ביום רביעי בבוקר הגיעו ארטיום דולגופיאט ומאמנו סרגיי וייסבורג לאולם ההתעמלות בהדר יוסף. המאמן היה במצב רוח אדיר והחיוך לא ירד מפניו, ואילו מדליסט הזהב הטרי שמר על חתימת הפנים הקבועה, החצי רצינית שלו. הוא קטן ממה שנראה על המסך, כשהוא מקפץ לברגים ולסלטות על משטח אולם ההתעמלות. גובהו 1.62 מ', משקלו 57 ק"ג ומידת נעליו 38. 39 ביום טוב.
האולם בהדר יוסף היה עמוס פעילות, והגעתו של מדליסט הזהב הכניסה את החבר'ה הצעירים לאקסטזה. מטבע הדברים, לאולם התעמלות המכשירים החלה נהירה המונית גם מאולמות הספורט הצמודים. צילומי סלפי, לחיצות ידיים, חיבוקים, וארטיום מתמסר לכל בקשה, מחייך לכולם, לרגע לא הורגש אצלו חוסר סבלנות. הוא הקדיש מזמנו לכל דורש.
הרבה שאלו אותו בשבוע האחרון מה פירוש השם ארטיום. אז מדובר בשם גברי ברוסית שמגיע מהשם היווני ארטמיס, שהיתה אלת הציד והירח במיתולוגיה היוונית. הורים הבוחרים בשם הזה לבנם, רוצים לבטא מצד אחד את שאיפתם להיטמע בתרבות הגלובלית ולפתוח לו אפשרויות והזדמנויות בעולם הגדול, ומצד שני להעניק לו כוחות ואומץ. במקרה של משפחת דולגופיאט, שתי המטרות הושגו ביג טיים.
רק בלילה שבין שלישי לרביעי, אחרי החזרה הסוערת מטוקיו וקבלת הפנים המחבקת, הספיק ארטיום לחטוף סוף־סוף כמה שעות שינה רציניות. המאמן וייסבורג, לעומתו, התעורר בשלוש לפנות בוקר. "שאלתי את עצמי איפה אני", הוא מחייך, "הייתי בטוח שאני עוד בטוקיו".
ארטיום, אתה רק בן 24, וכבר השגת את הישג חייך. איך תצליח להרים את עצמך למשימה הבאה?
"ככה זה. לוקחים כמה ימים של מנוחה, וחוזרים. דף חדש. נראה לי שאני צריך שבוע שקט, ואני חוזר לשגרת האימונים".
מה החלום הבא?
"להגיע לאולימפיאדה הבאה בפריז. האמת שאין כל כך הרבה זמן, פחות משלוש שנים, ואם אני רוצה להגיע לשם אני חייב להיות הכי מוכן והכי טוב. פשוט צריך לתת עבודה קשה".
בפריז תלך שוב רק על תרגיל הקרקע, או אולי גם על תרגיל במכשיר נוסף?
"עדיין לא ברור, אבל בכל מקרה אני צריך לעבוד חזק על הקרב־רב, כי עבודה רק על קרקע זה כישלון. תחרות קריטריון לאולימפיאדה עוברת דרך הקרב־רב".
היית רביעי בתור בגמר. כשסיימת את התרגיל שלך ועמדת על הרגליים, היה לך ברור שיש לך מדליית זהב?
"כמו שראית, לא עשיתי את התרגיל הכי טוב שאני יודע. עברו לי מחשבות שאולי אסיים גם בלי מדליה בכלל. באמצע התרגיל אתה מרגיש שהתזוזות שלך גרועות וקריטיות יותר מאשר במציאות. כל סנטימטר אתה חושב שזזת 30 סנטימטר. כל צעד קטן הופך בראש לצעד גדול. ידעתי שאני צריך לאסוף את עצמי עד הסוף, וכשראיתי את הציון, 14.933, אמרתי שיש לי סיכוי".
הפיזיותרפיסט שלך, אדם באדיר, סיפר לי שבהכנה האחרונה לפני שעלית לתרגיל בגמר, יצאת מפוקוס.
"לא מאשר ולא מכחיש".
אמרת שאתה לוקח לעצמך שבוע חופש. תספיק לצאת עם בת הזוג מריה לחופשה קצרה בחו"ל?
"לא יודע להגיד. עכשיו, עם כל סיפור הקורונה, כל יום אומרים דברים אחרים. נראה".
סרגיי, אימנת כל השנים גם את אלכס שטילוב. כשאתה משווה בינו לבין ארטיום, כמה שטילוב היה קרוב לזכות במדליה?
"עם אלכס חלמנו על מדליה כל רגע. אני חושב שהוא הגיע כמעט לקצה. בלונדון למשל הוא היה נהדר, אבל כדי לזכות במדליה הוא היה צריך לעשות תרגיל מושלם. במקרה של ארטיום, הוא היה צריך להיות הוא עצמו ולהביא את מה שהוא יודע, והוא הביא".
עכשיו, בתוך האופוריה הכללית סביבו ובוודאי כשכבר נחת בישראל, ארטיום רק רוצה להיות כבר אחרי הכל, בדרך חזרה לשגרה של עוד אימון, עוד תרגיל, עוד אלמנט לשפר.
"ביצעתי תרגיל לא הכי טוב", אמר לתקשורת ביומו הגדול, "עד הרגע האחרון לא ידעתי לאן זה הולך. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל הרגשתי שזה רגע החיים שלי. התרגיל לא היה מדויק, אבל ידעתי שזה עכשיו או אולי לעולם לא, ובאמצע התרגיל הרגשתי שאני חייב להתאפס והלכתי על כל הקופה בפס האחרון. הפס הזה חשוב מאוד, כי אתה חייב להשאיר את רושם אחרון טוב על השופטים. אם יש חס וחלילה נפילה בסוף, אין סיכוי למדליה, בטח לא לזהב".
אבא שלך בירך אותך ברגע הכי גדול, אבל לא ויתר לך.
"אבא שלי קשוח, ככה זה אצלנו ואני מקבל את זה באהבה. הכל היה מאוד מרגש, וכששמעתי את 'התקווה' זה היה חלום שאני אפילו לא יכול לתאר במילים".
• • •
שבוע שלם, שמונה ימים מלאים, היה צריך ארטיום להמתין בין תחרות המוקדמות, שבה השיג ציון של 15.2, עד לגמר. בימים האלה היה צריך לשמור על שגרת אימונים ולנסות לא להשתגע ממה שעוד מצפה לו. "עשינו אימונים קשים, כולל שלושת התרגילים שעשיתי בגמר, וכל יום היה יותר ויותר קשה", סיפר השבוע.
אילן קורצ'ק, בעצמו מתעמל בנבחרת ישראל ואחד האנשים הכי קרובים לארטיום, סיפר לנו השבוע שהימים בין המוקדמות לגמר היו מורטי עצבים. "ארטיום דיבר איתי כל הזמן, כמה פעמים ביום. שלח לי סרטונים מהאימונים, הראה איך הוא מתאמן ומה הוא מרגיש. ניסיתי להעביר לו תחושה שהכל כרגיל, שהוא לא ברגע מיוחד, הכל כדי לשדר לו שהוא בשגרה, או לפחות לא בסיטואציה שונה ממה שהוא מכיר מגביע העולם".
מה אמרת לו?
"שלא יקפוץ מעל הפופיק ושלא יסתכל על המתחרים. כל העולם מדבר על סימון ביילס ועל זה שהיא עושה דאבל סלטה עם שלושה ברגים. ארטיום עושה את זה כמוה, רק שהיא עושה את זה בפס הראשון, והוא בפס השלישי. לדעתי, אולי עשרה מתעמלים בלבד בעולם מסוגלים לבצע את דרגת הקושי הזאת".
מי שהיו צמודים לארטיום בימים שלפני הגמר הם אנשי המעטפת הצמודה שלו, המאמן וייסבורג והפיזיותרפיסט אדם באדיר, שאיתם חלק דירה אחת משותפת בכפר האולימפי. באדיר היה הצל של ארטיום בטוקיו. הוא בן 44, נשוי פלוס 2 וגר בכפר קאסם. כדורגלן העבר ואליד באדיר הוא בן דודו, ולפני 25 שנה עבר תאונת אופנוע קשה והיה במצב של קומה במשך שלושה חודשים.
את ההכשרה שלו במקצוע עשה בלי שנגעו בגופו. הוא לא אוהב שנוגעים בו, וגם לא עובר טיפולי עיסוי, אבל הידיים של באדיר - שמנהל מכון משגשג ברמת החיל - הצילו אינספור ספורטאים מפציעות מחסלות קריירה, כולל את הקריירה של ארטיום, שהיתה על סף סיום ב־2017.
"לפני ארבע שנים ארטיום לא היה יכול לחזור להתאמן", נזכר באדיר השבוע. "הרופאים אמר שזה מסוכן מדי לקפוץ עם שבר בחוליה L5 S1. בני אדם לא חוזרים משבר מאמץ כזה. הוא לא היה יכול להתכופף, היתה לו תזוזה בחוליה ומה שהיה צריך לעשות באותו זמן זה להשבית אותו לחלוטין".
במשך חמישה חודשים עבר ארטיום תרגילי שיקום מפרכים, הסתובב עם חגורת גב ומכשיר "ביו פידבק" ועשה תרגילי כוח לידיים בלי להזיז את הגב. אחרי כמעט חצי שנה חזר לאולם ההתעמלות, ושם עלה לטרמפולינה כדי לראות שהוא מסוגל לעשות תרגיל. זה עבד. משם נבנתה תוכנית אימון, ארטיום התקדם, ומאליפות העולם במונטריאול שנערכה באותה שנה חזר הביתה עם מדליית כסף. לא פחות ממדהים.
כמעט אף אחד לא יודע, אבל גם לפני חודשיים סבל האלוף האולימפי הטרי מפציעה מטרידה. בתזמון גרוע במיוחד לקראת טוקיו, הוא קרע שריר בכף הרגל. הצוות הצמוד ידע שלא יהיה אפשר להחזיר אותו לכשירות מלאה בטווח כל כך קצר, ולכן נבנתה אסטרטגיה.
"במקרה כזה, שקורה בטיימינג כזה, לא מטפלים בכוח ובעוצמה אלא על אש קטנה", מסביר באדיר. "שמרתי על הכאב שלו ממותן, ברמה 4-3, וזה מה שאפשר לו להביא מדליית זהב בגביע העולם בדוחא לפני חודש. איך שהוא גומר תרגיל, אפשר לראות את הצליעה. עשינו הערכה מחדש, שמענו ממנו מה כואב לו, והבאנו לטוקיו המון ציוד רפואי. הפכנו את הדירה בכפר האולימפי לקליניקה של ממש, עם שרוולים, בלונים ומכשיר שמטפל בעזרת גלי רדיו".
• • •
ארטיום נולד ב־16 ביוני 1997 בדנייפרפטרובסק שבאוקראינה. אביו אולג היה מתעמל בעצמו, אבל הילד עלה על אביו וזכה באליפות אוקראינה בגילאים הצעירים. המצב הכלכלי בבית לא היה מזהיר, ובשלב מסוים היתה המשפחה צריכה לקבל החלטה: לעבור לעיר הגדולה קייב ולבנות את ארטיום כמתעמל, או לעשות עלייה לישראל. ב־2009, כשהיה בן 12, עשו עלייה. אביו ואמו, אנג'לה בילאן, התגרשו מאז, ויש לו אח בכור, מקס, ואח קטן, ליאור בן 3, מצד אמו.
אביו הוא עובד דפוס שקיבל חצי יום חופשה כדי לראות את בנו ביומו הגדול ביותר, ומייד אחרי המשיך לעוד יום עבודה, כשהתקשורת מתנפלת על בית הדפוס שבו הוא עובד וחבריו הנרגשים מקבלים אותו בחיבוקים. אמו היא מנהלת צוות עובדי תחזוקה בבית מלון.
כשהגיעו לישראל, שוכנו במסגרת תוכנית הקליטה בדירה קטנה ברמלה. בימים הראשונים חווה ארטיום הצעיר עם בני משפחתו את קשיי הקליטה וההתאקלמות במדינה, ללא הבנת השפה וכמובן עם הקושי הכלכלי.
מי שהופיע בביתם כבר באותו שבוע היה המאמן וייסבורג, שהפך את ארטיום מייד לבן חסותו. לצוות צורף גם אנדריי גריבנוב, מי שאימן את ארטיום באוקראינה, והנער נסע באוטובוסים מרמלה לבית הספר "שבח" בדרום תל אביב, שם רוב התלמידים היו יוצאי חבר העמים. משם היה ממשיך לאימון באולם בהדר יוסף, ובסוף היום היה סרגיי מחזיר אותו הביתה.
כעבור תקופה עברה המשפחה לגור בראשל"צ וארטיום עבר לבית ספר בעיר, שם לא רווה נחת. "בכיתה י"א הבנתי שיהיה לי קשה, גם בגלל קשיי השפה וגם בגלל הצורך לעמוד באימונים ובחובות הלימודיים", סיפר השבוע. "בבית הספר ביקשו שאשאר עוד שנה בכיתה י' כדי להשלים לימודים, ואז הבנתי שיהיה בלתי אפשרי עבורי להתמודד במקביל עם הלימודים וגם עם עומס האימונים. החלטתי לפרוש מלימודים".
שלוש שנים אחרי שעלו לישראל נפרדו הוריו של ארטיום, ונבחרת ההתעמלות הפכה יותר ויותר לעוגן ולבית. היו תקופות שהתקשה לרכוש נעליים חדשות שמהן התלהב בחנות כשיצא למחנה בחו"ל, וסירב שבאדיר, שאותו הוא מכנה "דוק", ירכוש אותן עבורו. באדיר הציע לו התערבות, שבה אם יעמוד במשימה על מכשיר המתח, יקבל את הנעליים. זה עבד, וארטיום קיבל את זוג הנעליים המבוקש.
המנטור הגדול של ארטיום היה המתעמל האולימפי לשעבר אלכס שטילוב, המבוגר ממנו בעשר שנים. שטילוב, אחד ממתעמלי הקרקע הטובים בעולם במשך כמעט עשור וחצי, תמך בארטיום ללא גרם של תחרותיות. להפך, הוא תמך ופרגן, כולל כשארטיום זכה באליפות ישראל על חשבונו.
"אני הכי מפרגן לו בעולם", אמר לנו השבוע, "וזו לדעתי האבולוציה הבריאה והנכונה. אני רוצה להפתיע אותך ולהגיד שארטיום אולי נראה מאופק כזה, אחד שלא מדבר, אבל כשהוא מרגיש חופשי עם האנשים שלו הוא מדבר וגם מצחיק. יש לו חוש הומור והוא גם מאוד לארג'".
היום מתגורר ארטיום בנתניה עם ארוסתו, מריה 'מאשה' סייקוביץ'. הם הכירו במחנה אימונים בבלארוס, היא עצמה בלארוסית, ובאחת מהפוגות הקורונה, אחרי שהגיעה לישראל, הצליחו לטוס לגיחה בזנזיבר. השניים כבר רצו להתחתן, ומריה סיפרה השבוע שהיא לא מוטרדת מאופי הנישואים ביניהם, שכן אמו של ארטיום לא יהודייה, אלא רק מהגבלות הקורונה ומכך ששגרת האימונים מקשה עליהם לנסוע לחו"ל ולחגוג. עבורה, הדגישה, ארטיום הוא כוכב־על מאז הכירה אותו, והזכייה לא הפתיעה אותה.
בסביבתו של ארטיום סיפרו לנו השבוע שבת הזוג מעורבת בכל חלקיק אלמנט בתרגילים של ארטיום, ומסוגלת לזהות תוך כדי תחרות אם הוא ב"זון" או שחסר שם משהו.
• • •
את ההצלחה הבינלאומית הראשונה שלו רשם ארטיום בגיל 18, עם מדליית זהב בתרגיל הקרקע בגרנד פרי של אוסייק, בקרואטיה. ההתקרבות לפסגה היתה בגיל 20, עם מקום שני באליפות העולם בקנדה, ושוב שנתיים אחר כך בשטוטגרט. בשנה שעברה הוכתר לאלוף אירופה במרסין, טורקיה, לאחר שהיה פעמיים סגן אלוף היבשת. מאז הכל התנקז לטוקיו.
"ביומיים שלפני הגמר הוא ראה 'הרווק' ברוסית, שיחק סודוקו ושתק", מספר באדיר, "ככה הוא הכניס את עצמו לזון. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות הליכה, ענה לי שלא וסגר את הדלת. יצא לאכול ואחר כך שוב התבודד. באימון ובטיפול בערב והוא היה כל כך שקט, שאפשר היה לשמוע מחט נופלת על הרצפה. 12 שנה לא היה לי דבר כזה איתו".
זה לא הלחיץ אותך?
"לא הלחיץ ולא הפחיד, כי באימון הכל דפק. הוא עשה את כל הפסים מדהים. כל מי שהיה באולם בזמן האימון היה בהלם מרמת הדיוק שלו. כולם אמרו שיש פה מדליית זהב. אנשים אמרו שהוא עושה באימון, רגע לפני הגמר, תרגילים ברמה של ציון 15.6".
לווייסבורג, האוטוריטה הגדולה ובעיני רבים המאמן הטוב בעולם בתרגיל הקרקע, יש גם חולשה אחת - הוא לא מחצין רגשות. הוא לא יניח יד על הכתף כשצריך. יומיים לפני הגמר הוא פשוט קבע: "זהו, הילד מוכן".
מנכ"ל הוועד האולימפי, גילי לוסטיג, הבין את עוצמת המעטפת סביב ארטיום וגיבה אותה. "אני אומר לך שההתנהלות שלהם, של ארטיום, סרגיי ואדם, בבועה הבודדת שלהם, בדירה אחת, היא מודל לחיקוי. הם, יחד עם גנדי חזקיה מהיחידה לספורט הישגי שליווה אותם, היו שיעור במקצוענות".
יו"ר איגוד ההתעמלות, כנרת צדף, בעצמה כדורגלנית עבר במכבי חולון, הוסיפה בהתרגשות כי "זו הרגשה עילאית. אין לי ספק שהאירוע הזה ירים את הענף ויעזור להעיר את מקבלי ההחלטות לגבי בנייתי אולמות ייעודיים. בכל הארץ חייבת להיות פריסה של לפחות חמישה מרכזים גדולים. זה גם יסחוף הרבה ילדים להתעמלות. יש לנו תוכנית מגירה להסבת מתקנים ולבניית מסלול מותאם, שניתן לעשות בתוך שנה".
נאור גלילי, כדורגלן עבר והיום מנכ"ל "מכבי ישראל" וחבר הנהלת הוועד האולימפי, מנסה לגשר בין העולמות. "המתעמלים עובדים קשה מאוד, לפעמים 14 שעות ביום, ללא אינטראקציה עם העולם בחוץ ובלי קהל. אין תגמול כספי הולם. אנחנו פה רגילים לספור להם את הכסף כשהם זוכים במדליה, אבל מה קורה כשהם מחמיצים מדליה אחרי שנות עבודה מפרכות? אי אפשר להשוות כלום לכדורגל. מצד אחד זה ענף פופולרי, אבל ישראל היא בורג קטן בכדורגל העולמי".
• • •
בחזרה ל"יום הדין". כשארטיום נכנס לחימום באולם אריאקה בטוקיו, הוא לא ראה שם את הפרצופים המוכרים של החברים מהבית, אלא את המתחרים על המדליה - הספרדי ריידלי סאפאטה, שיאו הסיני, סונג יון הקוריאני, מילאד קארימי הקזחי, ניקיטה נגורני מרוסיה, קים הקוריאני ויול מולדאוור האמריקני.
פתאום היריב הרוסי שלו, ניקיטה, התיישב לידו והתחיל "לאכול" לו את הראש. הרוסי הזה ידוע במלחמות הפסיכולוגיות שלו. למרות שידע מה דרגת הקושי של ארטיום, הוא תהה בקול מה יקרה אם הם ייפלו בקפיצה. "הרוסי הזה אלוף בלהכניס אותך ללופ של חשיבה, וזה מצב אסוני", אומר באדיר, "כי בתרגיל שלך אתה חייב להיות אוטומטי, בלי חשיבה".
אחרי שבוע מושלם של הכנה, החימום של ארטיום נראה קטסטרופה מנקודת מבטו של באדיר.
"ראיתי אותו מנסה לעשות פסים אבל הוא לא 'נקי' באוויר", מספר האיש הכי קרוב לארטיום, יחד עם המאמן וייסבורג. "הוא לא נראה כמו ארטיום של האימונים, לא במנח הראש ולא במנח האגן. נשארה חצי שעה לתחילת הגמר, ניגשתי לסרגיי המאמן ואמרתי לו 'תלטף אותו, שים לו יד על הכתף, תחבק אותו. הוא לא איתנו'. סרגיי שמע ועשה. הוא הניח לו יד על הכתף, ואמר מה שאמר".
ומה אתה אמרת?
"אמרתי לו 'אף אחד כאן לא משתווה אליך, תחשוב רק על זה'. ראיתי שכל שפת הגוף משתנה לעוצמות אדירות".
הרוסי, שעלה ראשון, נפל על התחת, יצא מהפס ודרגת הקושי שלו ירדה אוטומטית. הציון שלו, 13.066, היה חדשות טובות לארטיום. סאפאטה הספרדי, השני בתור, עשה את הכי טוב שהוא יכול והשיג 14.933 נק'. זה היה היעד עכשיו. השלישי, האמריקני, עשה ביצוע טוב מאוד בדרגת קושי נמוכה יחסית, והשיג רק 13.533.
ואז הגיע ארטיום. הנחיתות קצת חרקו, אולי בגלל כף הרגל הכואבת מלפני חודשיים, אבל הפס הראשון והשלישי היו מעולים ודרגת הקושי, 6.6, קבעה שווייסבורג שוב צדק - הוא יקבל 14.933, כמו הספרדי לפחות, ודרגת הקושי, 6.6 לעומת 6.5, תקבע את הזהב.
עם ההבנה שיש זהב, הגיעה ההתפרצות. "סרגיי תפס את הראש ובכה", מתרגש באדיר, "ואני בוכה, וארטיום שעמד עם הגב לתרגיל של הקזחי צוחק ובוכה ולא יודע מה נעשה איתו, ואז אנחנו שלושתנו עם הדגל, בתמונה לכל החיים".
תכף, אחרי הרעש הגדול, ארטיום יחזור להרגלים הישנים שלפני הפיכתו לפנים מוכרות. הוא ימשיך לקרוא ספרים על התפתחות אישית כמו "אבא עשיר אבא עני" שהשפיע עליו, ליהנות מסטנד־אפ ברוסית ולשמוע מוזיקה, למשל את זו של חנן בן ארי, שאותו ראה בין סגרי הקורונה בהופעה בחדרה. השיר האהוב עליו הוא "אלוף העולם", ובפעם הבאה שייפגשו ארטיום ישיר את המילים וכל האולם יצטרף, ישמח ויבכה איתו.
Aviadp65@gmail.com
