הזה, אני יודעת שזה ממש לא כך. זה עולם ספורטיבי עם המון קטגוריות וטווח רחב מאוד".
סדר היום שלהם קשוח. אימון בוקר שמתחיל בזריחה ונמשך שעה וחצי, ושבמסגרתו הם גומאים 20-12 קילומטרים מאומצים, מנוחה עד שש בערב - ואז אימון טכניקה נוסף של שעה וחצי. שלוש פעמים בשבוע הם מוסיפים גם חדר כושר. חבורה לוחמת ואמיצה, שלא נכנעת לשמש הקופחת של אוגוסט בכנרת, עם מוטיבציה גבוהה - ובעיקר גאוות יחידה.
"הפכנו למאוד מחוברים", מספרת מיכל. "אנחנו משתפים זה את זה במוגבלות, מדברים על הכל. בהתחלה, למשל, נורא ריחמתי על אחיה. היום, אין מצב שארחם עליו. אני רואה איך הוא מתפקד, כמה הוא נוכח ופעיל, ואני נפעמת. יש לנו גם הומור שחור כזה. אנחנו אומרים לאחיה, למשל: 'מה, אתה לא רואה?' ובכלל, בזכות הכניסה שלי לעולם הזה, אני הרבה יותר רגישה לעניין הנגישות לנכים במסעדות, בחוף הים ובכלל".
• • •
המשחקים הפראלימפיים נפתחו לפני שלושה ימים בטוקיו, במתקנים שבהם נערכה גם האולימפיאדה. במשחקים יתחרו 4,350 ספורטאים מ־170 מדינות, ב־22 ענפי ספורט. המשלחת הישראלית מונה 33 ספורטאים - 18 נשים ו־15 גברים - שיתחרו ב־11 ענפים.
רביעיית החותרים המעורבת - מיכל, אחיה, סימונה וברק - משתייכת למרכז דניאל לחתירה, כחברי בית הלוחם בתל אביב של ארגון נכי צה"ל. בדרך כלל, כשהם לא בתחרויות או במחנות אימונים, הם מתאמנים בפארק הירקון.
במשך החתירה הם יושבים הפוך לכיוון תנועת הסירה, לא רואים למעשה את הדרך. שניים מפנים את משוטיהם לימין, שניים לשמאל - וההרמוניה המשולבת מפלחת את המים בעיקשות. מיכל יושבת ליד ההגאית, שבניגוד לחותרים שוכבת כשמבטה לכיוון השיט. ההגאית היא שמחלקת את הוראות הקצב והכיוון, ומדווחת על תנאי השטח ועל מיקום היריבים. על כל צוות הסירה אחראים המאמנים, ראובן מגנאג'י ודימה מרגולין, שיצאו גם הם עם המשלחת לטוקיו.
מיכל מודה ש"לקח לה זמן" לחוש בנוח עם שאר צוות הסירה, אבל כעת היא מבינה את התעצומות שלהם. "למדתי להעריך מאוד את הספורטאים הפראלימפיים, כי דווקא ממקום של פציעות קשות ונכות, הרבה יותר קשה לעשות ספורט תחרותי־הישגי, להתמיד ולהצליח בו. זה בעיניי הרואי ומעורר השראה.
"קח, לדוגמה, את מורן סמואל (חותרת שזכתה במדליית ארד במשחקים הפראלימפיים בריו 2016; ע"נ), או את נועם גרשוני (טייס שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה ושיחק טניס בכיסאות גלגלים; ע"נ). תראה כמה הם מעוררים השראה".
הספורטאים הפראלימפיים והמשחקים שלהם בטוקיו לא ממש זוכים לחשיפה. בטח שלא בהשוואה לספורטאים האולימפיים.
"בסופו של דבר, הסיפור של כל ספורטאי פראלימפי 'אוכל' כל סיפור של ספורטאי אולימפי. באולימפיאדה שידרו מטוקיו הכל - ואצלנו זה לא כך. זה מגוחך. אנחנו מתאמנים לא פחות קשה מהאולימפיים. הרי הייתי גם שם. התקשורת לא נותנת לזה אותו מקום".
• • •
היא נולדה וגדלה בשכונת תל גיבורים החילונית בבני ברק. אמה, תמר (61), היא מזכירה רפואית באסותא רמת החייל, ואביה, ראובן (64), טכנאי אזעקות. יש לה שלושה אחים: דנה (38), קצינה בצה"ל, ניר (33) ורותם (29) - שניהם עובדי הייטק.
לדבריה, היא גדלה ב"בני ברק של פעם". זאת שכללה עדיין בתחומה שכונות חילוניות, והכל דמה לקיבוץ קטן.
"הייתי ממש ילדת רחוב", היא מחייכת. "לא היינו בבית בכלל. כל היום משחקי רחוב, מדרכות, לוקחים כדור ועושים 80 אלף משחקים. ההורים שלי גרו שם עד לפני חמש שנים, ומאז עברו להוד השרון. ליזטה, סבתי האהובה, עדיין גרה בשכונה".
היא נחשבה לילדה נמרצת ומלאה באנרגיות. כבר בגיל 4 לקחו אותה הוריה לחוג התעמלות ("ממש מתחת לבית"), וכמה פעמים בשבוע נסעו באוטובוס לקאנטרי שבקיבוץ גבעת השלושה - שם שחתה והתנסתה גם בבלט. "הייתי ילדה מאוד חזקה. ובכלל, היתה לי ילדות מלאת כיף ופעילות".
בגיל 11, בחוג התעמלות של הפועל בני ברק, קלט אותה מאמן הג'ודו של המועדון, רמז ממיסטבלוב. "הוא ראה איך אני מתפקדת יפה עם הגוף והזמין אותי לשיעור ניסיון אצלו. באתי לשיעור אחד - ונדבקתי בחיידק. המשכתי במקביל גם בהתעמלות וגם בג'ודו".
בגיל 12 כבר זכתה במקום השלישי באליפות ישראל בג'ודו. "הייתי טובה בזה, אז בגיל 13 עברתי באופן בלעדי לג'ודו. אריק זאבי, שרמז היה המאמן שלו, היה איתי במועדון, ומשם הוא צמח. בכיתה ט' נסעתי בפעם הראשונה עם נבחרת ישראל לתחרות בסיינה שבאיטליה. התרגשתי מאוד־מאוד. הייתי תמימה כזאת. הכי צעירה בנבחרת".
בתחרות זכתה במקום הראשון במשקל עד 44 ק"ג. "שם נפל לי האסימון שאני טובה גם ברמה הבינלאומית. המשכתי להצטיין יותר ויותר בענף - עד שהגיעה הפציעה וקטעה לי את החלום להצליח עוד".
• • •
המעבר הפרטי של מיכל ממעמד של ספורטאית אולימפית שזכתה שמונה שנים ברצף (2006-1999) באליפות ישראל בג'ודו, למעמד של מתחרה פראלימפית - לא היה קל עבורה.
כדי להבין כמה גדול המהפך האישי שעברה, צריך לחזור 17 שנים לאחור, לקיץ 2004. אולימפיאדת אתונה, שנערכה אז, היתה רגע השיא בקריירת הג'ודו המפוארת שלה. אותה אולימפיאדה שבה זכו גל פרידמן במדליית הזהב בשיט ואריק זאבי במדליית הארד בג'ודו.
היא הגיעה לשם, בת 19, אחרי ארבע שנים כאלופת ישראל לבוגרות (מגיל 15), ואחרי שקבעה תוצאות מעולות גם בתחרויות באירופה. באולימפיאדה עצמה פחות הצליחה, ונוצחה בקרב הראשון שלה על ידי תלמה מונטיירו מפורטוגל.
"זה היה אחד הקרבות הכי גרועים בחיים שלי, ועד היום לא צפיתי בו. אני לא מסוגלת", היא מספרת. "היא הפילה אותי באיפון, למרות שקשה היה להפיל אותי אז. במשך שנים התביישתי להגיד שהייתי בכלל באולימפיאדה. הייתי ממלמלת עם השפתיים, כי תמיד השאלה הראשונה היתה 'מה עשית שם?'. רק אחרי שנים הבנתי את גודל ההישג שלי, שהגעתי בכלל לאתונה, ועוד בגיל צעיר כל כך".
אחרי האולימפיאדה המשיכה להתאמן, עד שאימון אחד, מר וכואב, הפך עליה את עולמה.
"אחרי אתונה המשכתי להתאמן בשיא הכוח. הייתי בת 20, המשכתי לזכות באליפויות ישראל, וידעתי שבאולימפיאדה הבאה, בבייג'ין 2008, אני אגיע בשיאי, בשלה ומוכנה, יותר בוגרת, עם ניסיון.
"זה קרה שנה אחת לפני בייג'ין, ביום שגרתי, באימון רגיל. הגעתי עם מוטיבציה מאוד גבוהה לאימון הזה, שנערך אז בהדר יוסף, ועשיתי בו קרב אחד יותר מדי. התאמנתי שם עם ג'ודאי שהיה מאוד חזק. את רוב האימונים שלי עשיתי באותם ימים עם הבנים, כי לא היתה אז נבחרת אימון של בנות כמו היום.
"ואז עשיתי תנועה אחת לא טובה ביד ימין הדומיננטית שלי - וזהו. הרגשתי מעין שיתוק. בהתחלה היה כאב חד מאוד במרפק, ולאט־לאט זה עלה לכיוון הכתף. לא יכולתי לזוז. פשוט לא יכולתי להזיז את היד בשום צורה.
"צרחתי מכאב. אלו היו כאבי תופת, ולא היה ברור מה קרה שם. טיפלו בי מייד באימון ולקחו אותי הביתה, לבני ברק. למחרת בדקו אותי במכון וינגייט, ובהתחלה חשבו שזו מתיחה כלשהי. לא תיארו שהנזק כל כך גדול".
במשך שבועיים נחה, כשהיא סובלת מכאב בלתי פוסק. "לקחתי משככי כאבים ולא הסכמתי לוותר על הג'ודו. חודשיים אחרי הפציעה נערכה אליפות העולם בברזיל, ומאוד רציתי להשתתף בה. התאמנתי כמה שבועות, ואפילו טסתי לתחרות הכנה באירופה. אבל בחימום הרגשתי שאני לא יכולה להזיז את היד. מרחתי משחת בנגיי וקיוויתי... הפסדתי למישהי שהייתי אמורה לנצח בכל תחרות די בקלות. פשוט לא תפקדתי.
"חזרתי לארץ ואמרתי, די, אני חייבת לבדוק את זה. עשיתי MRI - וחשכו עיניהם של הבודקים. בצילומים ראו נזק גדול מאוד בכתף. כאילו, כל מה שיכולתי קרעתי. זהו. ניתוח דחוף בבית החולים מאיר בכפר סבא".
היא נכנסה לניתוח בידיעה שלפי הפרוטוקול, אחרי חצי שנת שיקום היא תוכל לחזור לאימונים ולתחרויות בג'ודו. לצערה, זה לא קרה.
"עברתי את הניתוח בכתף, והיתה שם דרמה. המנתחים התלבטו אם לסיים הכל בניתוח אחד, או לעשות ניתוח שני משלים אחרי שבועיים, בגלל היקף הנזק. בסוף החליטו לעשות ניתוח אחד. כשיצאתי ממנו הרגשתי ממש טוב, כאילו מישהו הוציא לי כדור טניס מהכתף.
"יום אחרי הניתוח הגיעה פיזיותרפיסטית והביאה לי מקל, קב כזה, ואמרה לי: 'תרימי את היד'. אמרתי לה שאני לא מצליחה. לא יכולתי לזוז. ואז היא הזיזה לי את היד, והרגשתי כאב חד ביותר. מאותו רגע, התחיל גיהינום. כאבי תופת. לא יכולה לישון בלילה, כי אין מנח נוח. שום דבר לא עזר. שום משככי כאבים. כאב מטורף יום ולילה.
"הרגשתי שאני בתוך חלום בלהות. זאת היתה תקופה נוראית. לילה אחרי לילה לא ישנתי. נרדמתי רק עם כדורי שינה. זה דיכא אותי, וירדתי במשקל. לא הייתי מסוגלת להרים יד לצחצח שיניים, לאסוף את השיער, דברים בסיסיים. עברתי למברשת שיניים חשמלית. אמא שלי אספה בשבילי את השיער בכל יום. עברתי לאוטו אוטומטי מידני. ידעתי שאני חייבת ללמוד לחיות עם הכאב הזה.
"הייתי צריכה לחזור מהר לעבוד, כדי להתפרנס. שתבין, גם כשהייתי ספורטאית, בשנה אולימפית, לא היו לי התנאים שיש לספורטאים היום. עבדתי בפיצרייה בכל שישי־שבת, משש בערב ועד שש בערב שלמחרת, משמרת של 24 שעות. קיבלתי אז מהוועד האולימפי מלגה שנעה בין 1,500 ל־3,000 שקלים, והשיא שלי היה 5,000 שקלים, כשהשגתי את הקריטריון לאולימפיאדה".
חצי שנה אחרי הפציעה הבינה מיכל שכבר לא תוכל לחזור לג'ודו, ועברה קורס מדריכי כושר במכון וינגייט. במקביל השלימה תואר ראשון ושני בחינוך גופני בסמינר הקיבוצים.
"העשייה הזאת נתנה לי קרן אור, אבל זה לא היה פשוט. הייתי צריכה להסתגל לעובדה שהגוף שלי השתנה. באחד השיעורים בסמינר זינקתי נהדר לריצה ונתתי אחלה ספרינט. כולם אמרו שם, 'מה אתם רוצים, היא ספורטאית, היא היתה באולימפיאדה' - ואני הייתי מרוצה. הרגשתי שם מיוחדת.
"אבל כשדני אורן, שהיה ראש היחידה לספורט הישגי, לימד אותנו כדורעף בסמינר, הייתי מתוסכלת. לא יכולתי להגיע לטווחי התנועה, שלא לדבר על הנחתת כדור, ופתאום, מספורטאית אולימפית הרגשתי כאילו סוג ב'. הייתי ממש בוכה לדני באמצע השיעור. הייתי עצבנית מזה מאוד".
בינתיים מצאה עבודה כמדריכת כושר באוניברסיטת תל אביב. "זה הדליק אותי לעבוד עם ספורטאים. גייסו אותי להרים פרויקט גדול, והייתי אחראית ליכולות הגופניות של כל מחלקות הנוער מאס"א תל אביב - כדוריד וכדורמים, בנים ובנות".
ב־2009, שנתיים אחרי הניתוח הראשון, עברה ניתוח נוסף, שגם הוא היה כרוך בתהפוכות ובמאבקים. "חיפשתי אחרי רופא שינתח אותי. בבית החולים מאיר כבר אשפזו אותי לקראת ניתוח - אבל בסוף החליטו שזה סיכון גדול לנתח אותי שוב. זאת היתה עוגמת נפש בשבילי, אבל בכל זאת לא הרמתי ידיים.
"המשכתי לחפש, ואז הגיע רופא שהוא סוג של מלאך עבורי: ד"ר ערן ממן, מבית החולים איכילוב. אמא שלי מזכירה רפואית, והיא עבדה בקופת חולים עם אשתו, שגם היא רופאה. ערן בדק אותי ופסק: 'אני לא יכול להשאיר אותך במצב הזה'. נכנסתי לסדרת בדיקות ולניתוח השני בכתף.
"אחרי הניתוח הרגשתי הקלה פיזית מאוד־מאוד גדולה. ואז החלום חזר - לחזור לג'ודו, למקום שבו גדלתי והתעצבתי, הצלחתי וניצחתי. אחרי תקופת החלמה מהניתוח הלכתי קצת להתאמן בזה, אבל הבנתי שאני לא באמת יכולה. לא היה פשוט בשבילי לקבל שזהו, הפעם כבר לא אחזור סופית לג'ודו".
מיכל עוצרת ומבקשת להגיד משהו שחשוב לה להשמיע: "הייתי ספורטאית אולימפית וייצגתי את המדינה. אבל כבר אחרי הניתוח הראשון והשיקום שבא בעקבותיו, אחרי שהבינו שכנראה לא אחזור לג'ודו, פשוט נשארתי לבד. יצאתי פצועה וחבולה ומוגבלת בגלל הג'ודו, ופתאום הבנתי מה ההרגשה כשהמדינה לא מכירה בך יותר.
"הכל הייתי צריכה לעשות לבד, ומכספי. כל השיקומים והטיפולים. וזה קורה כי מדינת ישראל נותנת לספורטאים שלה מלגות - אבל לא מקיימת איתם יחסי עובד־מעביד. ואז, כשקורה לך משהו ואתה כבר לא שייך, אתה נשאר לבד לגמרי. עד היום, מכיוון שלא היה לי שום תלוש שכר כשהייתי ספורטאית, אלא רק מלגה, אני נלחמת מול הביטוח הלאומי על אחוזי הנכות שלי, בעזרת עורכי דין".
• • •
שנה אחרי הניתוח השני שעברה, קיבלה מיכל לפתע שיחת טלפון מרגשת.
"זה קרה באמצע יום לימודים שלי בסמינר הקיבוצים. היתה אז לאיגוד הג'ודו ועדה מלווה, ועורך הדין שלה הודיע לי ששני הרשקו נבחר למאמן הראשי של נבחרת הנשים בג'ודו, ושאני נבחרתי לעוזרת שלו. הייתי בהלם. לדעתי, הם רצו מאמנת אישה בצוות שלהם, ואין הרבה נשים כמוני, שאימנו בתחום.
"אני אימנתי קצת באותם ימים בבני ברק, קבוצה של ילדות ונערות חרדיות, ועוד קבוצה קטנה ברמת השרון. ההצעה הזאת היתה סגירת מעגל מרגשת. בדיוק כשהפנמתי בצורה כואבת שלא אוכל לשוב כספורטאית - נבחרתי לחזור מעמדת עוזרת המאמן.
"ברור שהסכמתי, והיתה לי שנה מאוד טובה עם שני והנבחרת. במקביל התחלתי לעבוד בהוראה, וכיום אני מורה לחינוך גופני בתיכון מיתר בגני תקווה. אני גם מרצה בסמינר הקיבוצים".
היא עברה ניתוח קטן נוסף ב־2012, והתחילה להסתגל למצבה החדש. "אכן התחיל קו יותר טוב בחיים שלי, אבל תחשוב שמספורטאית פעילה פתאום לא יכולתי לעשות כלום עם הגוף. לא יכולתי לרוץ, לא לרכוב על אופניים. אני מאוד מוגבלת בטווחי התנועה שלי, ויש כאבים כמובן.
"יד ימין היא הדומיננטית שלי, והפציעה היתה בכתף ימין. אז יש הגבלות לא קלות. אם, נניח, אני רוצה לקחת כוס משולחן, אוטומטית אושיט את יד ימין, אבל היא תגיע קדימה רק עד גבול מסוים. אני לא יכולה ליישר את היד במלואה, אז אושיט במקומה את יד שמאל. אני לא יכולה לכתוב זמן ממושך. הכתב שלי מתחרבש מאוד מהר. היד מתעייפת. אז רוב הזמן אני מקלידה במחשב".
לדבריה, עברה "המון שנים" של שיקום בווינגייט. "נמרוד משה, שהיה הפיזיותרפיסט של נבחרת הג'ודו ועבד גם בקופת החולים מכבי, עשה לי שיקום מאוד מוצלח, ועשיתי גם פילאטיס שיקומי. אמנם לא אחזור להיות מה שהייתי, וכבר השלמתי עם זה, אבל ביחס לימים שאחרי הפציעה והניתוח הראשון - המצב שלי כיום הרבה יותר טוב".
• • •
לספורט הפראלימפי נחשפה מיכל לפני חמש שנים וחצי, בהרצאה של החותרת הפראלימפית והמדליסטית מורן סמואל.
"לימדתי אז בתיכון אהל שם ברמת גן. הבאתי את סמואל להרצאה, ואחריה ישבנו יחד על כוס קפה. מורן אמרה לי: 'שמעתי שהיית באולימפיאדה'. הסברתי לה שנפצעתי ושעברתי שלושה ניתוחים, ושלא הצלחתי לצאת מזה.
"ואז היא אמרה: 'יש רביעיית חותרים מעורבת בפראלימפי שמחפשת חותרת. הם בדיוק התחרו באליפות העולם בצרפת והיו קרובים לקריטריון למשחקים בריו. רוצה להצטרף אליהם? אולי את מתאימה?'. הסתכלתי עליה ואמרתי בחצי זלזול, 'נו, בסדר'. כאילו, אני לא נכה. חשבתי שמורן חיה בסרט. פראלימפי? אני? ומה קשור חתירה? מה לי ולחתירה? לא היה לי מושג איך הענף נראה אפילו.
"אבל מורן לא ויתרה לי, היא היתה נחושה. היא סיפרה לי שיש מאמנת איטלקייה לרביעייה, שהיא בדיוק נמצאת בארץ, ושאני חייבת לבוא לפגוש אותה. היא ממש התקשרה אלי בנושא הזה כל יום, עד שלבסוף השתכנעתי והגעתי למרכז דניאל לחתירה.
"לקחו אותי שם לבדיקה אצל ד"ר רמי זק, רופא המשלחת הפראלימפית. הוא עשה לי את הסיווג הראשוני, בדק אם בנתונים הגופניים שלי יש בכלל קייס להחשיב אותי כספורטאית פראלימפית. והוא ממש ספר לי את נקודות ההגבלה בתנועה במרפק ובכתף. בסיום הבדיקה הוא פסק שאני עומדת במינימום הנדרש להיות פראלימפית. 10 נקודות הגבלה זה נחשב עובר, ולי היו 12. יש ממש טבלה, ומשקללים את כל הנתונים.
"תמיד שואלים אותי, 'אז כמה נכות יש לך בביטוח הלאומי?' אבל זה לא מה שמשנה. מה שחשוב הוא עד כמה הספורטאי מוגבל בענף שלו. אני, למשל, בגלל המגבלה שלי, לא יכולה לחתור בסירה של שני משוטים".
מיכל הצטרפה לנבחרת החותרים של ישראל בסוף ינואר 2016 - שבעה חודשים לפני המשחקים הפראלימפיים בריו. "הקטגוריה שבה אני מתחרה בקבוצה שלי היא חתירה עם משוט אחד. למדתי מהר את רזי המקצוע. הטכניקה והקואורדינציה שלי טובות, כי הרי הייתי ספורטאית. בעיקר היה לי כיף לחזור לעשות ספורט ולקבל שוב הזדמנות לעסוק בספורט תחרותי. זאת תחושה מדהימה אחרי כל מה שעברתי".
היא התאמנה שלושה חודשים עם הנבחרת בניסיון להשיג את הקריטריון המשותף לריו, אבל זה לא קרה לבסוף. "היתה לנו באיטליה תחרות של 'ההזדמנות האחרונה'. היינו צריכים להגיע בה לאחד משני המקומות הראשונים - אבל הגענו לשלישי. פספסנו במקום אחד את ריו. מרחק של שתי שניות מהקריטריון".
כשהבינה שלא תעפיל עם חבריה לריו, החליטה לעזוב. "נקרעתי אז בין החתירה לבין נבחרת הנשים בג'ודו, שעזרתי לאמן. התחרות בחתירה באיטליה נפלה, למשל, בדיוק על אליפות אירופה של נבחרת הג'ודו שהתכוננה לריו - עם ירדן ג'רבי ותמנע נלסון לוי. לא הייתי איתן שם בגלל החתירה, והרגשתי בגלל זה דקירה בלב.
"ברגע שהבנתי שאין לנו קריטריון בחתירה, חזרתי באופן גורף לאימון הנבחרת בג'ודו. אמרתי סטופ, אני לא ממשיכה עם החתירה. גם חשבתי באותם ימים שבספורט פראלימפי מתאמנים פחות. איזו תמימה הייתי, כי בפועל מתאמנים פעמיים בכל יום. מתאמנים לא פחות קשה מהספורט האולימפי".
כמה חודשים אחרי שהסתיימה האולימפיאדה בריו, החליט המאמן שני הרשקו להביא תחתיו צוות אימון זר - ועבודתה של מיכל בנבחרת הג'ודו הופסקה. "זה היה לא נעים. הנבחרת היתה מקום שבו יכולתי לתרום, הייתי שם ארבע שנים. העבודה עם הבנות מאוד מילאה אותי.
"לקח לי שנה נוספת להתלבט, עד שלבסוף החלטתי לחזור לחתירה הפראלימפית. עברתי שוב סיווג בינלאומי, שמצא שאני מתאימה להצטרף, וחזרתי להתאמן ולהשקיע יום ולילה בחתירה.
"גם הפעם זה לא עבר בקלות. להפך, היו לי כאבים ממש רציניים, עם פריצת דיסק בצוואר. היו אז רגעים שחשבתי להפסיק - והפעם לתמיד. עשיתי טיפולי פיזיותרפיה, עד שהתגברתי והחלטתי להמשיך. כיום הכתף שלי יותר בסדר, אבל יש לי כאבי ראש והיד לפעמים רועדת".
היא הצטרפה לרביעיית החותרים המעורבת. "גיליתי חבורה מאוד נחמדה בסירה, ולא שחסרו מאבקים מי יישב בה. היינו שלוש בנות, כשרק שתיים יכולות לשבת בסירה. עשו לנו כל הזמן מבחנים אישיים וקבוצתיים, והופתעתי לטובה לגלות שהוועד הפראלימפי, מרכז דניאל וכל המעטפת שמסביב פועלים להשוות את התנאים שלנו לאלה של הספורט האולימפי".
שלושה שבועות לפני התחרות להשגת הקריטריון להשתתפות בטוקיו הוחלט שמיכל וסימונה יישבו בסירה המעורבת עם אחיה וברק. "יצאנו לאליפות העולם באוסטריה, באוגוסט 2019. זאת היתה בסך הכל התחרות השלישית שלי בתחום. כדי להעפיל לטוקיו, היינו חייבים לסיים בשישייה הראשונה מתוך 18 סירות.
"סיימנו במקום השישי, כך שהצלחנו לעשות את זה. זה היה רגע סופר מרגש".
לתחום הג'ודו, אגב, היא עדיין קשורה כמאמנת האישית של הג'ודאית גילי כהן - היחידה במשלחת האולימפית בטוקיו שלא זכתה במדליית הארד הקבוצתית, אחרי שהיתה פצועה ולא נרשמה לתחרות.
"גילי מדהימה", אומרת מיכל בחום. "כנגד כל הסיכויים היא עלתה לטוקיו, אחרי שגברה על גפן פרימו. היא ספורטאית מצוינת, והסיטואציה שהיא נקלעה אליה לא פשוטה בכלל. היה לה מזל רע שהיא נפצעה ולא יכלה להשתתף בתחרות הקבוצתית".
בנוסף, מיכל מאמנת ג'ודו גם במכבי הרצליה ובבני הרצליה. "אני מאוד נהנית מזה. נותנת את כל הנשמה והמקצועיות שצברתי עם השנים".
• • •
אין לה אהבה רומנטית כרגע. "זה חסר לי", היא מודה בכנות. "אני חוגגת יום הולדת 37 ממש יום לפני התחרות שלנו בטוקיו. שמע, לצאת לדייט בערב אחרי עוד יום מפרך של אימונים, כשאני צריכה לקום בכל בוקר בארבע וחצי - למי יש כוח לזה?
"זה פגע במערכות יחסים שהיו לי, חד־משמעית, והיו לי מערכות משמעותיות. ברור שאני רוצה משפחה וילדים, ואני מאוד מייחלת למצוא את האחד. הייתי בטוחה שעד גיל 30 כבר אתחתן ואהיה אמא, אבל זה לא קרה.
"כרגע אני בהולד מדייטים, כי אני מרוכזת בחתירה. אבל זה משהו שאקדיש לו יותר זמן אחרי המשחקים בטוקיו. אני פתוחה לקשר ואשמח לאהבה ולזוגיות. יש רגעים שבהם אני מרגישה קצת בדידות, אבל למזלי יש לי משפחה נהדרת וחברים וחברות, ורוב הזמן אני ממש בסדר עם עצמי".
בינתיים נותר לה עוד חלום אחד: לעמוד על הפודיום הפראלימפי בטוקיו.
"זאת פסגת השאיפות של כל ספורטאי, ואני יודעת שתהיה שם מלחמה. החותרים מבריטניה נחשבים לטובים יותר משאר הנבחרות, ובפער גדול. הקרב למעשה, גם שלנו, יהיה על מקומות 8-2. אני חושבת שהכל פתוח. תמיד".
erans@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו