"לאפשר לישראל לשוט בסואץ"
בעקבות הסכם שביתת הנשק, שנחתם ברודוס בפברואר 1949, ביטלה מצרים בינואר 1950 את האמברגו על שיט של אוניות ישראליות בתעלת סואץ, אולם כעבור חודש פרסם המלך המצרי פארוק צו שהחזיר את המצב לקדמותו.
באותם ימים ליקקה ישראל עדיין את פצעי מלחמת העצמאות, והיתה שקועה עד צוואר בבעיות העלייה הגדולה והכלכלה הרעועה. אי לכך, החליטה הממשלה להפעיל "דיפלומטיה חשאית" באמצעות מדינות שלישיות, שלא הביאה לתוצאות.
ב־1951 דרשה מצרים מבריטניה להוציא את צבאה משטחה, למרות הסכם אנגלו־מצרי שנחתם ב־1936 והיה תקף עד 1956. הודעת ישראל, באמצע יולי 1951, על כוונתה לפנות בעניין האמברגו המצרי למועצת הביטחון של האו"ם, נפלה כפרי בשל לידי בריטניה, שביקשה "להעמיד את מצרים במקומה" ועשתה זאת תוך רתימת כל המעצמות לפרשת האמברגו, ברומזה ש"אי מתן פתרון לבעיית זכויות השיט של ישראל בסואץ מעמיד בסכנה את עתיד האזור כולו".
ב־1 בספטמבר 1951 פרסמה מועצת הביטחון החלטה שבה "צידדה בדרישת ישראל לשיט בתעלה". מצרים נענתה לדרישת האו"ם, אולם חודשים ספורים לאחר מכן, בעקבות מהפכת "הקצינים החופשיים" במצרים שהדיחה את המלך פארוק מכיסאו (יולי 1952), נסגרה התעלה שוב בפני שיט ישראלי.
בעקבות ההבנה בממשלה שאין בכוחו של צה"ל לפרוץ את הסגר בסואץ, עשתה ישראל, ב־1954, ניסיון לעבור בתעלה עם ספינה בשם "בת גלים", שנעצרה על ידי המצרים ועשרת אנשי צוותה נכלאו, עונו והוחזרו לישראל כעבור שלושה חודשים.
עד 1979, למעט מקרים בודדים, נמנע שיט של אוניות ישראליות בסואץ, עד שאחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים חצתה אונייה ישראלית ראשונה בשם "אשדוד" את התעלה, במאי 1979.
מהומות קרח ברחבי הארץ בשל הפסקות חשמל
ב־11 ביולי 1951 התרחשו בכל רחבי הארץ אינספור הפסקות בזרם החשמל. הסיבה: קריסת דוד קיטור בתחנת הכוח בחיפה, שפגעה בכושר הייצור והאספקה של חברת חשמל, שמסרה ש"התיקון יימשך מספר ימים".
למחרת החלו להירשם קשיים באספקת הקרח, בעיקר בערים הגדולות. בשעות הערב התאספו רבים בפתחי בתי החרושת לקרח, ותגרות ידיים התפתחו בתורים שהלכו וגדלו, עד שלבסוף הסתערו האזרחים הכועסים על דלתות בתי החרושת, פרצו לתוכם ובזזו קרח ככל שידם היתה משגת.
"איגוד יצרני הקרח" הקים מטה פעולה, ולמחרת נשלחו שוטרים לשמור על הסדר בכל נקודות ייצור הקרח. היצרנים, מצידם, הורשו להמשיך למכור קרח ישירות לצרכנים, עד תום המשבר.
חמור במיוחד היה המצב בירושלים, ואחרי פניית ראש העיר לעמיתו בתל אביב נשלחה לבירה שיירה של משאיות, ממש כמו בתקופת המצור על העיר, שחילקו קרח להמונים בשוק מחנה יהודה, תוך כדי קטטות.
אחרי חמישה ימים מורטי עצבים תוקנה התקלה בחברת החשמל, ואספקת הקרח חזרה לתקנה. בשולי הדברים נמסר על שוד קרח שהתבצע באישון לילה בבית חרושת בחיפה. בתום חקירה מזורזת הגיעו השוטרים למקום שבו אוחסן הקרח הגנוב, שבינתיים נמס כולו. ללא ראיות מרשיעות נאלצה המשטרה לשחרר את החשודים לבתיהם.
נהגי המוניות: אנחנו לא גנבים
ב־16 ביולי 1951 נערכה בחזית בניין הבימה בתל אביב הפגנה סוערת של מאות בעלי מוניות (טקסי) בישראל, בעקבות כתבת תחקיר ביקורתית על הענף שהתפרסמה ימים אחדים קודם לכן בעיתון "מעריב" וצוטטה גם בשאר העיתונים. התחקיר נגע בהפקעת מחירי הנסיעה במוניות בארץ.
"הכי קל להיטפל לנהג הטקסי, שעולה על המכונה (מכונית) עם שחר ומתרוצץ בדרכים כדי להביא קצת אוכל לפיות בני ביתו", אמר אברהם נמרשף, יו"ר איגוד נהגי הטקסי, בהפגנה. הוא הוסיף ש"אם חיוב נוסע בדמי נסיעה ריאליים ייחשב לגניבה - יהא הדבר כך!"
היה צדק בטענת בעלי המוניות, שכן מאז 1949 ועד יולי 1951 העלה משרד התחבורה את מחירי הנסיעה המורשים במונית ב־23 אחוזים בלבד, בעוד הוצאות בעלי המונית עלו באותה תקופה במאות אחוזים. "מחיר צמיג התנפח מ־12 לירות ל־60, מחיר פלאג קפץ מ־280 פרוטה לשתי לירות, רישיון שנתי עלה מ־12 ל־42 לירות, ורק מחיר הנסיעה בטקסי קפוא", צעק היו"ר. הוא הזהיר את ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, לקול תשואות הקהל: "אנחנו לא ספסרי מחירים! תן לנו את המחיר המגיע לנו, אחרת נעצור את המדינה ביום הבחירות המתקרב".
כבר למחרת הודיע שר התחבורה, דב יוסף, על הקמת "ועדת מומחים בשיתוף בעלי הטקסי, לקביעת המחיר הריאלי לנסיעה בספיישל", אך המתח בין בעלי המוניות למשרד התחבורה לא שכך (ממש כמו בימינו).
מחזה מגרמניה בהבימה
ב־15 ביולי 1951 עלתה לראשונה בישראל הצגת המופת "אמא קוראז'" של המחזאי הגרמני ברטולד ברכט. היצירה התקבלה בארץ באהדה בזכות התנגדותו הידועה של המחזאי למשטר הנאצי. חנה רובינא שיחקה בתפקיד הראשי של אמא קוראז', ולצידה השתתפו רפאל קלצ'קין, שמואל רודנסקי, שלמה בר־שביט, שרגא פרידמן ויהודה אפרוני. הביקורת על ההפקה היתה מעורבת: בצד שבחים לשחקנים, טענו חלק מהמבקרים ש"ההצגה, המתרחשת בתקופת מלחמת 30 השנים, היה ראוי שתמתין מספר שנים בטרם עלתה על במת תיאטרון ישראלי, שרוב צופיו עדיין נושאים עימם את מוראות המלחמה".
ישיבה - בתוך מסגד
באמצע יולי 1951 נחנכה בתוך מבנה של מסגד בכפר הנטוש אום חאלד (שהיה ממוקם קילומטר אחד ממזרח לנתניה) ישיבה יהודית ובה כ־15 תלמידים. באמצע דברי הברכה שנשא מנהל המחוז, קפץ רב צעיר ודרש להפסיק לנאום ב"לשון הקודש". במקום פרצה מהומה שנמשכה כחצי שעה, ובסיומה נמשך האירוע. לשאלת אחד האורחים אם מקובל שישיבה דתית תפעל בתוככי מבנה ששימש כמסגד, ענה הרב: "כל עוד ידברו כאן רק יידיש ולא עברית - אין כל בעיה".
השעון שהציל מרעב
בחנות הנעליים הירושלמית הידועה "באטה" התקבל באמצע יולי 1951 מכתב בקשת מחילה אנונימי בזאת הלשון: "אני שולח מכתבי זה כדי לבקש סליחה! לפני מספר לילות גנבתי מחנותכם את שעון הקיר המפואר, שאותו נאלצתי למכור כדי להציל את עצמי ואת משפחתי מחרפת רעב". הגנב המנומס לא פירט את שמו מסיבות מובנות, ובעלי החנות העבירו את המכתב לידי המשטרה.
הנעלמים / אמצעי פרסום שהיו
פרסום אווירי
בזמנים ההם, כששוק הפרסום היה קטן, לכד הפרסום האווירי את תשומת לב ההמונים שגדשו בכל שבת את החופים בקיץ. הרוחצים יכלו לצפות במטוס קל שטס לאורך החוף מצפון לדרום, וחוזר חלילה, כשהוא גורר אחריו שלט פרסום עשוי בד, על רקע השמיים הכחולים. שיטת פרסום זו השלימה את הג'ינגלים ברדיו, המודעות בעיתונות, הכרזות על לוחות המודעות - וגם שקופיות הפרסום שלפני הקרנת סרטים בבתי קולנוע.
הצרכנייה / מכשירי כתיבה מאז
עט פטנט
אטרקציה לילדים ולבני נוער שהגיעה לארץ בשנות ה־60 מהמקום שממנו הגיעו כל הפטנטים המדליקים בזמנו - אמריקה. חלקו העליון של העט עוצב כמין אקווריום בצורת גליל זעיר, בקוטר העט, ובתוכו צפו על פני נוזל שקוף דגמים זעירים של דמויות, חפצים, דגמי מכוניות ועוד. היה גם עט פטנט "למבוגרים בלבד", שבו היו צלליות של נשים בבגדי ים. כשהיו הופכים את העט - בגד הים היה "נושר".
מארמון נסיכה לסופרמרקט
באמצע יולי 1951 הרסו דחפורים את "ארמון הנסיכה ההולנדית" בירושלים (בשטח המסומן), ששכן בצומת הרחובות המלך ג'ורג' ואגרון של היום. המתחם המפואר הוקם באמצע המאה ה־19 על ידי נסיכה בשם ברטה ון־טוזן, ותוכנן להיות מרכז רוחני לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, כולל אכסניה, בית חולים, מוסד ליתומים ועוד. בנייתו לא הושלמה מעולם, וב־1944 רכשה חברת "הכשרת היישוב" את השטח. לאחר שנים הוא נמכר לקבוצת יזמים, שהקימו עליו ב־1960 את הבניין שיאכלס את סניף שופרסל הראשון בירושלים. (תודה לליאורה ודוד קרויאנקר על הסיוע)
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו