לפני כמה שנים הופעתי במועדון קטן ומסריח. וכשאני אומרת מסריח, זה לא בהשאלה, המקום היה מסריח מסיגריות ואבק. הרצפה היתה מלוכלכת. חדר האומנים היה כוך עצוב ששימש לאחסון כסאות שבורים, והסאונדמן של המקום גלגל עיניים כשביקשתי ממנו להזיז את המוניטור. אחר כך צחקנו על כל זה בחדר האומנים אבל צחקנו בעודנו עומדים, כי על הספה היה מגבר גיטרה ישן שיצא משימוש. בכל פעם שאני נזכרת בהופעה ההיא, אני מתכווצת קצת.
או בהופעה בערב יום העצמאות שבה התחילו מכות בקהל. או בהופעה אחרת, כשבשירים השקטים שמעו היטב גם את המוזיקה מהקיוסק הסמוך שהציב רמקולים גדולים על המדרכה. או בהופעה בכנס כלשהו, שבה המארגנים ביקשו ממני לסיים אחרי שני שירים בלבד. בכולן הרגשתי שנכשלתי. שמישהו אחר היה עושה את זה יותר טוב. שלא הייתי אמורה להיות שם מלכתחילה. שכל זה לא היה קורה אם רק הייתי… לא יודעת מה בדיוק. מוכשרת יותר? חרוצה יותר? מצליחה יותר?
ב־1993 לאונרד כהן הופיע בפסטיבל מוזיקה בבלגיה. ציטוט מדברים שאמר על הבמה: "אתם יודעים, הם ציפו ש־10,000 איש יגיעו הלילה. אבל רק 5,000 הגיעו הלילה, אבל זה לא משנה, זה בכלל לא משנה. זה מספר מצוין להתחיל איתו. זה מספר מצוין להתחיל, כדי להפוך את עצמכם לחזקים וכדי להפוך את עצמכם לשמחים, וכדי לאפשר לעצמכם לכבוש את מנהטן, ואז את ברלין…" הסוף הוא ההובלה הקבועה שלו באותה התקופה לשיר הידוע. את תחילת הדברים, מעריצים נוטים לפרש כמין הסתכלות חיובית, מלאת בטחון עצמי של אומן מנוסה.
אבל "קודם נכבוש את מנהטן, אחר כך נכבוש את ברלין" הוא לא שיר של אומן שמאמין שזה אכן מה שיקרה לו. ובטח לא על טרוריסט או מצביא. בהופעה אחרת שלו בהמבורג, הוא מציג את השיר כך: "כן, אלה שירים חדשים, הא? אולי הרבה אנשים חושבים שלא כתבתי שום דבר אחרי 'סוזאן'. אבל כתבתי שיר אחד או שניים אחרי 'סוזאן'. הנה שיר שכתבתי 20 שנה אחרי 'סוזאן'".
"הם גזרו עלי עשרים שנה של שעמום, על שניסיתי לשנות את המערכת מבפנים…התאמנתי בכל לילה, עכשיו אני מוכן, קודם נכבוש את מנהטן, ואז את ברלין". או במילים אחרות, כהן זכה להצלחה, אבל לא זו שקיווה לה. הוא זכה להצלחה נאה עם "סוזאן" ועם שירים אחרים באירופה, אבל פחות בארה"ב. מנהל חברת התקליטים קולומביה דחה את האלבום שהכיל את השיר "הללויה" ואמר לו: "Leonard, we know you're great, we just don't know if you're any good" (ובתרגום חופשי: לאונרד, אנחנו יודעים שאתה איכותי ומוערך, אבל אנחנו לא יודעים אם אתה יכול למכור).
למעשה, קצת אחרי הפסטיבל ההוא, כהן פרש והסתגר במשך חמש שנים במנזר זן. הוא לא יכול היה להיות מייקל ג'קסון או מדונה, הוא לא יכול היה להיות סקסי או אופנתי, הוא יכול היה להיות רק לאונרד כהן, המשורר בחליפה, זה שמדבר קצת יותר מדי על אלוהים, על התנ"ך ועל המוות. הם כינו אותו: "סנדק הדיכאון", "מוזיקה לחיתוך ורידים". כהן חזר להופיע רק בעשור האחרון לחייו, אחרי שגילה שהמנהלת העסקית שלו גנבה לו את כל הכסף. אז גם זכה סוף סוף באהבה עצומה מהקהל הרחב שהתוודע אליו בזמן הזה, דרך גרסאות כיסוי לשיריו שביצעו אומנים אחרים.
ב־2018 ישבתי וכתבתי כתרגיל, תרגומים לעברית לכמה מהשירים האהובים ביותר של לאונרד כהן. ידעתי שאנשים יחשבו שזו חוצפה ויהירות לגעת בשירים שלא שייכים לי, וידעתי שהם יהיו צודקים. לכן לא התכוונתי לפרסם שום דבר מזה. כמו גינון, או גילוף בגלעיני אבוקדו, תרגום הוא תחביב מספק, שאין שום סיבה לחלוק את תוצריו עם העולם, זה פשוט לא מעניין אף אחד.
תרגום הוא מלאכה שעיקרה נסיון להתקרב אל יצירה, שאתה יודע היטב, שלעולם לא היית מצליח לכתוב. אבל השהייה הממושכת בחברת השירים ההם, הנבירה הממושכת, בניסיון לפרש כל מילה וכל משפט, ובעיקר כל ההחלטות הקשות בדרך לפרשנות חדשה בעברית, בגוף ראשון נקבה, עשו את שלהן. בסוף, הפרויקט הזה הושלם והוקלט ועלה. את מה שלא היה לי אומץ לומר בשקט לעצמי, יכולתי לשיר ביחד איתו.
השירים החדשים שכתבתי מאז ואלה שאני עוד אכתוב, בוודאי לא יהיו טובים כמו של כהן, אבל הם חד משמעית טובים יותר מהשירים הקודמים שלי או מאלה שהייתי כותבת אלמלא השנה ההיא. עכשיו, בכל פעם שאני שוכחת מי אני ומה אני, או יותר נכון, מה אני רוצה להיות, אני חוזרת חזרה אל כהן.
עמוד הפייסבוק הרשמי של בוב דילן עוקב אחרי שני אומנים: ג׳ורג׳ הריסון ורוי אורביסון. העמוד של ביונסה לא עוקב אחרי אף אחד. העמוד של טיילור סוויפט עוקב אחרי ארבעה מותגים וביניהם חברת טלפונים ודיאט קולה. עמוד הפייסבוק הרשמי של לאונרד כהן, המונה 2.5 מיליון עוקבים, עוקב אחרי עשרה חשבונות וביניהם אדם כהן (הבן של לאונרד כהן), שרון רובינסון והאחיות ווב (זמרות הליווי שלו), היכל התהילה של כותבי שירים קנדיים ועמוד שנקרא "קיטי-קאטס" ובו תמונות של גורי חתולים.
השירים שכתבתי מאז בוודאי לא יהיו טובים כמו של כהן, אבל הם חד משמעית טובים יותר מאלה שהייתי כותבת אלמלא השנה ההיא. בכל פעם שאני שוכחת מי אני ומה אני, ומה אני רוצה להיות, אני חוזרת אליו
אני מניחה שהאחרון נמצא שם במקרה. מנהלי העמוד לחצו בטעות, מתישהו לפני כמה שנים וזה פשוט נשאר שם בלי שאף אחד ישים לב. כי כזה הוא, האומן החד פעמי הזה. מצליח לנסח במילים את מה שאף אומן אחר לא יעז לנסות ובו זמנית, אף פעם לא "מסחרי" מספיק כדי להישאב אל תוך המכונה המשומנת, תמיד אמיתי, תמיד חי. במלאות עשור למותו, לאונרד כהן חי, לפחות אצלי בלב, יותר מאי פעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
