באביב 2019 נמחק יישוב בישראל. הוא לא פונה בשל בנייה לא חוקית. הוא לא נעקר בעקבות החלטת ממשלה שקבעה שמדינת ישראל לא אמורה או לא יכולה להגן על המקום או לשלוט עליו. היישוב מבוא מודיעים פשוט עלה באש וירד מהמפה באופן זמני.
למרות שזה נשמע כמו אירוע אופייני לשנות ה־40 של המאה הקודמת, זה קרה לפני קצת יותר משנתיים. אם אתם מכווצים כעת את הקמט במצח, שאומר "וואלה, נכון, היה שם משהו על כביש 443 לא רחוק מצומת בן שמן, איך זה שלא עקבתי..." - אל נא תרגישו רע עם עצמכם. יודעים מה? אל תאשימו אפילו את הקורונה שגנבה את הפוקוס מכל מה שהוא לא אפידמי. מה גם שבינתיים מתברר שהשריפות אצלנו הן סוג של מגיפה.
אך לא. כבר בזמן אמת האירוע הזה לא עשה מספיק רעש ציבורי. יישוב עברי במרכז הארץ עלה בעשן, כל תושביו התפזרו עד להודעה חדשה, בלי מושג ירוק מה יהיה על בתיהם ועל קהילתם, ואנחנו - תקשורת ותשומת לב ציבורית - הרעשנו פחות, הרבה פחות, מאשר, נניח, על אותם יומיים־שלושה שבהם הג'ודאים האולימפיים שלנו, אללי, לא הצליחו להביא מדליה.
התושבים גם לא ידעו אם הם קורבנות של שריפה או של הצתה. האם נפגעו מאסון טבע עוצמתי או מאירוע טרור זדוני. תחושתם, בכל אופן, היתה שהעמימות סביב העניין אינה תמימה. לאסון טבע או למעשה חבלה לוחמני יש השלכות שונות, וגם תג מחיר אחר לגמרי. אפשר להבין את הגורמים במערכת שהשתוקקו עמוקות שאסון מבוא מודיעים יקוטלג בקלסר "שריפות יער ואירועי קיץ אחרים", למרות שהבעירה הזאת קרתה בכלל באביב.
טבעם הנינוח של אנשי מבוא מודיעים תרם גם הוא את חלקו. המקום מוגדר כמושב, אבל יש בו (או היו) הרבה יותר כלי נגינה מטרקטורים ומכלים חקלאיים. ככה זה כשהגרעין המייסד מבוסס על ממשיכיו של רבי שלמה קרליבך, היפיז לשעבר שהפכו לחסידים. במקרה הזה ייתכן שלא היו מזיקים להם קצת יותר משפטנים, עסקנים פוליטיים, ובכלל - חבר'ה שלא רואים בעיניים ויודעים להפוך שולחן.
לבושתי, גם לי אין סקופ אדיר או מושג קלוש איך בדיוק פרצה אותה שריפה ביער בן שמן. אבל אני יודע שבחודש האחרון אצלי בשכונה היו ניסיון אחד או שניים להצית בתי מגורים דרך שריפת העצים שבגינה. זה לא דווח בתקשורת. אני גם יודע שישראל מתקשה לחסל איומים כשהם עדיין קטנים. אנחנו נוטים לתת להם לגדול בערך כמו שיעורי ההדבקה של וריאנט דלתא, וכמו דג התנין ששחה להנאתו בבריכת נוי באיזה מרכז קניות בארץ, ואף אחד לא עשה מזה עניין עד שהוא נעץ את מלתעותיו בידה של לקוחה שהתיישבה לנוח.
זה תמיד חייב להגיע לשלב הבלתי נסבל כדי שמישהו יתעורר. זוכרים בלוני תבערה? זה אף פעם לא נגמר בטוב. אבל כשאנחנו ממש רוצים, תמיד אפשר לנסח בעברית קשקושים חסרי שחר כמו "אש זולגת" או "ירי מטפטף". אש לא יכולה לזלוג או לטפטף, אלא אם כן אנחנו ממש מפצירים בה להתנהג כמו מים. או מיץ. ולא, זאת לא טעות תמימה ומשעשעת כמו "למזוג לך מהשניצל?" זאת טעות של משאלת לב שמחירה תמיד כבד.
הממשלה הקודמת או הממשלה הנוכחית - בקטע הזה אין הבדל ממשי: ישראל נוהגת לספר לעצמה סיפורים מיתממים, ניסוחים רכים שעושים נעים פה ושם, או לפחות עוזרים לסיים משמרת ולעוף הביתה. כולנו יודעים שאם המשטרה מבליגה על חיסול חשבונות עברייני שמשאיר גופה במכונית חרוכה בכביש נידח אי שם, בסופו של דבר - וזה יקרה די מהר - נקבל רוצחים שכירים במרכזי הערים, טילי לאו ליד בית הקפה השכונתי ומכוניות מתפוצצות בדיוק איפה שהחניתם אתמול את הרכב.
לא מזמן התייחסתי כאן לתופעה המרהיבה של יישובים ומועצות אזוריות שמנסים לשנות את השם שהעניקה להם ההיסטוריה, ולאמץ שמות של אתרי נופש, מנות אחרונות וקרנות חיסכון, כדי לשנות את המציאות או את המזל. ייתכן שזה מה שקורה גם פה. בואו נקרא לזה שריפות קוצים. בואו פשוט נקרא לזה "קיץ ישראלי". למרות שכולנו יודעים ששריפות לא פורצות סתם כך. גם אם חם נורא, והאורנים - אורן מצוי, אורן הסלע או אורן חזן - הם חומר דליק במיוחד, בכל זאת אפשר להניח, אצלנו במיוחד, ששריפה היא הצתה כל עוד לא הוכח אחרת.
ח"כ סמוטריץ' כתב השבוע שערבים עומדים מאחורי השריפות, וגם אם הוא מדייק - הוא לא צודק. הוא כותב בלשון הזאת כי לא אכפת לו שנחשוב שכל הערבים חשודים. אני ממש לא מסכים שכל הערבים רוצים ברעתנו, אבל אין לי ספק שרוב השריפות שאנחנו רואים הן מהלכים חבלניים שהיה עלינו לעצור כשעוד היו קטנים.
אין לי גם ספק שרוב אנשי הכבאות והביטחון סבורים כך. גם אם מבוא מודיעים לא הוצת בזדון, הטיפול הכמעט אדיש בעניין בוודאי נתן השראה לאי אלו ברנשים עם ג'ריקן וגפרור. כך גדלים הדברים שלא עצרנו כשעוד היו קטנים. למרבה הצער, יש להם עוד לאן לגדול.
תחושתי האישית במהלך השבוע היתה שכל מי שלא עסק בכיבוי השריפות בהרי ירושלים, לקח את המשפחה שלו להירטב באיזה מעיין, בריכה או פארק מים. ודווקא לאותם מקומות שאליהם גם אנחנו הגענו. בחודש האחרון הקפדנו להירטב בדרום ובצפון, בים ובמדבר, בין חגווי הטבע ובאם־אמא של החלטורה. ישראלים נרטבים הם נושא לדוקטורטים. פארקי מים הם הוכחה ניצחת לכך שכולנו מאמינים בעולם הבא. פרצופי הילדים אומרים גן עדן. ההורים שלהם - גיהינום.
הרעיון פשוט: את הילדים צריך להעסיק, וכל מה ששורף זמן בסתם ג'ימבורי יעסיק פי כמה אם נוסיף כמה קוב נוזלים, ושתתקלף רננה רז. במו אוזניי שמעתי הורים בכניסה לאטרקציה: "לדעתי, שלוש־ארבע שעות בשקט!" הורים הרואים את הילד שלהם צוהל ורטוב מסמנים לעצמם וי רבתי בסעיף ההשקעה הקיצית, וחוזרים לשקוע בסלולרי.
מה גם שפארק המים מכיל לא מעט אתגרים, ובראשם העמידה בתור, שהיא ספורט אקסטרים מקומי וגזירה שהציבור לא יכול ולא רוצה לעמוד בה. גזירה נוספת, שרובנו משליכים לעזאזל, היא הצורך לחנך את הילדים שלך גם בחופש. תצפיותיי מעלות תופעה זואולוגית מרתקת: רוב ההורים מטפלים בחריצות בסידורי הכניסה, הקופון והמבצעים, אך מרגע שהם בצד הנכון של הקופות, הם מאתרים לעצמם פינת מסתור שבה יעסקו בעישון, בבהייה סלולרית ובצמצום למינימום של סימני חיים או קשר עין עם הגור המשתולל.
מתי כל זה מתהפך? ברגע שמישהו יעז להעיר לילד שדחף אותו בתור. כאן אין הכלה ואין הבלגה. התגובות רועמות ומיידיות. יש אפילו משהו מרגש בהזדהות המוחלטת של ההורה, שעד לפני רגע שקע בתרדמת קיץ, עם הפעוט המתוק בן ה־17, ובנכונות שלו לגונן עליו בחירוף נפש ובאיומים שאין דרך להעלות על הכתב. בשום מקום אחר בעולם אין יכולת כזאת לתקוף כשעדיף להבליג, ולהבליג כשמתבקש להגיב.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו