הפנייה המפתיעה שקיבלו לפני שנתיים מהפקת "ספר הג'ונגל - המחזמר" נוסחה בזהירות ובאלגנטיות, אבל טוביה צפיר (80), ששי קשת (79) ואלי דנקר (78) לא התקשו להבין את כוונת המלהק. "כשהתקשרו ואמרו שיש רעיון להחזיר את 'ספר הג'ונגל' אחרי 30 שנה, עשו את זה באופן מתוחכם מאוד, כדי שאנחנו, הזקנים, לא ניעלב", מתבדח קשת. "בטלפון שקיבלנו מהפקת המחזמר, הזמינו אותנו למפגש ואמרו שזה לא אודישן, ושהבמאי חנוך רוזן רק רוצה לראות אם אנחנו זוכרים משהו מהצעדים. עכשיו, אנחנו אנשים אינטליגנטיים. ישר הבנו שבעצם עושים לנו אודישן. אני מודה שנעלבתי, יחסית. הסתכלנו זה על זה ואמרנו: 'אוקיי, הוא עושה לנו אודישן'".
דנקר: "אני שמתי את עצמי בצד. אני גם חושב שאם הייתי חנוך רוזן הייתי עושה אותו דבר".
קשת: "בדיעבד, עברו שנים. רוזן לא היה איתנו בקשר הדוק של עבודה, והוא לא היה יכול לדעת מה באמת הכושר שלנו".
צפיר: "כשפנו אלי לפני 30 שנה הייתי כוכב גדול בטלוויזיה, והם לא היו בטוחים שאהיה מוכן לעשות את זה - אבל באלו הדוב זה אחד החלומות שלי. ראיתי את הסרט, והזדהיתי עם הדוב בצורה בלתי רגילה. לתת לזקנים את כל ששת התפקידים הראשיים - זה לא מובן מאליו, כי אני בעצמי הייתי דובי. היום אני 25 קילו פחות ממה שהייתי לפני 30 שנה. אני מניח שרוזן רצה לראות אם אחרי 30 שנים יש לי חלודה, וכמה צריך לגרד, אז לא נעלבתי. בגדול, כן, סובבו אותנו, אבל אני מצדיע להחלטה האמיצה של רוזן וההפקה. זה באמת הצליח בענק".
דנקר: "אני הייתי צריך להצטלם לסדרת טלוויזיה, והוסיפו יום צילום בתאריך שיש בו הצגה. אמרתי להם לא. שאלו: 'אין לך מחליף?', אמרתי: 'לא, אין מחליף'".
קשת: "אין לנו תחליף!"
דנקר: "לכולנו יש בק־אפ מתוך הקאסט, למקרה שהגיל יכניע אותנו, והשתמשנו בו רק כשהיה אילוץ. את טוביה החליפו פעמיים ואת ששי פעם אחת".
היום, ממרום גילכם ומעמדכם, מה יש לכם לומר על השינויים הקיצוניים שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים?
קשת: "מה שמטריד אותי כיום זה לא מצב האמנים, אלא מצב העם והמדינה הזאת. האמנות תנצח, אבל העם הזה - איך הוא יקום מהקרשים שעליהם אנחנו נמצאים? אנחנו נמצאים במציאות מטורפת. אנחנו עשינו את שלנו, ברוך השם. הדאגה שלי היא לא לנו - אלא לדורות הבאים".
דנקר: "אני חושב שהצעירים של היום, עם כל הכבוד לנו, מחזיקים איזשהו סוד שאנחנו לא כל כך יודעים לפענח, ולומדים אותו תוך כדי תנועה. העתיד האמנותי של השנים הבאות הולך להיות רווי בסוד הזה, של הצעירים האלה שגם מחרפים את נפשם במאות ימי מילואים בשנה. אם למקום הזה יש תקומה וסיכוי - זה בזכות הצעירים המופלאים האלה, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות כשהם באים ל'ספר הג'ונגל', שעליו הם גדלו כילדים, זה לתת להם כמה רגעים של נחת ולהגיד 'לא שכחנו אתכם'".
רוזן: "תרבות ובידור זה הערך המוסף שלנו. כשאני רואה סרט, קורא שיר או שומע מוזיקה - אני מתרגש. אני מרגיש את הזיכוך וההתעלות, והמדינה צריכה לתמוך בזה. רמת היצירתיות של הישראלים והיהודים בעולם היא אדירה. אני מסתובב המון בעולם, רואה יבול עצום בכל התחומים - וזה חייב להישאר ככה".
צפיר: "המחשבות והדאגות ברורות, אבל צריך לראות את החיובי: נולדנו לתוך דבר היסטורי בתולדות העם היהודי שאין לו תקדים - לתקומה. בלי עין הרע, זכינו ל־80, אולי נזכה ל־90 ואולי ל־119. נפלנו לתקופה הכי מרתקת בהיסטוריה היהודית, וזכינו בזה שכל אחד מאיתנו והצאצאים שלנו תקעו יתד בתוך הדבר הזה שנקרא תרבות מתחדשת בארץ ישראל. זה נותן המון סיפוק, ובראייה כוללת אתה אומר: 'טוב שהייתי פה, טוב שהייתי חלק מזה'".
הכתבה המלאה - מחר באתר וביום שישי במוסף "ישראל שישבת"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
