המחשבה הפרוגרסיבית: חוסר הביטחון של עמר בר-לב

שמחתי כשעמר בר־לב התמנה לשר לביטחון הפנים. חשבתי שמי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל בטח יודע דבר או שניים על ביטחון. הנחתי שמיקומו בצד השמאלי של המפה לא חייב להשפיע על תפקודו בתור שר. אז חשבתי.

מתברר שהמחשבה הפרוגרסיבית־שמאלנית חזקה יותר מכל היסטוריה צבאית מפוארת, ראו גם מקרה יאיר גולן, והיא משבשת דעתם של הטובים בלוחמים. הנה השר לביטחון הפנים אומר שיש להקשות על מקבלי רישיון להחזקת נשק, וגם שרבים מהערבים המחזיקים נשק בלתי חוקי הם אזרחים נורמטיביים שרוצים להגן על חייהם. עולם הפוך.

האמירה הנכונה היא שיש להקל על אזרחים ואזרחיות שומרי חוק להחזיק כלי נשק כדי שיוכלו להתגונן מפני פורעים בכל פעם שיפרצו שוב מאורעות דמים, ושיש לשנות את כללי הפתיחה באש כך שיאפשרו התגוננות אזרחית אפקטיבית. מהצד השני, יש לאסוף בכוח את כל הנשק מהחברה הערבית, מהעבריינים ומהאזרחים המפחדים מהעבריינים והופכים גם הם לעברייני נשק.

אבל מגרונו של השר החדש מדברת המחשבה הפרוגרסיבית, המהפכת מציאות ורואה בעבריין אזרח "מוחלש" ובאזרח הנורמטיבי "פריבילג". לא ניתן להתעלם גם מאמירתו של השר שעשה הכל לשחרר את המחבלת חאלדה ג'ראר להלוויית בתה. האירוע מעציב לכל דעה, אלא שהגברת יושבת על עבירות חמורות, שאינן מאפשרות יציאה מבין כותלי הכלא. השר הפך כל אבן, כולל בירור האפשרות לצוות על נציבת שירות בתי הסוהר לשחרר את האם האבלה, וגילה לאכזבתו שהדבר לא בסמכותו, כי בין היתר, היא ניהלה את "החזית העממית" בשטחים, השם ישמור.

שמאלנות וביטחון לא הולכים יחד. תשאלו את תושבי הערים הדמוקרטיות באמריקה. כמעט כל עיר שהיו בה אירועי ביזה, כל עיר שיש בה שיעורי רצח גבוהים ומשטרה מוחלשת, נמצאת בשליטה דמוקרטית. הערים המשגשגות הן רפובליקניות. שמאלנים יודעים לדבר יפה כדי להיראות מוסריים בעיני עצמם וחבריהם למחנה, אבל עבודה אמיתית, הדורשת תקיפות, עוצמה, בחירת צד ועמדה במאבק הלאומי, היא מעבר ליכולותיהם.

המזל הוא שלשר לביטחון הפנים אין שום השפעה על מה שקורה במשטרה. בימים כתיקונם זה מצב לא רצוי, וחייבים שר שיביא תנופה חדשה לאכיפת החוק בישראל. עד אז, בממשלה המוזרה הזאת, נסתפק בכך שהשר לא יכול לעשות את מה שהוא חושב לנכון. נחמת פריבילגים.

מצלמות

הצעת החוק של ח"כ מאי גולן לשדר בשידורים חיים את הדיונים בבתי המשפט מצאה חן בעיניי לרגע. כמי שמתפלץ על בסיס יומי מהחלטות שופטים בישראל לשחרר פורעים לבתיהם ללא מעצר, לגזור עונשים מגוחכים על עברייני מין ועברייני תנועה, ומצד שני להתאכזר אל אזרחים שמגינים על חייהם, חשבתי ששידור חי יכול להיות באמת אמצעי בקרה טוב, למען תהיה יראת הציבור בלב שופטיו.

ואז דמיינתי איך זה הולך להיות. איך כל מטנפי המקלדות למיניהם מתנפלים על כל שופט במהלך משפט, מאיימים, מלכלכים, מפרסמים פרטים אישיים, תמונות, וכמובן, הלהיט הגדול - מארגנים הפגנות מול בתיהם של שופטים בכל עניין, גדול כקטן.

בדיוק השבוע פורסם מחקר הקובע שמצבם הנפשי של שופטי ישראל לא טוב. הדבר ניכר בפסקי דין רבים. שידורים חיים יביאו אותם אל הקצה, וזה רעיון בעייתי מאוד. צריך לטפל במערכת המשפט, מצלמות אינן התרופה. איך אני יודע? כי אני רואה מה עשו המצלמות לכנסת.

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

עד שהוכנסו המצלמות לכל דיוני הוועדות היתה מליאה, שם התנהל הקרקס הרגיל, והיו ועדות, שבהן היו דיונים סבירים. באו השידורים החיים והפכו את הדיונים למופעים, שבהם כל חבר כנסת פורש נוצותיו מול עוקביו ברשתות, משתמש בקשים שבביטויים, מחבל בעבודת הכנסת, והכל בשביל עוד כמה לייקים אומללים של אנשים שאין להם מה לעשות חוץ מלצפות בדיוני ועדות ולהגיב. לו הדבר בידי, הייתי מוציא את המצלמות לאלתר מדיוני הוועדות ומאפשר לחברי הכנסת להיות בני אדם סבירים לפחות בחלק מיום עבודתם, כי כרגע, רובם נראים כמו עבדים מטורפים של טוקבקים ברשתות.

אבל יש מצלמה אחת שחייבת להיכנס אל חייכם: מצלמת הרכב, המודבקת על החלון הקדמי של האוטו ומצלמת את הדרך. השבוע, אולי ראיתם ברשתות, תיעדה המצלמה שלי רכב שכמעט חיסל אותי בצומת כשהנהג עבר באדום מלא, במהירות שיא, והחטיא אותי בסנטימטרים. כשהלכתי למשטרה להגיש תלונה, על סמך הסרטון שצילמה מצלמתי, אמר לי הבוחן הראשי: כל אדם חייב מצלמה כזאת, היא מצילה חיים. ובאמת, על סמך הצילום שלי אותר הנהג ונשלל רישיונו.

לצאת היום לכביש שמלא אופניים חשמליים, קורקינטים ונהגים מוסחי דעת בטלפון, זה שיגעון. אם פגעתם חלילה ברוכב שפרץ לכביש, ותוכלו להוכיח מה באמת קרה, זה יכול להיות המרחק בין מצפון מלוכלך ותא מזוהם בבית המעצר לבין זיכוי מלא במקום. המצלמות האלו זולות, קלות להתקנה ולתפעול, ויצילו אתכם ברגע הכי נורא שלכם. אגב, בציור של יהודה נוני מותקנת מצלמה שצילמה אתכם ממש הרגע.

כנרת

את סוף השבוע שעבר ביליתי עם משפחתי על שפת הכנרת. הלכנו לישון בשישי בערב, ובבוקר שבת, ב־6:30 בדיוק, התעוררנו כולנו בבעתה. זה נשמע כאילו כוחות בעלות הברית עורכים תמרון לפלישה חוזרת לנורמנדי בחוף של טבריה, או שאולי הצי הסורי הגיע לחוף גינוסר. זמזום רם ביותר, שעבר את קירות הבזלת שמאחוריהם ישנו, הקפיץ אותנו לחלונות לראות ההיה או חלמנו חלום.

ובאמת, במים, כמה עשרות כלי שיט מסוגים שונים, ובראשם אופנועי הים, פלוס סירות מהירות פלוס סירות איטיות פלוס גולשי מים נגררים, חתכו את האגם הכחול מצד לצד, כשהם מנסים להעלות את רמת האדרנלין של הנוהגים בהם על ידי מיני תמרונים והגעשת מי האגם הרגועים.

היו שם כ־30 כלי שיט. מסביב לכנרת היו באותה שעה עשרות אלפי אנשים - במלונות, בקמפינג, סתם על החוף. אני מניח שלא לכולם חשוב השקט שמבטיח חיקו החמים של הטבע, ובכל זאת, אדם ההולך אל האגם מצפה להתחבר לדומיית הטבע, ליופי, לשלווה, ולא לחוות חוויה אקוסטית שמזכירה את מה ששומע אדם התוחב ראשו לתוך כוורת דבורים, בטח ניסיתם פעם. האם זה סביר שזכותם התיאורטית של כמה אנשים למצות את כוח המנוע של הכלי שלהם שקולה לזכותם של עשרות אלפים לעשות את מה שעשו קדמונינו - להתאחד עם הטבע?

כשאתמנה בקרוב, בלי נדר, לראש מנהלת הכנרת, אודיע שכצעד ראשון להחזרת השלווה לאגם, לא תותר פעילות כלי שיט ממונעים בשבתות. המים עמוסים מתרחצים, החופים מלאים משפחות, ואין צורך לאפשר לכמה עשרות בעלי אמצעים מחפשי ריגושים לבוא על הכנרת שלא כדרכה.

בשלב הראשון הם יוכלו להגיע רק בימי חול. אחר כך יוקדש רק יום בשבוע לפעילות מוטורית ימית, אחר כך תיאסר לגמרי הפעלת מנועי בנזין בכנרת, רק כלים חשמליים, ובסוף תהפוך הכנרת למרחב נקי מכלים ממונעים כלשהם - רק מפרשיות, גלשני רוח, סירות פדלים, צוללות סולאריות.

ישראל הפכה למדינה שבה בעלוּת על כלים מעולם הספורט המוטורי היא סמל סטטוס, הפגנת כוח ושימת קצוץ על רוב הציבור, שמפחד מהטרקטורונים בשדות, מהג'יפים בחופים, מהרייזרים ביערות, מהאופנועים בכבישים, ועוד מגוון אינסופי שמתרחב יום־יום. שר התחבורה הקודם איפשר את הכניסה לארץ של כל כלי הרכב המיותרים האלה. האם שרת התחבורה הנוכחית תהיה אמיצה לסגור את היבוא, או שזאת בעיה, כי זה הבילוי המועדף על אוכלוסיות מוחלשות?

avrigilad@gmail.com