שיעור בדשא

אז מה היתה תמונת השבוע שלי? ובכן, עם כל הכבוד לישיבת הכנסת החגיגית ולהשבעת הממשלה (אצלנו אומרים בהזדמנויות כאלה: "בחתונה שלכם!"), ואפילו טקסי החלפות השרים הלבביות יותר והלבביות פחות, עדיין התמונה שלא יוצאת לי מהראש היא דווקא מאליפות אירופה בכדורגל. ודווקא מדנמרק.

השחקנים של הנבחרת הדנית עומדים בחומה אנושית - מחובקים, מתייפחים, חלק מבועתים, כמה ממלמלים תפילה - סביב חברם כריסטיאן אריקסן, שהתמוטט פתאום על הדשא, ודואגים לכך שהצוות הרפואי יוכל להתרכז במאמצים להציל את חייו, ובאותה עת גם מצילים את כבודו ופרטיותו, וטורחים להגן עליו מפני תאוות החיטוט והנבירה בצרות־של־אחרים, שהיא - בואו נודה - לא כבוד גדול לטבע האדם.

די מבאס שצריך ללכת עד דנמרק, או דווקא לתחום הכדורגל, כדי להבהיר את הנקודה הזאת: כך נראית אנושיות. כך נראית החברות שמגיעה לכל אחד מאיתנו.

אשתי, אם הדברים עדיין לא ברורים לחלק מהקוראים, לא מבינה גדולה בכדורגל. אבל היא חכמה ומהירה ממני, וזה לקח לה כמה שניות להעיר לי שבדיוק כך היתה אמורה להיראות טבעת ההגנה החברית של שני ישראלים שהיו זקוקים לה לאחרונה. אחד ששרד ואחד שלא. הילד שניצל מאסון הרכבל באיטליה, והקצין הישראלי שמת בכלא.

לא יודע מה איתכם, אני באופן אישי הייתי מוותר בשני המקרים על 90 אחוזים מהמידע האישי שהורעף עלינו. מידע שאינו נחוץ לנו, לא להם, ובעיקר לא למשפחות. הייתי שמח לראות חבורה של אנשים טובים שפשוט יקיפו בחומה טבעתית את הדרמה האנושית שבפנים ויגידו "עד כאן". כל עוד שיחקנו, היה כאן שואו והיו קהל ומצלמות. עכשיו זה לא משחק. עכשיו זה לא שלכם. יודעים מה? הייתי קורא לזה מבצע שומר החומות.

• • •

מעולם לא הייתי מאמן כדורגל, וגם לא שחקן. אם לא סופרים את תפקידי הבלתי נשכח כ"ליברו" של אימפריית הקטרגל אליצור בית רימון, שכיכבה באופן קבוע במקום האחרון בליגת הקטרגל של הגליל התחתון. גם כאוהד לא הצטיינתי מעולם, ואת רוב המידע על הרכבים ותוצאות אספתי בעיקר מהעיתונים. ובכל זאת, תמיד אהבתי כדורגל, ובעיקר תמיד האמנתי שהמשחק הזה הוא ככל הנראה המשחק המושלם - בעיקר לנוכח העובדה שאין עוד משחק שאפשר להוציא ממנו כל כך הרבה מטאפורות ודוגמאות שימושיות.

איור: נדב מצ'טה

הנה, למשל, כל העניין הזה עם צדק. האם אנחנו אוהבים לנצח בדרכים שאינן לגמרי כשרות? האם זה אכפת לנו בכלל? ובכן, התשובה הפשוטה היא שבני אדם בעיקר אוהבים לנצח. כשאדם מפסיד, הוא נוטה לפתח רגישות יתר פתאומית לשמירה על הכללים. נניח, אם לקבוצה היריבה פסלו גול, אנחנו שוכחים מזה בתוך דקה. זה לא קרה מעולם. אבל אם השופט קיפח אותך! אם זה אתה שנוצחת בגניבה... טוב, במקרה הזה אתה עשוי להרגיש שהארץ מתמוטטת ולגרור איתך את האירוע עשרות שנים.

או, למשל, כל הדרמה הרועשת סביב העניין המכונה "פנדל". מדי פעם מוכשל שחקן ברחבת ה־16 של הקבוצה היריבה ונופל על הדשא. לפעמים ההכשלה ברורה כמו אגרוף לפנים. לפעמים מדובר באירוע שאפילו מז"פ יתקשה לפענח. אבל בכל המקרים, ברור או לא, ברגע שהשופט שורק ומצביע על הנקודה הלבנה, מתחיל להתלהט ויכוח. שחקנים מתרעמים וניגשים לשופט. הם חשים שנעשה להם עוול. הם מאשימים אותו בעיוורון, בחובבנות, באי צדק ומה לא.

לפעמים יש שם גם תנועה מאיימת, או מחוות בוז. לעתים השופט חושב שהוויכוח עבר את הגבול, והוא שולף כרטיס. לרוב הוא מבין שזה פשוט חלק מהמשחק. אבל הוא אף פעם לא מבטל את הפנדל. אני לפחות לא זכיתי לראות מקרה אחד שבו שחקן פער את פיו בתדהמה, פכר את ידיו ונשבע בקבר של האמא שלו, או הצביע לעבר זירת האירוע, כאילו הוא מוכיח בזה משהו, והשופט הקשיב ואמר, "ככה? הממממ, זה טיעון מעניין.

אני חושב שהצדק איתכם. הפנדל באמת לא מוצדק. אני באמת מנוול, ואמא שלי, כמו שטוענים אלפי האוהדים שלכם, אכן עוסקת, מה לעשות, במקצוע העתיק בעולם".
לא! מצטער, זה לא קורה, וזה לא יקרה. למרות שאני מניח שלעמיתי אביעד פוהורילס יש דוגמה כלשהי משנות ה־50 בליגה של גינאה המשוונית.

יודעים מה? מעולם גם לא שמעתי על נהג שנסע במכוניתו בשבת, ואחרי שמפגינים חרדים צעקו לו "שאבעס!" הוא עצר, הרהר לרגע ואמר, "וואללה, נכון! שבת היום. שבת. היום שבו שבת הבורא מכל מלאכתו. פשוט שכחתי מזה. אבל עכשיו כשצעקתם כל כך יפה, פתאום הכל מתבהר. שבת! תרומתו הגדולה של התנ"ך לאנושות. מה לעזאזל אני עושה כאן מול ההגה?!". לא, זה פשוט לא עובד.

ולמה אני מזכיר דברים כל כך מובנים מאליהם? כי אני באמת מתקשה להבין את חברי הכנסת שלא הפסיקו לצעוק בעת שראש הממשלה החדש ניסה לשאת את נאומו. כשהם זעקו "שקרן, שקרן", "נוכל, נוכל", הם לא הגיבו למשהו ספציפי שנאמר. מי בכלל הקשיב? זאת היתה תגובתם למציאות הלא נעימה מבחינתם. תגובה שהיא לגמרי אנושית. מאוד לגיטימית כמובן. אבל, במחילה, לא כל כך אינטליגנטית.

וכי מה? אם תגידו שוב "שקרן", "גועל נפש" או "נוכל", מישהו בעולם ישנה את דעתו? והאם אתם אי פעם שיניתם את דעתכם, או ויתרתם על יתרון, רק כי הטיחו בכם מילים כמו "שקרנים" או "מושחתים"? וגם אז, בואו נודה, היתה שם מידה מסוימת של צדק.
האם גם בשבתכם כמחנה המנצח הייתם כל כך רגישים לשמירה האבירית על הכללים?

לא כל כך, נכון? אז למה כל בזבוז האנרגיה, ומה הטעם בצעקות ובגידופים ניחרים? כי אם תגידו שמתוך נאמנות למסורת אתם מתנפלים על השופט ששרק לפנדל, אני חייב להודות בראש מורכן שזה ישכנע אותי. יש לי כבוד למסורת.

• • •

מאז התרקמות הקואליציה הנוכחית העדפתי, כמו אחרים, לשתוק. מול ההתפרצות הגייזרית של כאב וכעס, שחלקים רבים ממנה אני מבין, לא חשבתי שיש טעם במילים.
ועכשיו, כשהושבעה ממשלה שאין לי אשליות לגביה אבל אני מברך על הקמתה ומאחל לה הצלחה, אני רוצה לומר תודה. תודה לכועסים. תודה למקללים. בזכותכם אני מבין את המפא"יניקים. לראשונה בחיי אני מצליח לסדר בראש את המשטמה האינסופית שבה הם ליוו, וחלקם עדיין מלווים, את העובדה שהשלטון נלקח מהם אי אז.

במשך שנים בזתי לכך. לא היתה לי מילה אחת של אמפתיה. והנה עכשיו אני רואה את זה לנגד עיניי, ואני מתחיל להבין. כולנו דמוקרטים וכולנו, תיאורטית, בעד המשחק הבריא של חילופי שלטון, ולא היינו רוצים לחיות יום אחד במדינה רודנית ששליט נצחי עומד בראשה וחילופי שלטון הם חד־קרן. אבל כשזה ממש קורה, כשזה קורה לך, זה מאיים, ומטלטל מוסדי ארץ, ומפחיד מאוד־מאוד. אז תודה. 

shishabat@israelhayom.co.il