מפעל הפיס יוצא לדרך
ב־1 באוגוסט 1950 הכריז שר האוצר, אליעזר קפלן, על "הענקת רישיון ממשלתי למפעל הגרלות - שייקרא בשם 'מפעל הפיס'".
יוזם הרעיון היה ראש עיריית תל אביב באותם ימים, ישראל רוקח, שחיפש כל דרך לפתור את מצוקת האשפוז הקשה שהיתה אז בתל אביב. בעת ביקורו בשווייץ נחשף רוקח למפעל הגרלות ממשלתי שהכנסותיו יועדו להקמת מבני ציבור, למד את פרטיו והגישם לשר האוצר.
קפלן סמך את ידיו על התוכנית במהירות, שכן עד לאותו מועד הוא הותקף ללא הפסק מצד ראש עיריית תל אביב בטענה ש"חולים בעיר מתים כזבובים בשל מחסור במיטות אשפוז, אך קפלן נם במיטתו בשלווה".
גם שרת העבודה, גולדה מאיר, דחקה בשרי הממשלה לקדם במהירות את רעיון מפעל ההגרלות הלאומי, שכן היא ראתה בעיני רוחה פתרון תעסוקתי מצוין לנכי צה"ל ולנכים רבים אחרים שהידפקו על דלתות משרדה בדרישה לאתר עבורם מקום עבודה מתאים למוגבלותם.
בתום התארגנות שארכה כחודשיים וכללה מסע תעמולה בעיתונות ועל לוחות המודעות, לצד הקמת 120 נקודות מכירה בערים הגדולות, הפיץ מפעל הפיס, בתחילת אוקטובר 1951, כ־120 אלף כרטיסי הגרלה, שהקנו, תמורת תשלום של לירה אחת, זכות להשתתפות בשלושה סבבי הגרלה שנערכו במהלך החודש.
בחלקו האחורי של כרטיס ההגרלה נכתב "מפעל הפיס - לקידום ההוספיטאליזאציה (המילה הלועזית לאשפוז; ד"ס) הציבורית", הפרס הגדול עמד על 1,000 לירות, ובזמנים ההם - בשונה מאוד מימינו - פרסם הפיס כתבה קצרה על כל זוכה מאושר, כולל תמונתו, שמו והכתובת המדויקת של מקום מגוריו.
ירושלים חזרה לימי המצור: שוב אין מים בצינורות
בתחילת אוגוסט 1951 חזרה והיכתה בעיית אספקת המים בירושלים, הזכורה לרע מתקופת מלחמת העצמאות. שוב נראו בחוצות העיר תורים ארוכים של ירושלמים הנעמדים עם דליים או סירים, ממתינים למשאית העירונית הנושאת מיכל גדול של מים לחלוקה - ממש כמו בימי המצור.
העירייה אובדת העצות החלה לפעול ראשית בתחום ההסברה והדפיסה מחדש, בזריזות, מודעות מתקופת מלחמת העצמאות שכללו הנחיות לחיסכון במים. הדבקת המודעות עוררה מרירות בקרב התושבים, ובמשאל רחוב שערך סופר העיתון "דבר" ברחוב בן־יהודה שבמרכז העיר תהו העוברים ושבים "מה בדיוק עשה ראש העיר, שלמה זלמן שרגאי, מתחילת כהונתו, אם היום אנו מוצאים את עצמנו באותו מצב כמו ב־1948?"
התברר שמתחילת 1951 הוזרמו לבתי הירושלמים מים בכמות נמוכה אפילו מאשר בתקופת המנדט, בעוד אוכלוסיית העיר גדלה מאז ל־150 אלף נפש, על פי נתוני יוני 1951. אספקת המים לעיר עמדה כבר כמה חודשים על 10,000 מטרים מעוקבים בלבד ביום, בעוד הצריכה המינימלית הנדרשת, לפי חישובי מהנדסי מחלקת המים בעירייה, עמדה על פי שניים - 20 אלף מ"ק ליום. "אנו חיים מהצינור אל הפה", הגדיר את המצב ראש מחלקת המים בעירייה, המהנדס אלכס קוך.
המקור העיקרי לבעיית המים היה קשור באי עמידת חברת מקורות בהתחייבותה, להשלים עד תחילת יולי 1951 את הרכבת המכונות החדשות בתחנת השאיבה בדרך לירושלים. ב־5 באוגוסט 1951 הודיעה מקורות ש"מדובר בעניין של עוד שבוע־שבועיים", ובינתיים חילקה העירייה מים לשכונות רק פעם בארבעה ימים, ורוב בתי החרושת לקרח בעיר שבתו ממלאכה בשל המחסור במים - עניין שהוסיף על סבלם של תושבי הבירה המתוסכלים.
הוקם "המלון המפואר בישראל"
ב־2 באוגוסט 1951 נחנך מצפון לירקון בית מלון חדש בשם "גני רמת אביב", שזכה לתואר "המשוכלל והמפואר במלונות ישראל". היזמים היו איש ההגנה ומראשי עלייה ב' יהודה ארזי, לצד עדה סירני, אלמנת הפעיל הציוני והצנחן אנצו סירני. שניהם חברו לתעשיין מאוריציו ויטלה, ויחד הקימו אחרי קום המדינה את "החברה המרכזית לתיירות".
בעלי הון יהודים מארה"ב, מאירופה ומדרום אפריקה הביעו בפני ארזי, עוד לפני הקמת המדינה, את נכונותם להשקיע הון בישראל ולבלות בה את חופשותיהם, אם יימצא בארץ בית מלון ובו כל הנוחיות שלה הם רגילים ברחבי העולם. "שיהיה בקרבת העיר ומוקף בגן", ביקשו מארזי.
מייד אחרי הקמת המדינה נסע ארזי לבקר את אנשי ההון וגייס מהם ללא קושי השקעות שהסתכמו בחצי מיליון דולרים.
מלון גני רמת אביב, שעוצב בסגנון איטלקי מודרני, נבנה על שטח של 46 דונמים ושכן כ־300 מטרים מצפון לירקון - במרכזו של גן גדול ומטופח. מאיטליה יובאו במיוחד ביתני אירוח אקסקלוסיביים, מאובזרים בריהוט איטלקי משובח, ובכל החדרים הותקן מכשיר טלפון שחובר ישירות למרכזייה בינלאומית. חדר האמבטיה הופרד מ"בית הכיסא" (שירותים), ומסביב לכל ביתן אירוח ניטע גן פרטי. במרכז הגן הגדול הוקמה בריכת שחייה מפוארת.
בסוף שנות ה־70 החל מלון גני רמת אביב לרדת מגדולתו, עד שנהרס ב־2005 לטובת מתחם מגורים יוקרתי.
בתי הקולנוע שובתים
בירושלים, ברמת גן ובחולון פרצה בתחילת אוגוסט 1951 שביתה של בתי הקולנוע. הסיבה היתה קשורה בעיריית חיפה דווקא, שהורידה ב־25 אחוזים את גובה המס העירוני שבו חויב כל כרטיס שנמכר בקופת בית קולנוע בעיר.
בתי הקולנוע הירושלמיים היו הראשונים שדרשו להשוות את תנאיהם לחיפה, ואחריהם הצטרפו בתי הקולנוע ברמת גן ובחולון. העיריות סירבו, דבר שגרם לפרוץ השביתה. אחרי שהוזהרו שרישיון העסק יבוטל נפתחו בתי הקולנוע ליום אחד, שבמהלכו עזבו המקרינים את עבודתם בתירוץ של "מחלה". הטריק עבד, ובתוך ארבעה ימים הגיעו כל העיריות להסדר עם בתי הקולנוע בתחומן. המקרינים "הבריאו" - והאולמות חזרו לפעילות.
ניסיון התאבדות "מקורי"
תושב קטמון בן 29 מצא דרך מקורית לסיים את חייו: הוא הגיע לקרבת קו הגבול בין ישראל לירדן בהר ציון שבירושלים, ופרץ בריצה מהירה לעבר עמדות החיילים הירדנים, בתקווה שהללו יירו בו למוות. למזלו, שוטר ישראלי קל רגליים זינק לעברו והצליח להפילו לארץ ולעכבו לחקירה - לפני שהספיק לחצות את הגבול.
אין מספיק חלב לכולם
בשל הירידה הניכרת בתנובת הרפתות בארץ במהלך יולי 1951, נקבעו באוגוסט הנחיות חדשות בנוגע לקצבת חלב לאדם בחודש כולו: תינוקות יקבלו 15 ליטרים, ילדים - 9 ליטרים, קשישים - 7 ונשים הרות - 13 ליטרים. לגבי "נשים בכלל וגברים" נמסר שהמכסה שהם יקבלו היא "כלום - עד להודעה חדשה".
"במקום טקסי - מונית"
בקיץ 1951 פרסמה משטרת ישראל הודעה בעיתונות ובכרזות שהודבקו על לוחות המודעות: "כלי הרכב הידוע בשמו הלועזי 'טקסי' ייקרא מעתה בשם עברי - מונית. הקהל מתבקש לשנן לעצמו את המונח העברי, להיגמל מהשימוש במונח הלועזי ולזכור: אין יותר טקסי, יש רק מונית, או - מוניות". מדוע דווקא המשטרה עסקה ב־1951 בענייני לשון והגייה? התשובה לכך, כמו לחידות רבות במדינת ישראל הצעירה, תישאר תעלומה.
הנעלמים / להקות צבאיות
להקת פיקוד הצפון
להקה שהוקמה ב־1954 והיתה מהמצליחות ומהפופולריות בשנות ה־60 וה־70 - עם 25 תוכניות בימתיות לאורך השנים ו־17 תקליטים שכללו להיטים דוגמת "מלכות החרמון", "אם תשוב", "רגע לפני", "בוא איתי אל הגליל" ו"מתוק מתוק". רבים מחברי הלהקה הפכו לכוכבים, ובראשם יגאל בשן, גדי יגיל, בני ברמן, עדנה לב, לוליק, קובי אשרת ואמנים נוספים. הלהקה פורקה ב־1978 לצד להקות צה"ל האחרות, עקב החלטת הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן ז"ל.
הצרכנייה / פריטים שהיו בבית
לוח יום־יום
מין לוח שנה שכלל ערימה של 365 דפים מהודקים יחדיו. על כל דף הופיע בגדול מספר היום בחודש, ומתחתיו צוינו שם החודש והיום בשבוע. הלוח היה מונח על שולחן הכתיבה במשרדים, וממנו היה נתלש מדי בוקר הדף של היום הקודם, וכך עד לדף האחרון בשנה. לוח היום־יום היה לרוב מוצר פרסומי שחולק כשי על ידי פירמות מסחריות, והיתה לו גם גרסה ביתית שאותה אפשר היה לתלות על הקיר.
היאחזות ראשונה לנח"ל
בסוף יולי 1951 באה לעולם התיישבות מסוג חדש: היאחזות נח"ל - יישוב ביטחוני־חקלאי. לדברי ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, ההיאחזות הראשונה קמה על גבול הרצועה וזכתה לשם "נח"לאים מול עזה". פלוגת נח"לאים, בפיקודו של סרן דני מט (לימים אלוף), הקימה במקום אוהלים ראשונים, ואורח הכבוד בחג העלייה על הקרקע היה אלוף פיקוד הדרום משה דיין (בתמונה, מימין, עם מפקד הנח"ל משה נצר ומג"ד הנח"ל יעקב נעים)
מודעות שהיו
המדור מוקדש השבוע לזכרו של ד"ר אברהם וולפנזון ז"ל, חבר מליאת "המועצה לקידום המורשת הישראלית", איש שב"כ בעברו שתרם רבות לביטחון מדינת ישראל - כמו גם לשימור מורשתה.
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו