1. חבר קרוב אמר לי השבוע שהניצחונות הלא צפויים הם הכי מתוקים, וההפסדים הלא צפויים - הכי מרים. נתחיל במתוק. בדקה האחרונה של הקרב שלה מול הטורקייה, היתה אבישג סמברג בסוג של מפולת שלגים. היא איבדה יתרון גדול, ומבחוץ זה נראה כמו הדרך להפסד. אבל כפי שאיבדה את היתרון, כך אספה עצמה בחצי הדקה האחרונה, אולי כי שמעה (למזלה היציעים היו ריקים) את מאמנה יחיעם שרעבי צועק לעברה: "מי רוצה לנצח יותר?!"
טאקוונדו, תרגום מילולי מקוריאנית לאומנות הבעיטה וההכאה, הוא ענף שצמח בהשפעת הקראטה היפני ואומנויות לחימה סיניות, ומסידני 2000 הוא ענף אולימפי. סמברג, רק בת 19, נסעה לטוקיו אלמונית כשהיא מדורגת במקום ה־16, וחזרה לארץ סופרסטארית. כבר בנתב"ג הודיעה שהיא מסתערת על הזהב בפריז 2024 ובאליפות העולם. כל התנהלותה משדרת ניצחון. היא עשויה מחומרים שיהפכו אותה מוּכרת בכל בית. הגיל, הכישרון, השפה, המראה, הפשטות והזרימה.
למרות מחאת הצקצקנים והצדקנים, אבישג סיפרה כי בין שלבי התחרות בדקה כמה עוקבים נוספו לה באינסטגרם. היא נסעה עם 18 אלף עוקבים, ולמחרת המדליה כבר היו לה 90 אלף. נכון ליום רביעי השבוע, היא כבר היתה עם 185 אלף. וזה מצוין, כי ענף כל כך נחבא אל הכלים צריך כוכבת, ואני אומר לכל הילדים הרבים שיצטרפו עכשיו לענף - תהיו אבישגיות או אבישגים, ותגיעו רחוק.
המצקצקים לא מבינים שהעולם השתנה. לקופץ המים הבריטי, טום דיילי, יש יותר מ־100 מיליון צפיות בחשבון היוטיוב שלו ויותר ממיליון מנויים. האולימפיאדה הראשונה שלו היתה בייג'ין 2008, כשהיה רק בן 14, ואחרי ארד בלונדון ובריו, יש לו סוף־סוף מדליית זהב. בגלל היותו הומו, עבר התחשלות חסרת רחמים ברשתות החברתיות. ארבע שנים של עבודת פרך בין אולימפיאדה לאולימפיאדה בשביל כמה שניות, שיכולות גם להיגמר רע.
כי אבישג ודיילי הם דור הטוויטר והפייסבוק, שהבינו שזאת הדרך למנף את עצמם, ובעיקר את הענפים שלהם, שחיים בכל יום, בכל שנה, בצילם של משחקי הכדור והריצות המהירות. והם עשו את זה.
סמברג והפמליה סביבה - המשפחה, בן זוגה נמרוד קראביצקי, בעצמו סגן אלוף אירופה 2020, וצוות האימון - עובדים נכון. את מסיבת העיתונאים אחרי החזרה לארץ הם קיימו היכן שכל הסיפור שלה התחיל - באולם האימונים ברחוב קרן היסוד ברמלה, מול מגדל המים. גם מייקל ג'ורדן יזכור עד יומו האחרון היכן התאמן בפעם הראשונה.
ראיתי השבוע הקלטה מישיבה של ועדת החינוך והספורט של הכנסת ממארס 2017. ישבה שם אורחת בת 15, ספורטאית אלמונית בשם אבישג סמברג, אלופת אירופה לנוער. יו"ר הוועדה, ח"כ מירב בן ארי, שאלה אותה לגבי התמיכות שהיא מקבלת מהמדינה, וסמברג, ישירה כמו עכשיו, ענתה: "אין תמיכות. הכל על ההורים". השבוע שאלתי את בן ארי אם משהו השתנה מאז. היא ענתה: "לא ממש".
בג'ודו שברו את תקרת הזכוכית בגלל ההצלחות לפני 30 שנה, למרות שאז ישראל היתה מדינה הרבה פחות עשירה, וגם עסוקה בכל מה שהוא לא תומך ספורט. גם היום ישראל היא לא מדינת ספורט: רק 90 אלף ספורטאים פעילים רשומים כאן. בדנמרק, למשל, שבה רק 6 מיליון תושבים, יש פי חמישה יותר.
ישראל של היום עשירה ממה שהיתה ב־1992, והתקציב שהמדינה נותנת לספורט גדל מאז פי שישה, עד כמיליארד שקלים בשנה. אבל בישראל 70 אחוז מהכסף הולכים לאיגודי הספורט, ובאירופה - רק 10 אחוז. השאר, 90 אחוז, הולכים למועדונים ולספורטאים. "דמי התיווך", כמו כל תיווך בישראל, משאירים מעט כסף למקומות הנדרשים, שזה אומר תמיכה ומעטפת מלאה של המדינה והרשות המקומית בבניית תשתיות ומתקנים בערים הגדולות, בשכונות ובפריפריות, והכשרת מאמנים כריזמטיים מסוגם של אירה ויגדורצ'יק, אורן סמדג'ה, שני הרשקו, איילת זוסמן ויחיעם שרעבי. רשויות הספורט צריכות להעניק למאמנים תשתית והשכלה ספורטיבית רחבה, שכר ראוי ומעטפת מתגמלת, כזאת שתרחיק מהספורטאי הצומח דאגות של פרנסה.
אם המדינה לא תתעורר, יגדלו פה אולי כישרונות, אבל לא ייבנה "פס ייצור". הבודדים מסוגה של אבישג יישארו "אירוע בודד", וגם זה רק בגלל הורים שלקחו את המעמסה כולה על כתפיהם, בדיוק היכן שהמדינה היתה נוכחת, אבל בעיקר נפקדת.
2. חמש מדליות מתוך העשר שיש לישראל נכון ליום רביעי, באו מהג'ודו. האכזבה - ולא הציניות המאוסה שנשמעת ממגיש פינת הספורט בגל"צ, או בטטות כורסה אחרות ברדיו - נובעת מהר הציפיות, הלאו דווקא מוצדק, שנבנה סביב הג'ודאים הישראלים. התקווה הגדולה, שגיא מוקי, שהשיג מדליית ארד באליפות אירופה בליסבון, נלחם במחלות ובפציעות, ולא הביא למזרן בטוקיו את האנרגיה הנדרשת.
יכול להיות שהמהלך השיווקי של איגוד הג'ודו העולמי לייצר בסיטונות תחרויות "גרנד סלאם", שמצלצלות כמו הגרנד סלאם היוקרתי בטניס, היה גאוני, כי יש הרבה תחרויות והרבה מדליות, אבל בתכלס הוא גרם נזק. לעומת ארבע תחרויות ענק בטניס, בג'ודו יש פתאום שבע עד תשע תחרויות כאלו בשנה, שמהן נעדרים רבים מבכירי הג'ודאים בעולם, מה שנתן תמונה כוזבת למצבו האמיתי של הג'ודו שלנו מול יריביו.
אותי מצער ששתי אגדות כמו אריק זאבי (פרשן מעולה בערוץ הספורט) ואורן סמדג'ה לא מדברים ביניהם ולא משלבים יחד ידיים, כדי לרענן וליצור סיעור מוחות פורה לטובת הענף. חבל, יש פה מקום להכיל את כולם.
Aviadp65@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו