מתכוננים לבחירות השניות
ההתרגשות הרבה שאפיינה את הבחירות לכנסת הראשונה, בינואר 1949, לא הורגשה בציבור לקראת הבחירות לכנסת השנייה, שיועדו ל־30 ביולי 1951, שכן תשומת לב רוב האזרחים התמקדה הפעם בבעיות כלכלה ופרנסה. לבחירות השניות הגישו את מועמדותן 25 מפלגות ורשימות פוליטיות. 924,885 אזרחים ואזרחיות היו בעלי זכות בחירה, ואחוז החסימה עמד על אחוז אחד. בצילום: אזרחים בוחנים כרזות תעמולה לפני הבחירות, 1951.
שיכון עממי או ערמומי?
ביולי 1951 התברר שמתחילת השנה הקימה הסוכנות היהודית 27 יישובים חדשים בלבד, לעומת 250 שהוקמו במהלך 1950-1949. כ־133 אלף עולים חדשים הבינו שפתרונות לשכנם מחוץ למעברה לא נראים באופק.
ראש הממשלה דוד בן־גוריון הבין מייד את הסכנה האלקטורלית. אחרי הכל, בין הבחירות הראשונות, שנערכו בינואר 1949, לבין השניות, שתוכננו לסוף יולי 1951, הצטרפו כ־120 אלף בעלי זכות בחירה חדשים מקרב העולים, ובן־גוריון חשש שהם עלולים להגיע ממורמרים לקלפי.
באמצע יולי 1951 פרסם משרד העבודה תוכנית "חדשה" בשם "מפעל השיכון העממי". עשרות אלפי חוברות הודפסו בן־לילה ונשלחו לכל ראשי מפא"י, שהיו אמורים להופיע מדי ערב בהרצאות במעברות, עד יום הבחירות. לנואמים ניתנו הוראות "בימוי", שלפיהן עליהם לפתוח את ההרצאה במשפט הדרמטי "בעיית הדיור בישראל כה גדולה - עד שאנשים לא יוכלו להתחתן כאן!" ואז, אחרי הפסקה מתוחה של כמה שניות - נדרש הנואם לשלוף את החוברת, לנפנף בה לעיני העולים, ולזעוק: "תוכנית השיכון החדשה של בן־גוריון תפתור את הבעיה!"
עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, תקף את ראש הממשלה, בכותבו ש"בן־גוריון מוכר לנו דופליקטים (העתקים) של אותה תוכנית שפרסם כבר לפני חודשיים. לא בשיכון עממי עסקינן, אלא בשיכון ערמומי".
ב־23 ביולי 1951, שבוע בדיוק לפני יום הבחירות, יצאה הודעה ממשלתית שהזמינה את הציבור "לבוא לתחנות ברחבי הארץ ולהירשם לתוכנית השיכון העממי". כבר למחרת נרשמו לתוכנית כ־11 אלף אזרחים, מבלי שידעו כלל את פרטיה, ובכל אחד מהימים עד הבחירות נצפו תורים ארוכים בכל תחנות ההרשמה.
עד אמצע שנות ה־50 נבנו במסגרת מפעל השיכון העממי 53 אלף דירות. בעקבות התוכנית, אגב, שמרה מפלגת השלטון, מפא"י, על כוחה בבחירות לכנסת השנייה.
הפסקות בזרם המים והחשמל בתל אביב: "תתחילו לחסוך"
יומיים קשים במיוחד עברו על אזרחי תל אביב בסוף יולי 1951, כשביום רביעי, 20 בחודש, בשעה 7:30 בבוקר, פסק לפתע זרם המים בברזים בכמה משכונות העיר.
התושבים המודאגים שיצאו בהמוניהם למרפסות בניסיון לברר מה קורה אצל שכניהם, גילו להפתעתם שבחלק מהדירות יש חשמל ומים - ובחלק אחר אין. איש לא ידע להסביר את פשר התופעה.
דיירים שהתהדרו בקשרים עם גורמים בעירייה מיהרו לברר מה התרחש, ומקץ שעות ארוכות של המתנה פשטה ברחבי העיר השמועה שלהפסקת הזרם אחראית תקלה חלקית בגנרטורים לייצור חשמל.
תקלה זו גרמה לכך שלא נוצר מספיק כוח שיוכל לדחוף את המים ממכון השאיבה העירוני אל הבתים ברחובות השונים, ומשם דרך הצינורות אל הברזים הפרטיים בדירות.
למרבה תסכולם של התושבים, התברר שהתקלה לא תתוקן במשך יומיים לפחות. תושבים שהתקשרו למכון המים העירוני נענו בתשובה: "זו לא אשמתנו, דברו עם חברת החשמל".
בחברת החשמל הודיעו למתקשרים: "זה הרע במיעוטו, כי בעוד שעה לא יהיה גם חשמל לכולם". בבתים שבהם זרם עדיין מים מיהרו הדיירים למלא אמבטיות ודליים - בניסיון להתגבר על המחסור הצפוי.
רק למחרת בצהריים חודשה אספקת החשמל והמים, והמאווררים ומכשירי הרדיו חזרו לחיים. מתוך הברזים פרץ סוף סוף זרם מים בלחץ גדול. כעבור יומיים - עם או בלי קשר לתקלה שתוקנה - החלו עובדי העירייה לתלות כרזות ברחבי העיר "בשבח החיסכון במים".
קשה להשיג נעליים חדשות
"המצוקה מחריפה! זהו החודש השלישי שאין בו אפשרות להשיג זוג נעליים הגון", כך הכריזו העיתונים באמצע יולי 1951.
במדורי התגובות התרבו מכתבי התלונה. "בתי מתחתנת בחודש הבא, ושני זוגות שהיו לי כבר התפרקו לחלוטין", כתבה בתסכול הגברת שטפי בורנשטיין מבאר שבע. "נשארו לי רק נעלי בית, ומרוב בושה אני לא יוצאת לרחוב. מה יהיה עם חתונת הבת? אמנם זו תהיה חתונת צנע, אך להופיע בנעלי בית - יהיה כבר מוגזם".
שוק הנעליים באותם ימים היה משותק, על כל ענפיו, בעיקר עקב חוסר תכנון ממשלתי: כשהממשלה כבר מצאה בקופתה המידלדלת הקצאת מטבע חוץ ("דביזים") לצורך ייבוא עור גולמי - הגיעו לארץ מטענים של עור נחות, שהכפיל את שעות העבודה שנדרשו לבורסקאים בניסיונם לעבד את היריעות לייצור נעליים. מחיר העור ליצרן עלה בשל כך בהתאם.
"עד שלא אראה חוזה חתום בידי שר האוצר, שמבטיח לי סובסידיה על כל נעל - לא אייצר אפילו עקב אחד", אמר בזעם יצרן נעליים באסיפת מחאה שהתקיימה במשרדי "איגוד יצרני העור והנעליים" בתל אביב.
מי שנהנו במיוחד מהמצב הקשה בשוק הנעליים החדשות היו הסנדלרים, שידיהם מלאו עבודות תיקון סביב השעון. סנדלר בשם גולדשמיט משכונת הדר בחיפה הסביר: "כשאין להשיג נעל חדשה - כולם באים אלי לתיקון הנעליים הישנות. וכי מה הברירה? ללכת יחפים?"
עודף בתקציב המדינה
בסוף יולי 1951 הפתיע שר האוצר, אליעזר קפלן, כשהודיע ש"לפי סיכומי השנה הפיננסית שהסתיימה בסוף מארס 1951, יש לישראל עודף של חמישה מיליון לירות". לדבריו, ההכנסות בשנת התקציב 51־1950 עמדו על 68 מיליון לירות, בעוד שהוצאות הממשלה היו 63 מיליון לירות בלבד.
שנה להקמת הנח"ל
ביער חולדה התקיים לקראת סוף יולי 1951 כנס חגיגי של יחידות הנח"ל, במלאת שנה להיווסדו. באירוע השתתפו ראש הממשלה דוד בן־גוריון והרמטכ"ל יגאל ידין, שבירכו את הנח"לאים וצפו מעל במת הכבוד, לצד הנספחים הצבאיים של איטליה, בריטניה וארה"ב - במצעד של חיילי הנח"ל. את האירוע נעל מפקד הנח"ל, אל"מ משה נצר, מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח לשעבר.
"הוליווד" בהרצליה
בטקס רב רושם נחנכו ב־20 ביולי 1951 אולפני קולנוע בקרבת המושבה הרצליה (לימים "אולפני הרצליה"). אחרי גזירת הסרט הובילה הבעלים, מרגוט קלאוזנר, קבוצה של אורחים חשובים, שסיירה בשני האולפנים הגדולים ובמתחמים המקצועיים השונים במקום. "על כל השטח מסביבנו תוקם בקרוב עיר הסרטים הישראלית", אמרה קלאוזנר, בהתייחסה לדיונות החול שסביב האולפנים.
בדיעבד, "עיר הסרטים" שעליה חלמה קלאוזנר לא הוקמה.
למי היה מזל למצוא נפט?
מ־21 ביולי 1951 החלה חברת הנפט העיראקית (בבעלות בריטית) לפרק את מגדל קידוח הנפט שהקימה ב־1945 בדרום הארץ, במקום שנקרא חוליקאת. החברה קיבלה בזמנו מממשלת המנדט זכויות לקידוח ולחיפוש נפט, ופעלה במקום כמה שנים, עד שעבודתה הופסקה על ידי ממשלת ישראל, בטענה שזיכיונה פג. בתגובה פירקה החברה את הציוד ומכרה אותו. צחוק הגורל: ב־1955, בקידוח שעשתה שם חברת ההפקה הממשלתית "לפידות", נמצא נפט ששוויו נאמד לאורך השנים בחצי מיליארד דולר.
הנעלמים / משחקי שכונה מפעם
טיארה (עפיפון)
את העפיפון היו מכינים ממסגרת עץ קלה, שאותה היו עוטפים בנייר דק ומחברים למסגרת זנב מנייר צבעוני. לחלק האחורי היו מחברים קצה חוט, שאת אורכו היינו מגלגלים על קופסת סיגריות ריקה. שני ילדים היו רצים יחדיו, כשאחד מחזיק בעפיפון והשני בסליל החוטים, וכשנשבה הרוח היה העפיפון משולח לאוויר, מתרומם לרגע אל על, וברוב המקרים צונח בחזרה לקרקע במהירות.
הצרכנייה / ממתקים מאז
סוכר קָנָדי
היו אלה גבישים קטנים של סוכר, שזמן קצר אחרי שהיינו מכניסים אותם לתוך הפה - הם היו הופכים לשקופים כמו קוביית קרח צלולה. הסוכר הקנדי היה בעבור הילדים של הזמנים ההם לא רק ממתק, אלא גם פלא פיזיקלי של ממש: "איך זה נעשה כל כך שקוף?" אגב, שמו של הממתק לא היה קשור במאומה למדינת קנדה, אלא מקורו בשם "צוקרקנדל" - סוכריה שעשויה אכן מסוכר.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו