תנופת תעשייה: נתניה בראש
ב־3 בדצמבר 1948 הוכרזה נתניה כעיר - הראשונה מקום המדינה. באותו מעמד פרש ראש העיר, עובד בן עמי, את חזונו, ובין השאר הודיע ש"כאן, בחולות נתניה, יוקם אזור התעשייה הגדול מסוגו בארץ, עם מאות בתי חרושת שבהם יועסקו אלפי פועלים, שתוצרתם תניב למדינה עושר כלכלי רב".
רבים פקפקו במימוש חזונו של בן עמי, והיו שכינוהו "מגלומן". הדעות בממשלה, שנדרשה לסייע בהשקעת הון, היו חלוקות: אחדים מהשרים טענו ש"זו תוכנית פנטסטית מכדי להתממש". שרת העבודה, גולדה מאיר צידדה בתוכנית בזכות הפוטנציאל התעסוקתי הגלום בה, ואילו שר האוצר, אליעזר קפלן, הסתייג תחילה והעדיף להשקיע בפריפריה, אך שוכנע כשבן עמי הדגיש בפניו שנתניה היא עיר קולטת עלייה, ושהעולים יהיו רוב העובדים במקום.
בישיבת מועצת נתניה שהתקיימה ב־15 באוגוסט 1951 בישר ראש העיר, בסיפוק רב, ש"כל שטח התעשייה, 500 דונם, כבר תפוס כולו ולא נותר אף מגרש פנוי אחד".
כתב העיתון "מעריב", שסייר במקום, דיווח ש"השטח כולו זע וגועש ונראה כאחוז תזזית. מאות פועלים מתרוצצים באזור כנמלים חרוצות, ומשאיות רבות נעות אנה ואנה. התחושה באוויר משדרת קידמה ועוצמה תעשייתית".
עם 140 בתי החרושת שהוקמו באזור התעשייה החדש נמנו "ש.נ.פ" לייצור מצברים, "מפי" למזרנים, "אורדן" ליציקת מתכות, "לביא" לייצור חלקי חילוף לרכב, "פיליפס" לייצור נורות חשמל, וגם מפעלי טקסטיל, אריגה וייצור חלקי גומי. לאלה נוספו כמה נגריות גדולות ובתי חרושת למוצרי פלסטיק, ואפילו מפעל לייצור משקאות אלכוהוליים תוססים בשם "שמפן".
שר האוצר קפלן, שסייע להקמת אזור התעשייה, הלך לעולמו ב־1952, והמקום נקרא מאז על שמו - "קריית אליעזר".
מחסור בקרח בשיא השרב: "שיגיע כבר חורף"
האנדרלמוסיה שמשתוללת בתעשיית הקרח ברחבי הארץ, מתחילת קיץ 1951, הפכה מוצר צריכה בסיסי כמו קרח - למותרות שקשה להשיג.
בזמנים רגילים ידע האזרח שיקבל מדי יום שליש בלוק קרח מהקרחן, הכינוי העממי למוֹכר הסובב עם עגלתו ברחובות השכונה. ואולם, עם תחילת הפסקות החשמל, שנוצרו בשל העומס הכבד בימי השרב, ירדה תפוקת בתי החרושת לקרח, ואספקת מנת הקרח היומית התערערה - לצד עצבי האזרחים.
המחסור הביא לכך שהקרחן לא הגיע תמיד לרחובות השכונה, וכשהגיע - ברוב המקרים לא הכילה עגלתו את כמות הקרח המספיקה לביקוש.
"הפכנו לבעלי המקצוע הכי שנוא במדינה, והכל על לא עוול בכפנו", אמר אפרים ליבוביץ, ראש אגודת מוכרי הקרח בתל אביב, במסיבת עיתונאים מיוחדת שכינסה האגודה ב־18 באוגוסט 1951. "הקונה לא רואה איך אנו קמים בשתיים בלילה כדי להגיע לבית החרושת בזמן להשיג מכסת קרח, ואין כינוי מהגן הזואולוגי שהאזרחים לא כינונו, נוסף על קללות, איומים ואף תגרות ידיים. הלוואי שכבר יגיע החורף".
בקיץ 1951 פעלו בתל אביב כמה קואופרטיבים לחלוקת קרח וסך של כ־60 עגלות לחלוקה. "כולם חושבים שאנחנו מיליונרים", אמר ליבוביץ לעיתונאים, "אך האמת היא שההכנסה החודשית הממוצעת לחבר קואופרטיב עומדת על כ־60 לירות בלבד, ולרוב הקרחנים אין אפילו מקרר חשמלי בבית".
מהגרים לקנדה מקפה "רוול"
כבר חודשים אחדים רוחשת בריכוזי העולים ברחבי הארץ השמועה בדבר אפשרות להגר מישראל לקנדה. העיתון "אוי־קלט" של עולי הונגריה כתב ב־16 באוגוסט 1951 ש"קנדה זקוקה למהגרים, והיא מושיטה את זרועותיה הפתוחות ומעניקה זכויות והנאות לכל מהגר חדש הבא בשעריה, כולל מענק של מאות דולרים לעזרה ראשונה וסיוע בשכר דירה".
מוסיף העיתון וכותב: "לרבים בארץ פשוט נמאס מהצנע, מקשיי הפרנסה, מהעמידה בתור, מהחום ומהזבובים. מסתבר שהחיים הקשים במדינת היהודים אינם מתאימים לכולם".
בית הקפה "רוול", ששכן ברחוב דיזנגוף 111 בתל אביב, שימש "בורסת הגירה", ושם נפגשו סוכני נסיעות, שהציגו עצמם כ"מומחי הגירה", עם מעוניינים מכל הארץ שביקשו לפתוח בהליכי ההגירה. המחיר ל"פרוצדורה של האימיגרציה" עמד על 500 לירות, סכום שבאותם ימים היה שווה ערך לעשרה חודשי עבודה של פועל פשוט, זבנית או פקידה מתחילה.
סוכני הנסיעות הבטיחו למבקשי ההגירה "טיפול מלא", כולל השגת אישור יציאה מטעם משרד הפנים, הכנת הניירת והגשתה וליווי עד לקבלת האישור מהקונסוליה הקנדית.
אף שהיו לא מעט עולים שהיגרו לקנדה בדרך זאת - לא היתה למעשה לסוכן הנסיעות כל השפעה על התהליך, שכן אישורי ההגירה ניתנו על פי מכסה של ממשלת קנדה. מבקשי הגירה רבים חשו בשל כך מרומים, תלונות הוגשו, ותחילת חקירת משטרה, בנובמבר 1951, סיימה את תופעת ההגירה מקפה "רוול".
"סתימה" בנמל חיפה
עשרות אלפי טונות של מטענים, סחורות וחומרי בנייה נערמות במחסני נמל חיפה, שהגיעו לקצה הקיבולת. ב־16 באוגוסט 1951 ציוותה הנהלת הנמל על פועלי הפריקה להתחיל לערום את המטענים בשטחי הנמל הפתוחים, דבר שפגע מייד בעבודה השוטפת. סגן מנהל הנמל, ראובן כרמי, הודיע ש"היבואנים והסוכנים נדרשים להעלות את קצב שחרור המטענים היומי ב־25 אחוזים לפחות". פניות הנהלת הנמל ליבואנים, כמו גם הדרישה ממשרד התחבורה להטיל קנסות כבדים על יבואנים המשהים את קצב משיכת הסחורות מהנמל, נותרו ללא מענה. העיתון "על המשמר" דיווח שמתוך 6,000 טונות סחורה שנפרקות מדי יום מהאוניות העוגנות - מוּצאות מהנמל רק 3,500 טונות בלבד. "נכון להיום", דיווח העיתון ב־20 באוגוסט 1951, "הנמל סתום ב־30 אלף טונות מטענים, ובכל שבוע נוספים 15 אלף".
"בלי מספוא יישחט בקר"
"סכנת הרעבה ושחיטת חלק מהפרות צפויה לרפת הישראלית, אם משרד החקלאות לא יצליח למלא בזמן הקרוב את מלאי המספוא בארץ", כך מסרה תנובה ב־16 באוגוסט 1951. "אנו נדרשים באופן מיידי ל־10,000 טונות חציר, בעוד הרכישה האחרונה שביצעה הממשלה באיטליה עומדת על 2,000 טונות בלבד". נוסף על כך, דרשה תנובה שלכל יבוא של פרה יוצמד המספוא להזנתה, וכן דרשה "קביעת מחירי עידוד לענף הרפת, כדי לפצות את החקלאים על הנזקים בירידה הצפויה להם בתנובת החלב".
נעצרו פורשי הכנענים
אורי נוימן ודניאל עינת, מפורשי תנועת "הכנענים", נעצרו ב־15 באוגוסט 1951, אחרי שנתפסו בכיכר ציון בירושלים כשהם מחלקים כרוזים שנשאו את הכותרת "הלאה הציונים ממדינת ישראל". הכנענים היו תנועה אידיאולוגית שדגלה בהקמת תרבות חדשה בישראל, תוך התנתקות מהמסורת היהודית, והפורשים נחשבו לרדיקלים אף יותר. העצורים, שטענו שהוכו על ידי השוטרים בלא כל פרובוקציה מצידם, שוחררו והתחייבו להגיע לחקירה נוספת, אם יידרשו.
הנעלמים / פריטי אופנה מפעם
כובע ים
אביזר חיוני ששמר שמי המלח בים, או הכלור בבריכת השחייה, לא יקלקלו את ה"פריזורה" (תסרוקת), וגם כדי למנוע חדירת מים לאוזניים. בתחילה יוצר כובע הים מבד שלא הקנה כל הגנה לשיער, ואחר כך מגומי. במלחמת העולם השנייה חזרו לייצר כובעים אלה מבד, מכיוון שהגומי נדרש לחומרי המלחמה, אבל במשך השנים החלו לייצר כובעי ים משפע של חומרים אוטמים אחרים.
הצרכנייה / דברי מתיקה וקינוח
קרטיב שני מקלות
כמה יצירתיים היו יצרני השלגונים בזמנים ההם, בניסיון לצוד את תשומת ליבם של חובבי הקרטיבים הצעירים. הממתק הקפוא הוצע בטעמים חזקים של לימון, תות, קולה, מנטה ועוד, ובצבעים זרחניים עזים שצבעו לפרק זמן ניכר את הלשון בצבעו של הקרטיב. אחת ההמצאות הפופולריות היתה קרטיב עם שני מקלות עץ, שאותו אפשר היה לחצות בקלות באמצעו, כך שכל ילד נותר עם חצי קרטיב ומקל אחיזה משלו.
נופשים בחוף המזוהם
תושבי הרצליה, תל אביב ובת ים סבלו בקיץ 1951 מתקלות חוזרות ונשנות, שגרמו לשפיכת מזהמים לים ולא אפשרו רחצה בו. למרות זאת, הגיעו המונים לחופים מדי יום אחרי הצהריים ובסופי שבוע (בצילום, בחוף בתל אביב), ליהנות מהבריזה שנשבה מהים. רק מעטים העזו לטבול במים, וגם זאת עד לברכיים בלבד. בסוף אוגוסט 1951 הכריזו שלוש העיריות ש"עד תחילת החגים יוכלו הקייטנים ליהנות, סוף־סוף, מים נקי ללא שפכים".
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו