מרואיין טוב? לא בכל מחיר

כתב אישום הוגש השבוע נגד חבר הכנסת דוד ביטן על נטילת שוחד לכאורה בסך 700 אלף שקלים. ההאשמות נגד ביטן מסתובבות כבר הרבה זמן במרחב, אבל באופן שמדהים אותי, ביטן לא הפסיק לרגע להיות מרואיין נחשק בתוכניות השיח למיניהן בכל אמצעי התקשורת. ויש לומר: ביטן הוא מרואיין טוב, תובנותיו מעניינות, נעים לשוחח איתו, הוא מחזיק קשרים ענפים עם כל צדדי בית הנבחרים, הבן אדם פוליטיקאי משוכלל מאוד.

אבל למה התקשורת נותנת ידה למסמוס עבירת השוחד במדינה? להמעטת החומרה מהעבירה הזאת, משל היתה עבירת תנועה זניחה של אי־מתן זכות קדימה במעגל תנועה? הרי התקשורת מייסרת את ח"כ נתניהו שנים על עבירות שוחד שעשה לכאורה, ומצד שני, לא נוקטת שום צעד ערכי משלה כדי לומר לנבחרי הציבור - לא נשתף פעולה עם אנשים המועלים בתפקידם הציבורי עבור בצע כסף.

בעיניי, משעה שנודע כי פלוני חשוד בעבירת שוחד או בדבר פשע חמור אחר, חייבת העיתונות לנתק ממנו מגע מייד, עד לבירור עניינו בבית המשפט. לא יכול להיות שאדם שהחברה צריכה להקיא מתוכה כי עשה בקודשיה כבשלו, ימשיך לפרש ולהופיע כמומחה, כשהעניין שבו הוא מואשם לא מוזכר כלל, וגם אם כן, מוזכר כלאחר יד.

שוחד של אנשי ציבור פוגע במרקם האמון בין האזרח למדינה. האזרח מאבד את אמונו בַּצדק, ביכולתו לקדם את ענייניו בדרך הישר, והכי חשוב - בידיעה כי במשרות המפתח במדינה משרתים אנשים שטובת הציבור לנגד עיניהם, ולא טובת חשבון הבנק שלהם. בעבר די היה במילה הזאת, "שוחד", כדי להרעיד את אמות הספים של הציבוריות בארץ; מי שחי אז, זוכר היטב מה קרה לאנשי ציבור שנחשדו בלקיחת שוחד.

למרבה הצער, הנוראיוּת של העבירה שונמכה משמעותית בימי שלטונו של נתניהו, וההתעקשות של חסידיו לקבל בהבנה ולהכיל התנהגויות שוחד סיאבה את המערכת כולה, ובראשה העיתונות. שוחד כבר לא נראה כזה עניין נורא, זה בא עם התפקיד, זה גליץ' נסלח.

טוב יהיה אם להצעת החוק הקובעת שנאשם בפלילים לא יוכל להיות ראש ממשלה יתווסף סעיף שיקבע שמי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להתראיין עד שתוכח חפותו, או עד שירצה את עונשו. ראיונות של נאשמים בשוחד לפני משפטם מהווים השפעה פסולה על מהלך המשפט, עדות לריקבון מוסרי עמוק, והכי חשוב - מאפשרים את השוחד הבא. כי מה כבר קרה? ואם בכל זאת רוצים להתראיין, שיפרגנו לי כמראיין. עדיף במעטפות, אפשר גם בביט.

ספורט

אין על לינוי אשרם, וארטיום דולגופיאט, ואבישג סמברג, ונבחרת הג'ודו, שהביאו חתיכות מתכת עגולות מטוקיו, פרי של הקדשת החיים לענפי ספורט מקצועי ברמה הכי גבוהה. גם אני שמחתי, גם אני הזלתי דמעה כש"התקווה" נוגנה, הכפתור הרגשי הזה תמיד עובד אצלי.

אבל בגדול, אני נגד. כי מאחורי כל זוכה מאושר/ת עומדים עשרות ומאות ואלפים ורבבות של ספורטאים, שגם הם ויתרו על ילדותם, ובמקום לקשור קשרים חבריים ולשחק משחק חופשי ולחוות את מתיקות הילדות, בילו את כל זמנם באולמות ובאצטדיוני ספורט, משכללים עוד ועוד יכולת אחת, לא מאוד שימושית בחיי היום־יום, כדי להגיע לחלום הזה של מדליה באולימפיאדה. והם לא זכו, והאכזבה לא היתה רק שלב בדרך לאושר הגדול של מדליה, אלא הכותרת המגדירה את ניסיונותיהם להגיע לפסגה: אכזבה. ונכון שהם למדו משמעת וסדר וארגון ואחריות, אבל באיזה מחיר נוראי.

צריך גם לומר שספורט מקצועני, שדוחף את היכולות לקצה, הורס את הגוף, ולמרות שהאדם הצעיר מסוגל להתמודד עם הפציעות התכופות וגם להמשיך לתפקד, כל הנזקים מצטברים ובאים לתבוע את עלבונם בגיל מבוגר עם ריבית נשך. אני מכיר ספורטאים מקצוענים רבים שהיו כוכבי על, והיום, בגיל 50, הם עגלות, לא מסוגלים לעשות כמעט כלום, כל־כולם פריצות דיסק וקרעים ברצועות וסחוסים שחוקים וברכיים דואבות - ומדליה בארון.

בעיניי, ספורט מקצועני הוא משכוּן הזיקנה למען ההישג החולף, אם בכלל, בנערוּת. האמת היא שכל החיים צריכים להיות הכנה לימי הזיקנה, לחורף של החיים, ומי שנוהג כצרצר ההוא מהמשל עם הנמלה, יסבול בזמן שהכי צריך גוף תקין, גמיש ובריא.

אני מבין שתחרותיות מזיזה את העולם. חבל. אני עצמי לא אדם תחרותי, מעולם לא מצאתי עניין בתחרות, וגם במקצוע שלי, שבו התחרות היא חלק מובנה מהעניין, אני משתדל לא לעשות שום דבר בשם התחרות. אני מאמין באמונה שלמה שלכל אדם יש את מה ששלו, וכמו שנאמר ביהודית, "אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה, אפילו כמלוא נימא".

אני מאמין שהתחרותיות גורמת יותר נזק מתועלת, גם בספורט. כי אנשים עם הישגים בינוניים, שהם רוב האוכלוסייה, מודרים מרוב ענפי הספורט, המקדשים רק את התוצאה. בעיניי, אולימפיאדה צריכה להיות אירוע של ספורט שיתופי, רב־גילאי, חוצה לאומים, של תנועה משותפת שכולם נהנים בה, ואף אחד לא מפסיד כלום. די עם עשיריות הנקודה ואלפיות השנייה ודינה אברינה ואחותה ארינה. בואו נזוז בלי למדוד. למקומות, היכון, צא.

כאן

מי לא זוכר את מהומת הקמת תאגיד השידור. כמה מילים מרות, כמה הבטחות מחוגי השלטון דאז, שיהיה רע לתפארת. והנה, חלפו כמה שנים וצריך לומר כמה דברים לסיכום ביניים. אני נמנע מלדבר על הטלוויזיה של התאגיד ועל הרדיו, שניהם מתחרים ישירים של גופים שאני עובד בהם ואינם זקוקים להמלצתי. אז אני מבקש לרומם ולפאר את נכסי הדיגיטל של התאגיד, שעשו ועושים פה מהפכה עמוקה ביותר, מקווה שאתם כבר צורכים את התכנים.

כבר זמן מה שאיני שומע רדיו בנסיעותיי הארוכות. השיח האקטואלי יצא לי מכל הנקבוביות, וזה מה שמשודר ברוב שעות היום. לכן פניתי אל הפודקאסטים, אותן תוכניות שניתן להאזין להן בכל זמן בטלפון המתחבר למערכת של האוטו. בראש התכנים שאני צורך עומדים התכנים של כאן.

מי האמין שבשולי העשייה התקשורתית ניתן לשתול ערוגה ובה גידולים כה מושקעים, כה מעניינים, עשויים בהקפדה, תכנים המרחיבים את התרבות הישראלית, מעמיקים אותה ומנגישים חלקים נסתרים בה לכל מי שרוצה לקחת הפסקה מהטרטרת הבלתי נגמרת של ערוצי השידור המרכזיים.
אני מבקש להפנות אתכם במיוחד לסדרת פודקאסטים ("הסכתים", בעברית), ושמה "שיר אחד".

תמצאו את זה באפליקציית כאן, הסכתים, שיר אחד. זהו הסכת המספר בכל פעם את סיפורו של שיר עברי אחד - איך נולד, למה נכתב, איך הולחן, מה קרה איתו. שנים ארוכות לא התמוגגתי מתוכן משודר כמו מהסדרה הזאת, הפותחת לי בכל פעם חלון לתקופה אחרת בתולדות המדינה, מכירה לי יוצרים וסיפורים, שאחרת לא הייתי מכיר.

יש ב"שיר אחד" סיפורים של שירים ותיקים כמו "ירושלים של זהב" ו"ליל חניה", בשניהם בכיתי בדמעות לבד באוטו, ומנגד גם "זוט עני" של אלה לי ו"מסיבה" של יסמין מועלם, שחיבבו עלי לרגע מוזיקה שאני לא הלקוח הטבעי שלה. ההסכתים האלה עשויים קצת אחרת מתוכניות רדיו קלאסיות - עם עריכה מהודקת, הגשה עדכנית ושחרור מהמחויבות לעשות רייטינג. מי שרוצה מאזין.

בעיניי, ולו רק בגלל פעילות הדיגיטל, תאגיד השידור מצדיק את קיומו בענק. לא שאין טעויות בשיקול דעת, לא שכל התוכניות ברמה הנדרשת, לא שאין מקום לשיפור פה ואפילו שם. אבל התאגיד הוא השקעה מצוינת של כספי המסים שלכם. תקשיבו להם: נוצרת שם, כאן, תרבות אמיתית.

avrigilad@gmail.com