1. אחרי 25 שנה שברה מתעמלת ישראלית את ההגמוניה הרוסית המוחלטת בענף ההתעמלות האמנותית, וזכתה במדליית זהב. הרוסייה הבוכייה וההמומה דינה אברינה סיימה שנייה, ואחותה ארינה נדחקה בכלל מהפודיום לטובת מתעמלת מבלארוס. הלם השתרר באולם. זהב ישראלי לא צפוי מול מכונת תעמולה רוסית, שהתחילה מייד לעבוד כדי להשיב את הכבוד האבוד, כמו בימים הטובים של המלחמה הקרה.
הניצחון הישראלי האדיר הזה החזיר אותי ל־17 בפברואר 1977 בעיירה הבלגית הזעירה וירטון. שם, באולם של 600 מקומות ישיבה, ניצחה מכבי ת"א בפעם הראשונה בהיסטוריה את צסק"א מוסקבה, קבוצת הצבא האדום הסובייטי. זה היה ניצחון מיתולוגי של דוד על גוליית, והוא קרה ביום הולדתו ה־23 של מיקי ברקוביץ', ולרוסים היה מאמן יהודי בשם אלכס גומלסקי, שחודשיים אחר כך, כשמכבי זכתה לראשונה בגביע אירופה לאלופות, הגדיר את האירוע במרמור: "קבוצה מאסיה עם שחקנים מאמריקה זכתה בגביע אירופה".
הקהל בווירטון, רובו יהודי או ישראלי, שאג לחלל האולם את הקריאה שהפכה מיתולוגית - "הו הא מה קרה, צסק"א אכלה אותה", ובשבת, כשלינוי עלתה לפסגת הפודיום, נשמעה שוב השאגה הזאת בסלון הבית שלי.
2. אין ספק שהאירוניה התאבדה בשידור חי באותם רגעים. גם עכשיו, כמעט שבוע אחרי שתם ונשלם, רוסיה עדיין מרגישה כאילו איבדה חללית בחלל, ולא משלימה עם אובדן מדליית הזהב.
מעבר לאגו הענק שהתרסק עם אובדן השליטה בענף, רוסיה הגיעה לטוקיו מושפלת מסוליית הנעל ועד צווארה, כשנשללה מספורטאיה האפשרות להופיע תחת הדגל וההמנון הלאומי. זה קרה בגלל שהוועד האולימפי הבינלאומי החליט סוף־סוף ללמד את הרוסים לקח על שנים ארוכות של הפעלת מעבדות סמים ממריצים לשיפור ביצועי הספורטאים.
זה לא חדש, וזה אולי מה שגרם לכך שהמדליה האולימפית הראשונה של ישראל לא הושגה במונטריאול 1976, אלא רק 16 שנים מאוחר יותר, בברצלונה. אסתר רוט־שחמורוב הגיעה במונטריאול לגמר ריצת ה־100 מטר משוכות, אחת היוקרתיות באולימפיאדה. היא סיימה שישית, וכל החמש שהקדימו אותה באו מהגוש המזרחי - שתי מזרח־גרמניות, שתי סובייטיות ופולנייה אחת.
השבוע התקשר אלי יורם דומב, בן זוגה של רוט־שחמורוב ובעצמו אתלט עבר. כיום הוא משמש דיין בבית הדין של הסוכנות למניעת סמים בספורט. "אסתר היתה זוכה בזהב אם כל חמש הרצות האחרות לא היו מסוממות", הוא אמר. "מבחינת מהירות, היא היתה טובה מכולן, הראשונה במערב שירדה מ־13 שניות. שלא לדבר על כך שבאותם ימים לא היתה לה אפשרות לצאת לתחרויות באירופה כמו למתחרות שלה, ולא היתה לה מעטפת רפואית וכלכלית כמו לאצניות בטופ העולמי".
לפני ארבע שנים שלח מנכ"ל הוועד האולימפי, גילי לוסטיג, מכתב ליו"ר התאחדות האתלטיקה הבינלאומית, סר סבסטיאן קו, שהיה אתלט עבר ענק, ובו ביקש שההתאחדות הבינלאומית תמצא דרך להוקיר את הישגיה של רוט־שחמורוב. קו לא החזיר תשובה.
דומב, שפועל בעניין בניגוד לדעתה של בת זוגו, שאינה מעוניינת בשום פרס, שלח השבוע עוד מכתב לקו, הפעם לחשבון האינסטגרם שלו. בשיחה איתו אמר לי: "אסתר עברה טראומה כל כך כואבת במינכן, ולמרות זאת חזרה לפעילות תחרותית ברמה הגבוהה ביותר. היא צריכה להיות גיבורה ומודל לחיקוי, ועל כן ראויה להוקרה. היא כמובן לא הקורבן היחיד לסימום הזה בגוש הסובייטי בשנות ה־70. שחיינית אמריקנית ענקית כמו שירלי בבאשוף הפסידה חמש מדליות זהב לקורנליה אנדר המזרח־גרמנית, שהודתה בסרט תעודה שקיבלה לאורך שנים כמויות אדירות של כדורים משפרי ביצועים".
ויש עוד אינספור דוגמאות של אתלטים במזרח אירופה שהודו בסימום. כך, למשל, לאחר איחוד הגרמניות הועמדו הרופא הראשי ויו"ר הוועד האולימפי המזרח־גרמני למשפט, הודו במעשים, אבל נשפטו לעונשים קלים.
אז מתברר שהשבוע נסגר מעגל, ותחושה של צדק פואטי השתחררה לחלל האולם בטוקיו. כשלינוי אשרם עמדה על הפודיום בטוקיו, וסביבה מכונת התעמולה הרוסית שמנסה לחולל פוטש של הרגע האחרון, היא גם סגרה את החשבון הפתוח של אסתר רוט־שחמורוב עם רוסיה של פעם.
Aviadp65@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו