תפילו את החקלאות, תיפול המדינה

פתאום אכפת לליברמן מיוקר המחיה. אחרי שהחיים עומדים להתייקר בכל מיני דרכים מעניינות, הוא מבקש לאזן, דרך הורדה של מחירי הפירות והירקות.

נזכרתי בצדיק שהיה מהלך בדרך, וציפורנו חדרה אל בשרו. לא ידע מה יעשה. הכאב נורא, וללכת לא יוכל לעיר הקרובה, מהלך שבוע משם. יצתה בת קול ואמרה: יהודי, עקור את אפך, שרוף את האף העקור, טחן אותו, הוסף לכוס של יין, ושתה. בתוך יום, תירפא. לא ידע הצדיק מה יעשה, והחליט כי אינו רוצה למות בצידי שביל מרוחק. עקר את אפו, בידיים חשופות, שרף וטחן אותו וביקש למהול אותו ביין, ואז נזכר ששכח את היין בפונדק. בקיצור, מת היהודי בצד הדרך, וכשמצאו אותו לא ידעו מי הוא, כי לא היה לו חוטם, וקברוהו ביער, ואשתו עד היום מחכה בתחנה.

את החקלאות אתם רוצים לחסל בשביל כמה שקלים למשפחה? את השורש של כל עם, את הקשר לאדמה, את התלות באדמה? נראה לכם שקשר לאדמה יכול להיות מין משהו מטאפורי כזה, ששרים עליו בעצרות, אבל אין מושג מהו רגב ומהי שדמה? מי שמחליט לנתק את העם מאדמתו, גוזר עליו תלישות. מי שתלוש, במוקדם או במאוחר יעוף, תלוי במידת הרוח. 50 שקלים חיסכון בחודש? בשביל זה מוכרים מדינה?

הצבא, החקלאות וההייטק הם שלושת העמודים שעליהם עומדת המדינה. תפיל את החקלאות, תיפול המדינה, כי החקלאות היא לא מפעל של סחורה. חקלאות היא הדרך היחידה לאחוז באזורי הסְפר, היכן שמעטים רוצים לגור, השטחים עצומים ודורשים בעלות. בכל מקום שיוצא בעל הבית, נכנס הפולש. אין ואקום בטבע.

ובשביל מי? בשביל פועלים ירדנים, שמקללים אותך בליבם ובפיהם? בשביל טורקים מולהמי ארדואן? בשביל פולנים? הסטת הכסף שלנו מהאחים שלנו לשונאים שלנו היא רעיון מבריק, במיוחד בזמן של מתיחות ומלחמה.

מדהים שרשתות השיווק לא אומרות כלום. אילמים נהיו אלה. כאילו אין להם חלק ונחלה בסיפור. החזירות של כמה טייקונים, שיש להם הרבה יותר מדי ורוצים עוד המון, לא משנה מה המחיר, מפרקת לנו את המדינה. אני מצפה מהרשתות לחתוך ברווחים ולעצור את הטירוף. אם לא, חבלי ארץ שלמים יינטשו, והגבול ישורטט לא במשא ומתן, אלא בעובדות בשטח.

ציפיתי לממשלת תנופה בחיזוק החקלאות. זה ערך ימני לתפארת. עבודת ארץ ישראל. איך דווקא בממשלה שבה שר האוצר אמור להיות איש ימין וראש הממשלה ימינה, קורה כדבר הזה? התגנבה לליבי מועקה.
 

דוגמנית

אמא, אבא, הילדה רוצה להיות דוגמנית. מה רע? שתתפרסם, שתתפרנס, שתתנסה. קיבלה מתנה, לא תשתמש בה? לא תמנף אותה? לא תיכנס לזירה הכי רותחת ברשתות - זירת הסחר ביופי? ברור שכן. תקפוץ ראש פנימה.

והנה היא כבר עם בוק, ויש לה לוק, והנה החיבוק עם הסוכן רועי בן ליקוק, ויש לה חברות דוגמניות, ביחד מעלות טיקטוּק, עם פילטרים של אוזניים חמודות. רוצות להיות נעקבות, מתות להיות נאהבות, מוכנות לעשות הרבה בשביל שזה יקרה.

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

בטח, יש קווים אדומים, אבל ברגעים מסוימים, עם השם הנכון המנופנף באוויר, ועם השמן הנכון להסרת חסמים מסוג אלכוהול, הקווים נסוגים לכמה דקות של בלבול. ואז מתרחשות הפגיעות. אז יש אי הבנה טרגית של המילים "אני אעשה אותך". היא מבינה "כוכבת", הוא אומר "חטיף".

הורים, דוגמנות זה עולם לא טוב לבת שלכם. זה עולם שמקדש את החיצוני. לא טוב היות האדם מקדש עניינים חיצוניים, כי הם בני חלוף. מי שמשתית את עולמו על נראותו, נראותה, על הצורה שחָלַק לו הבורא מחוכמתו, תמיד יסבול. תסבול. כי החיצוני משתנה, ואי אפשר לסמוך עליו, והוא נעלם די מהר ומשתנה, ואז מתחילה פאניקה של שימור הנעורים, ובחורות ממש צעירות מוצאות עצמן עם שפתיים של דג התוכינון ועם לחיים מסחוסי כריש. ואיפה זאת שהתחילה את המסע הזה - הפשוטה, התמימה, המחפשת אהבה? נהייתה עבד לתעשיית היופי המופרז, שמשנה דיוקן אדם לדיוקן שמצטלם יותר טוב לאינסטגרם, ודמותו אינה ממש דומה לאיך שאנשים נראים.

אני יושב הרבה ליד עלמות כאלה ומרגיש איך עבודת התדמית הזאת, הצילום העצמי האינסופי, הופכת את העבד או השפחה לכלואים במילימטר האחרון של גופם, בעור ובשיער, ונוטשים את איבריהם הפנימיים, את הכליות ואת המוסר שלהן, את הלב והאהבה שבו, את התריסריון וגמילות החסדים שלו (המצאתי). כשעובדים רק את השטחי, הפנימי נעזב ומתייבש. ואז, חלילה, חולפים הנעורים, וגם הנכס היחיד שטרחו לטפח חמק ונמס, ואין כלום. אין על מה להישען. יש חיים בגעגוע למה שהיה פעם, והעברת הכמיהה הזאת לנצח של יופי נשי אל הדור הבא. המבוגרת חיה את רגעי תהילתה דרך בתה, וחוזר חלילה.

ילדה שמקבלת חיזוקים על תכונותיה הטובות, התגברויותיה, טוב ליבה, מעשיה - ולא על יופייה - לא תחפש אישור לקיומה דרך המראה שלה. לאנשים כמו שי אביטל תהיה פחות עבודה.

חורבן

הלכתי לסרט "אגדת חורבן". תלכו גם אתם. זה הסרט הכי משמעותי שראיתי לקיומי כיהודי, כישראלי, אפילו כאדם. אם טרם נחשפתם לבשורתו, מדובר בסרט של שני אדונים נכבדים, גידי דר ושולי רנד, המספר את סיפור חורבן בית שני על פי אגדות התלמוד. הסרט מורכב מאלפי ציורים, הוא סרט לא זז, אבל משוחק בקולותיהם של הטובים בשחקנים, ושולי רנד בראשם.

לעיתים נדירות אני חש מה שנקרא התעלות הנפש. בקולנוע, ליד אחד שבחש בתחתית מיכל הפופקורן שלו ללא הרף, חשתי מין התעלות שכזו. קודם כל מרמת האמנות, מהציורים היפהפיים ועזי ההבעה של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, שהפליאו לצייר 1,500 ציורים בשלל סגנונות, כך ששום ציור לא נשאר על מסך יותר משבריר. העין לא שבעה. לרגע חולפת מחשבה - אם כך ניתן לעשות סרט מתמונות, בשביל מה אנו זקוקים בכלל לכל התנועה בסרטים אחרים? זה כה מיושן לנוע.

ומעבר לתמונות - הסרט הזה, דווקא כי הוא מצויר, אבל באופן כה אמיתי ומוחשי, גורם לצופה להרגיש עצמו חלק מההתרחשות ברחובות ירושלים, בעבודת השם בבית המקדש, בזוועות המתרגשות ובאות. ההיסטוריה הופכת פתאום למציאות שאין לה שום קשר לדתיות או לחילוניות: זה הסיפור של כולנו, ואפשר למצוא את ההקבלות בין מה שהיה אז למה שקורה עכשיו בקלות מצמררת.

"אגדת חורבן" הוא חובה. חובה לצפייה בבית הספר, חובה לכל יהודי, חובה גם לגויי העולם. הסרט הזה נותן את כל הסיפור בשעה וחצי. זאת יצירה תרבותית נדירה, שלקח לעשות אותה שמונה שנים תמימות, והדבר ניכר בה.

ביקרתי השבוע את רב הכותל, שמואל רבינוביץ', בלשכתו. הצעתי לו להקרין את "אגדת חורבן" על הכותל, חינם, לילה לילה, לכל הציבור. או בתשעה באב. נכון שלא היה כדבר הזה, אבל ראוי שיהיה, כי ראוי הסרט להיות מוקרן במקומו הטבעי. הרב ישקול.

ואם כבר הגעתי לכותל, עשיתי עם בנותיי את מסלול מנהרות הכותל, ואת מיצג "שרשרת הדורות" וחוויית המציאות המדומה, שבה רואים איך היה להיות בבית המקדש. מפעים ביותר. את השחיטות חסכו לצופים, ב"אגדת חורבן" רואים גם את עבודת הקורבנות. איזה כיף שהיא נגמרה לתמיד.
הביקור בכותל מרגש ברמות ומוכיח את מה שמנסים לערער - את הקשר העמוק שלנו להר הזה. צפו בסרט, הזמינו סיור בכותל, תתחברו לעם שלכם תיק תק. תעלו לטיק טוק.

avrigilad@gmail.com