"באבא" ו"קפטן". כך מכנים אותם הצעירים, וכך מכריז הכיתוב שעל גב חולצות הסיירת שעליהם. לא סיירת מטכ"ל, סיירת חסד ייחודית, סח"י, תנועת צעירים מתנדבים שהשניים ייסדו. הבאבא - כלומר, האב הרוחני ואיש החינוך - הוא עודד ווייס. הקפטן - כלומר, המפקד והמנכ"ל - הוא אברהם חיון.
חיון (43), ירושלמי נשוי טרי לסביון, היה מפיק אירועים ודי.ג'יי, עד לבשורה ההיא. "ב־2009 הודיעו לנו שאבי חולה ושנותרה לו שנה לחיות. זה לקח אותי לחשיבה על החיים ולהבנה שהדבר היחיד שבסוף נשאר מאיתנו זה מה שאנחנו נותנים לעולם", הוא משחזר איך התחיל הכל.
"הבנתי שאני הולך ללוות את אבא במסע האחרון, וניסיתי להתפקס על הדברים שאני מפנה מהחיים והדברים שאני רוצה להכניס אליהם. כתבתי ביומן סעיף - לפנות זמן לעשות טוב. באופן די מדהים, ביום שכתבתי, התקשר חבר, שאמר לי שאני חייב לפגוש מישהו שעוסק המון שנים בנוער ובנתינה ושיש לו רעיונות מדהימים. כך פגשתי את עודד. כשאתה באמת רוצה משהו, אז כל היקום מתגייס לעזור לך, ככה הרגשתי".
כתבת: יפעת ארליך // צילום: יוני ריקנר
ווייס (54) ממושב אל מתן שבחבל לכיש, אב לשלושה וסב לשניים, עוסק כבר 30 שנה בחינוך בלתי פורמלי. במשך ארבע שנים היו הוא ורחל, רעייתו, הורים אומנים ב"בית הילד" (משפחתון לילדים שהוצאו מבתיהם), ושם נולד הרעיון. "זה היה ב־1999 בערך. גידלנו 11 ילדים שלא יכלו לגדול בביתם. יום אחד חזר אחד הילדים מבית הספר, ושאלתי אותו, כמו כל אבא'לה טוב, מה למדו שם. למדו 'ואהבת לרעך כמוך'. שמחה גדולה.
"שעתיים אחר כך, כשלא מסרו לו את הכדור, הוא הפליא את מכותיו בחברו. כקופירייטר בעבר, התעוררה בי השאלה אם אנחנו מחנכים בסיסמאות, ואיך אפשר לעצב את החיים כך שהם לא יהיו נתינה על הדרך, אלא דרך שהיא נתינה. התחלתי במעגלים משפחתיים יותר, עד שפגשתי את אברהם - ויחד יצאנו להפצת המונים".
ההפצה החלה בקטן מאוד. בערב קיצי אחד ב־2009 הגיעו ווייס וחיון לפארק בקריית גת, והדליקו מדורה. נערים שנהגו לשוטט ברחובות בלילה נמשכו לאש והגיעו לרחרח מה שני הגברים הזרים באו לעשות בשכונה. עודד ואברהם הסבירו שהם רוצים לסייע למשפחות נזקקות, לקשישים ולניצולי שואה, אבל הם צריכים את העזרה של הנערים, שמכירים את השכונה טוב מכולם.
הם ביקשו מהנערים לאתר כתובות של נזקקים בשכונה, כדי שיוכלו לחלק להם מזון, וקבעו להיפגש כעבור שבוע באותה שעה. "באופן מדהים, כל הנערים התייצבו, אוחזים בסברסים שהם קטפו כדי לכבד אותנו", מספר עודד. "באותו רגע נולדה סיירת החסד הראשונה של הארגון". מאז, הודלקו מדורות רבות בכל רחבי הארץ והוקמו כ־40 סיירות של בני נוער, מאופקים בדרום ועד חצור הגלילית בצפון.
גם המפגש שלנו הוא סביב המדורה, שהדליקה קבוצת סח"י גילה בחרבת ארזה, בועת טבע ירוקה בפאתי השכונה. ירושלים בצבעי השקיעה מסחררת ביופיה. צהלות הנערים והנערות שמתקבצים ליד האש, למפגש חברים על קפה שחור, משכיחות את שאון העיר. משם הם ימשיכו לאריזת מצרכי מזון ולחלוקתם.
בסח"י יש כ־1,000 בני נוער פעילים, המכונים "לוחמי חסד". לצידם עוד 800 בוגרים של הארגון, שמכונים "מילואים", הממשיכים בפעילות במהלך השירות הצבאי ולאחריו, לצד עוד מאות מתנדבים מבוגרים. המסורים שבין הפעילים הצעירים הופכים ל"לידרים מקומיים", ובהמשך ל"לידרים אזוריים". הבולטים מבין הבוגרים שחוזרים לפעילות אחרי הצבא הופכים ל"צ'יפים", כלומר למנהיגי הסיירות.
כל הפעילים מחלקים אלפי מנות מזון לאורך כל ימות השנה, ומלווים מאות קשישים. לקראת ראש השנה צפוי הארגון לסייע ל־30 אלף אנשים, בחלוקת מזון מורחבת לכבוד החג. המחזור הכספי של הארגון בשנת 2020 הגיע ל־12 מיליון שקלים, הודות לתורמים פרטיים מהארץ ומחו"ל, ולשיתופי פעולה קהילתיים של מוסדות חינוך, מתנ"סים, ארגונים עסקיים, קרנות ועמותות - שמסייעים כל אחד בתחומו.
המודל של סח"י פועל על פי מתודת "רחוב", ומתרחש פיזית תחת אור הירח ופנסי הרחוב. בגילה, למשל, מבצעים את אריזת המזון ברחבה שליד מקלט בשכונה, והנערים והנערות יוצאים ברגל או באופן רכוב לחלוקת המזון. אופי הפעולה של הארגון הוא כשל סיירת, קומנדו התנדבות, שמקנה לחברים בו גאוות יחידה. האופי החצי־מחתרתי של הארגון, הגיוס בשעות החשיכה ופעילות התנדבות של חלוקת המזון בלילה במתן בסתר, מושך את בני הנוער לפעילות.
"סח"י זה סטארט־אפ חברתי. ההשפעה דרכו ברורה, ורואים תוצאות באופן כמעט מיידי", אומר אברהם. "נוער משכונות הפריפריה עושה שינוי בחייו בעזרת סיוע לחלשים בשכונה. הנתינה מייצרת אדוות של חסד, שמביאות להשפעה רחבה על הסביבה - על האחים בבית שמתבוננים בפעילים, על ההורים, על מתנדבים נוספים בשכונה, וכמובן - על הנזקקים. באופן הזה, בשכונות הקשות בישראל נוצרת מנהיגות מקומית צעירה ותקווה בקרב התושבים, שהשכונה יכולה להשתנות ולהפוך למקום בטוח ונעים. בני הנוער מבינים את הכוח של עשיית הטוב, ומרגישים את הטוב חוזר אליהם, וזה הופך לגלגל של טוב שגדול מכולנו".
• • •
את הטרנספורמציה שעובר הנוער מדגים עודד בסיפור קטן, "לא הרואי", כהגדרתו. "באחת המדורות הראשונות הגיע נער וסיפר לצ'יף שבדרך לפעילות הוא ירד מהקומה הרביעית בבלוק שבו הוא גר, ושם לב שבחצר ביתה של הקשישה בכיסא הגלגלים יש עשבים גבוהים. הוא ביקש עזרה של כמה חבר'ה כדי לסדר לה גינה.
"זאת היתה התרגשות מאוד גדולה, לא מהמיזם, אלא מפקיחת החושים. הוא לא חדש בבלוק, היא לא חדשה בבלוק, וגם העשבים לא חדשים בבלוק. הדבר היחידי שהשתנה זה שהוא פתאום רואה, וכבר לא מסוגל להתעלם. פתאום הוא מאמין בכוח שלו ושל החבורה לשנות חיים. כך הנתינה הופכת לדרך חיים".
גם סיפורים הרואיים יש לסח"י. אחד מהם זכה להכרה ציבורית. בגל השלישי של הקורונה, עפרי, שוהם, קרינה ודנה מסח"י אופקים התנדבו לסייע לקשיש בשכונה באופן יומיומי. כשלא ענה לשיחות הטלפון, החליטו להגיע לביתו. כשלא פתח את הדלת - הזעיקו משטרה, שמצאה אותו באפיסת כוחות. בכך הצילו את חייו. ביום העצמאות האחרון, עפרי בוטבול ריגשה מדינת שלמה כשהשיאה במתיקות רבה משואה, בשם ארגון סח"י ובשם הנוער המתנדב.
שנה וחודשיים אחרי הקמת סח"י נפטר אביו של אברהם, אליהו רחמים ז"ל. חיון היה אז המדריך של הקבוצה הראשונה מקריית גת. "אבא עוד הספיק בחייו להבין מה אנחנו עושים, וזה שימח אותו. כמה שנים אחרי שסח"י כבר תפס והיה חזק, דיברתי עם אח של אבא, והוא סיפר סיפור מדהים: כשהם היו ילדים בשכונת מקור ברוך בירושלים, עוד לפני קום המדינה, סבתא שלי היתה נותנת להם שקית קטנה עם אורז, פסטה או שמן, ושולחת אותם להניח אותה ליד דלת השכן, לדפוק בדלת ולרוץ כדי שלא יראה אותם. החסדים היו פה הרבה לפנינו ויהיו הרבה אחרינו, ועכשיו זו המשמרת שלנו".
אברהם החליט להקדיש גם את שנת האבל לחסד, ורק לאחריה לחזור להפקות ולעסקים. אז עוד לא הבין לאן תשאב אותו העשייה החברתית. "רציתי להרחיב את הארגון הקטן שהקמנו בדרום גם לירושלים, ולהקים סניף לזכר אבא בעיר הולדתנו. פגשתי את ארי צדוק, היום מנהל מחוז סח"י ירושלים, ועם שותפים מדהימים מהעיר הפכנו את ירושלים לבירת החסד של הארגון. היום יש בירושלים 13 סניפים פעילים, בתמיכה מלאה של ראש העיר ומינהל החינוך".
• • •
כמו הקפטן של התנועה, גם הפעילים הצעירים מקדישים פעמים רבות את פעולתם לזכר בני משפחה שהלכו לעולמם. "הגעתי לסח"י לפני שלוש שנים", מספרת יהודית חנן (16), אחת מכוכבות סח"י גילה. "זה התחיל כמשהו להעביר איתו את הזמן ולהכיר חברים, בלי להבין את המשמעות. לאט־לאט התמכרתי להרגשה המטורפת הזאת של לעשות טוב, לתחושה שיש מישהו בעולם הזה שאני משמעותית עבורו.
"במהלך הקורונה אני וחברה ישבנו בבית וחשבנו מה אנחנו יכולות לעשות לטובת הילדים שנמצאים כל היום מול המסך. עלה לי הרעיון לחלק משחקי קופסה וצעצועים. זה התחיל ממש בקטנה, עד שהגענו ל־400 ילדים בירושלים. המשפחות מילאו שאלון, כדי שנדע להתאים את הצעצועים לצורכי הילד.
"זאת היתה חלוקה מטורפת ממש. עשיתי את זה לעילוי נשמת סבתא שלי, שבמקצועה היתה גננת, וחיוך של ילדים תמיד מילא לה את הלב. אני מקווה ובטוחה שהיא גאה בי על זה".
ליאור אלגרבלי (19) גויס לסח"י כשהיה בן 12. הוא היה אז נער אבוד שעשה, כהגדרתו, "בלאגנים ברחובות בלילה", רק כדי לברוח ממה שחיכה לו בבית - אב שהסרטן מכרסם בו והוא הולך ודועך. "באחד הערבים שהסתובבנו כמה חברים ועשינו שטויות, צ'יף בשם דודו 'שיחד' אותנו בתה ועוגיות להיכנס לפעילות של סח"י. החברים שלי עזבו תוך 20 דקות, אבל אני נשארתי, כי ממש התאהבתי בתחושה הטובה של לארוז מצרכי מזון לאנשים שאין להם".
כשמצב האב הידרדר, סעד אותו ליאור במקום להתייצב בבית הספר, אך במקביל המשיך להשתתף בפעילות סח"י. "זאת היתה תקופה נוראית. המצב בבית היה מורכב, וסח"י ממש החזיקו אותי. כשאבא שלי נפטר הייתי בן 15, ואחד הצ'יפים לימד אותי לומר קדיש".
בהמשך סייע לו הארגון להרים פרויקט מיוחד לזכר האב, של חלוקת תיקי חורף להומלסים. "הלכתי יום אחד ברחוב וראיתי הומלס שאנשים זורקים לו כסף. בא לי רעיון, ורצתי עם זה לצ'יפים. בסח"י אתה רק אומר מילה, וכבר נותנים לך כנפיים לעוף. ארגנו תיקים ששמנו בתוכם צעיפים, כפפות, כובעים, מנות חמות, מרקים, כל מה שייתן להומלס לעבור קצת ביותר כבוד את החורף. המטרה היתה בעיקר לתת להומלס את התחושה שהוא לא שקוף. חילקנו 100 תיקים כאלה, בירושלים וגם במחוזות אחרים".
רגע גדול אחד הוא לא ישכח, במקום שבו ארזו את התיקים. "התקרב אלינו הומלס, כולו מטונף, עם אצבעות ממש שחורות. ניגשנו אליו עם תיק, והוא סירב לקחת. ביקש שנעזוב אותו. הצ'יף הביא להומלס שני תיקים, וביקש ממנו לחלק גם למישהו שכן צריך. ראיתי בשנייה את העיניים שלו נפקחות. ברגע שגם הוא גויס לצד של הנתינה - הוא היה מוכן לקבל".
ליאור, שסיים בהצלחה תיכון, מתחיל בקרוב מכינה קדם־צבאית וחולם לעבור מסיירת ההתנדבות השכונתית אל הסיירת הכי מובחרת בצה"ל.
• • •
רגע לפני שעשרות הצעירים יוצאים לחלוקת מזון, הם נאספים מסביב לשקיות המזון הארוזות, למה שמכונה "מעגל של חסד". במעגל, שהאווירה בו מחשמלת, הם נפרדים בקריאות עידוד ובמחיאות כפיים מאופיר נוח, שמתגייס לשירות קרבי.
הצ'יף מספר כיצד בשתיים בלילה ביקשה ממנו אמא אחת תיק בית ספר עבור בנה, שהתחיל ללמוד בא' אלול במסגרת חרדית. הוא פנה לאופיר, שנרתם למשימה, הגיע למבנה שבו אוחסנו תיקים לקראת חלוקה למשפחות נזקקות, בחר תיק שיתאים לילד חרדי, עם כל הציוד הנדרש, והגיע בשלוש לפנות בוקר לבית המשפחה. הכל כדי שלמחרת ילד אחד ייצא לבית הספר עם חיוך על הפנים, ועם תיק חדש במקום המרופט והוורוד שירש מאחיותיו.
לפני שיוצאים לחלוקה, בני הנוער מקדישים את הפעילות לזכר מישהו או לרפואת מישהו. גם הקפטן והבאבא מזכירים את מירית הררי ז"ל, שהיתה יו"ר סח"י ולוחמת חסד, שבדיוק מלאו 11 חודש לפטירתה. המעגל נחתם בשירה: "הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טוב למישהו", שרים כולם יחד את הסלוגן שמודפס על גב החולצות.
"זה המשפט המפורסם שאמר האדמו"ר מפיאסצנה", מסביר עודד. "אנחנו מחנכים לאורו. המוטיבים שלנו הם מוטיבים יהודיים, ובארון הספרים שלנו שוכנים יחד האדמו"ר מפיאסצנה ויאנוש קורצ'ק, הרב קוק, פרופ' דרייקורס והרב קרליבך, כולם חיים בהרמוניה, ולכולם אותו מסר של אהבה לזולת. בכלל, כשמתחילים להתעסק בחסד, מתחילים להיות עיוורי צבעים", הוא מסביר איך בסח"י פועלים יחד חילונים, דתיים וחרדים, עולים מאתיופיה ומרוסיה לצד ילידי הארץ.
נוסף על הפעילות בשכונות עצמן, סח"י פועל גם באזורים מורכבים יותר, כמו בהוסטלים ובמוסדות גמילה של נוער שהידרדר. רבים מאותם צעירים, שכלל לא שקלו להתגייס לצבא, הופכים ללוחמים אחרי שהתרחקו מהפשע, בין השאר הודות לפעילות סח"י.
עודד ואברהם ממשיכים לחלום, והחזון שלהם הוא לפתוח מסלול שנת שירות לבוגרים, להתפתח לעודד אוכלוסיות בארץ ולפתח מודל שניתן להפיץ בעולם. "החלום מבחינתנו הוא שמרכז ההכשרות שלנו יוקם בירושלים", אומר אברהם. "שמכל העולם יגיעו ללמוד כיצד נעזרים בחסד ובנתינה ליצירת חברה בריאה וערכית".
yifater1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו