הבגד הוא המסר. נבחרת המתעמלות של גרמניה באולימפיאדת טוקיו | צילום: GettyImages

גבוה יותר, מהר יותר, לבוש יותר: מהפכת הספורטאיות בטוקיו

בבגד גוף ארוך משובץ אבני סברובסקי, המתעמלות הגרמניות עשו היסטוריה בטוקיו • דניאל רוט-אבנרי לא שומרת בבטן

ספורט אולימפי, בגדים ודעה משלי - שלושת אלה אהובים עלי במיוחד. מוסיפה להם את כוחה של התקשורת, ואני ממריאה. תחגרו חגורות ותמריאו איתי?

הרשו לי לסמן במרקר אירוע שמתפתח בשקט יחסי, ועתיד לחולל רעש גדול. על ההישג, אם אכן יהיה כזה, תהיה חתומה נורבגיה, ולא מדובר בשיא העולם המרהיב של האצן קרסטן ורהולם ב־400 מטר משוכות. כשבוע לפני פתיחת האולימפיאדה אילץ איגוד הכדוריד העולמי את ספורטאיות נבחרת כדוריד החופים (כן כן, כדוריד) הנורבגית להתנתק מבגדי הספורט - גופייה וטייץ - ולהופיע למשחק במדים הרשמיים: ביקיני.

סקסי? בהחלט! רלוונטי לביצועים ספורטיביים? לא ולא. הכדורידניות ההמומות, ספורטאיות מקצועניות ולא דוגמניות בגדי ים, זעמו על ההחלטה, שהתקבלה על ידי רוב גברי של פנסיונרים, עוד בורד מיושן בעל אינטרס עסקי מובהק - רייטינג. כצפוי, כמה ארגונים פמיניסטיים עשו קצת רעש מקומי, והעולם כמנהגו נהג.

עם פתיחת המשחקים האולימפיים בטוקיו, הספורטאיות של נבחרת גרמניה בהתעמלות התייצבו לצד אחיותיהן האירופאיות והפכו את המחאה הנורבגית לפתיחת מלחמה בסקסיזם בספורט. ביום התחרות הראשון הן התייצבו בבגד גוף ארוך עד כפות הרגליים, בעיצוב פגזי בשילוב שיבוץ אבני סברובסקי - מראה שלא נראה בענף שבו הרגליים חשופות, אבל אוּשר מבעוד מועד על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי. מועצת הכדוריד, תלמדו.

המתעמלת שרה ווס הצהירה כי מדובר בהחלטה הפגנתית, המתנגדת להפיכת הענף למיני. "אנחנו רוצות לוודא שכולן ירגישו בנוח, והן גם יכולות להיראות מדהים. רוצות להעניק לנשים אומץ ללכת בעקבותינו".

לפני שנתיים הודיעה קבוצת הכדורסל של אלבה ברלין על סגירת להקת המעודדות שלה, בהסבר כי "אינה מתאימה לזמננו". גם בליגת ה־NBA היו קבוצות שוויתרו על הופעת החצאיות כאטרקציה בהפסקות, ואחרות ביצעו התאמות שכוללות הופעות אקרובטיקה של גברים.

כל אלה הגיעו בזכות מחאת מי־טו, שסחפה את העולם ומגיעה בימים אלה גם לטוקיו. המשחקים האולימפיים הראשונים התקיימו ביוון בשנת 776 לפנה"ס, אבל נשים הורשו להשתתף בהם לראשונה רק בשנת 1900. גם מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה, הברון פייר דה קוברטן, לא חשב שנשים אמורות להשתתף, ולכן לא היתה אף ספורטאית באולימפיאדה הראשונה באתונה, ב־1896.

וכעת, ממריאים יקרים, עולות השאלות שתשובותיהן יכריעו אם ניגע בסופן בירח, או שנמשיך לטוס בעננים של אדישות. האם ביגוד מינימליסטי (אולי חוטיני בהמשך?) באמת מביא יותר רייטינג מאבני סברובסקי או ממכנסונים שמותירים מקום לדמיון? האם גברים בכדוריד (או בכדורעף) חופים נדרשים להתחרות כשהם לבושים בספידו, בשביל הרייטינג? ובעיקר, עד כמה מנהלי הספורט, הנגועים בשיקולים פוליטיים וכלכליים, פתוחים באופן מיידי להפנים שביטחון עצמי וגופני מתבסס אצל נשים גם על ידי תחושת הביטחון בבחירת הלבוש? כי למי מאיתנו, הנשים, לא היה יום ממש רע שהתחיל מקריזה - רק כי הבגד שלבשנו הוא פשוט לא זה?

כשספורטאים מרגישים נוח עם עצמם הם פורצים גבולות, נותנים ביצועים ומגיעים להישגים. כך הם מדביקים למסך צופים ותיקים וחדשים, לאושרם של המפרסמים. בסופו של דבר, ההמון הוא שקובע את מדד הרייטינג, ולא רק קבוצה של גברים מריירים. לא כך?

danieller@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...