כמעט שנה וחצי עברו מאז הלילה ההוא, והשאלה חזרה לכותרות בדיוק באותו נוסח: האם ארה"ב תתקוף באיראן? בחירות האמצע מאחורינו, אבל השיח בוושינגטון רק מתגבר, ושווה להיזכר שהשאלה הזו כבר נענתה פעם אחת, בביצוע כמעט מושלם.
כשכתבנו את "12 ימים ביוני", ביקשנו לתעד לא רק את מה שעשתה ישראל, אלא גם את הרגע שבו הצטרפה אליה המעצמה החזקה בעולם. מה שמתגלה מבעד לפרטים הוא לא רק מבצע צבאי מבריק, אלא גם דפוס החלטה של נשיא אחד, דונלד טראמפ, שעדיין יושב בבית הלבן. מי שרוצים להבין מה עשוי לקרות מחר - מוטב שיבינו מה קרה אז. (מתוך "12 ימים ביוני", מבוסס על פרק 9: "פטיש חצות - אמריקה במלחמה").
ב־21 ביוני 2025, דקה אחר חצות לפי שעון מזרח ארה"ב, שבעה מפציצים אסטרטגיים חמקנים מדגם B-2 Spirit יצאו מזרחה מבסיס חיל האוויר ווייטמן במיזורי, בסיס האם של מפציצי ה־B-2, במסלול ישיר וחשאי. בבטנם נשאו פצצות חודרות בונקרים מדגם GBU-57, ויעדם היה אתרי הגרעין האיראניים בפורדו ובנתנז. במקביל, מאותו בסיס יצאה קבוצת מפציצים נוספת, שטסה מערבה לכיוון האי גואם שבאוקיינוס השקט, כדי להטעות. במפרץ עומאן התמקמה הצוללת ג'ורג'יה בעמדת השיגור שנקבעה לה. הלילה הזה עמד להיות שונה מכל הלילות.
הדילמה של וושינגטון
כבר מראשית ההסלמה במזרח התיכון, אחרי טבח 7 באוקטובר 2023, ובוודאי אחרי אירועי אפריל ואוקטובר 2024, שבהם גברה התוקפנות האיראנית כלפי ישראל, עמדה וושינגטון מול מערכת לחצים רב־שכבתית. מצד אחד, הרצון לשמר את מערך הכוחות האזורי ולהגן על בעלות בריתה, וישראל בראשן. מצד שני, החשש משקיעה מחודשת בבוץ המזרח־תיכוני. אינטרס־העל האמריקני היה מניעת התלקחות רבתי, שתסכן את היציבות האזורית, את זרימת הנפט ואת מעמדה של ארה"ב ככוח אחראי ומרסן. לאינטרס הזה היו גם ממדים גלובליים: שמירה על מרחב תמרון מול סין ורוסיה ומניעת זעזועים בשוקי האנרגיה.
מנגד, האינטרס הישראלי נתפס בוושינגטון כחד, ממוקד ופחות גמיש. ישראל ביקשה להבטיח הרתעה מוחלטת מול איראן, להשמיד את יכולותיה ההתקפיות והגרעיניות ולשדר לאויביה ולבעלות בריתה כאחד מסר ברור: היא לא תהסס לפעול צבאית, גם אם תיוותר לבדה. הפער בין שתי ההבנות האלה, רצונה של ישראל בפעולה כירורגית החלטית מול החשש האמריקני מהסלמה אזורית, היה למוקד של מתח ותמרון בין ירושלים לוושינגטון.
על רקע הפער הזה הפעילה ארה"ב מסלול כפול. מצד אחד, תגבור כוחות, התרעה גלויה מול איראן ונוכחות בולטת בים סוף ובמפרץ הפרסי. מצד שני, ניסיון דיפלומטי למנוע את הבלתי נמנע. השיחות נפתחו באפריל 2025 בתיווך עומאן: את ארה"ב ייצג שליחו של טראמפ סטיב וויטקוף, ואת איראן שר החוץ עבאס עראקצ'י. שני הצדדים הגדירו את השיחות "חיוביות ובונות", וטראמפ אף הביע אופטימיות לגבי הסכם קרוב.
אבל השיחות נתקלו בקשיים, וסבבים נדחו שוב ושוב. ב־4 ביוני, אחרי חמישה סבבים, המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, טען באופן נחרץ שאיראן "לא תוותר על זכותה להעשיר אורניום". הצעת ההסכם האמריקנית נדחתה, והשיחות נתקעו. ב־13 ביוני תקפה ישראל באיראן. גם אז, ב־20 ביוני, התקיימו עוד שיחות בז'נבה בין איראן למדינות אירופה, ניסיון של הרגע האחרון שהפך למרוץ נגד השעון. ובשלב מסוים הבינה וושינגטון כי חלון ההזדמנויות לדיפלומטיה נסגר.
בסופו של דבר, המציאות הגיאו־פוליטית, פערי האינטרסים והחשש מ"כשל הרתעתי" דחקו את וושינגטון לפעול, גם אם לא בדרך שביקשה מלכתחילה.
מהאוויר ומהים
מפציץ ה־B-2 הראשון עלה על מסלול ההמראה בבסיס ווייטמן, שאורכו 3,779 מטר, והמריא מזרחה. שישה מפציצים נוספים עקבו אחריו בהפרשים של כדקה. הם המריאו כבדים, כשכל אחד נושא 180 אלף ליברות של דלק סילוני, ובבטן כל מפציץ שתי פצצות GBU-57 במשקל של כ־13 טונות כל אחת.
המכ"מים שלהם סרקו כל דבר בטווח של 320 קילומטרים, בעוד הם עצמם נותרו כמעט בלתי נראים. מדובר במטוסים מתקדמים כל כך, שארה"ב סירבה עד היום למכור אותם אפילו לבעלות בריתה הקרובות ביותר
הקבוצה שהמריאה מערבה, לעבר האי גואם, היתה חלק ממהלך הטעיה מתוחכם. היא נועדה לבלבל את מפעילי המכ"מים הרוסים והסינים, שעוקבים אחרי תנועת המפציצים האסטרטגיים האמריקניים 365 ימים בשנה. לווייני המעקב ידווחו על תנועת B-2 לעבר גואם, וייצרו רעש דיפלומטי ובלבול מודיעיני.
מעל האוקיינוס האטלנטי התבצע התדלוק האווירי הראשון. אחרי שני תדלוקים נוספים ו־15 וחצי שעות טיסה, התקרב להק התקיפה למרחב האווירי העיראקי. ואז, ממה שנראה כמו שמיים ריקים, הגיחו ארבעה מטוסי F-22 ראפטור. המכ"מים שלהם סרקו כל דבר בטווח של 320 קילומטרים, בעוד הם עצמם נותרו כמעט בלתי נראים. מדובר במטוסים מתקדמים כל כך, שארה"ב סירבה עד היום למכור אותם אפילו לבעלות בריתה הקרובות ביותר. מאחורי הראפטורים הצטרפו שמונה מטוסי F-35 מהדגם שיש גם בידי ישראל.
הרחק משם, הקפטן של הצוללת USS Georgia צפה בספירה לאחור על הצג הטקטי. הג'ורג'יה אינה דומה לשום צוללת אחרת בעולם. במקור היא נבנתה כצוללת טילים בליסטיים מסוג אוהיו, שנשאה טילי טרידנט בעלי ראש גרעיני, אך הוסבה לצוללת טילים מונחים. במקום 24 טילים בליסטיים גרעיניים, היא נושאת כיום 154 טילי שיוט מסוג טומהוק - כוח אש גדול מזה של נושאת מטוסים שלמה. כל טיל עולה כ־2 מיליון דולר ויכול לשאת ראש נפץ של כחצי טונה למרחק של 2,400 קילומטרים, בדיוק הנמדד בסנטימטרים. הטומהוק הראשון פרץ מן הים, ובתוך דקה כבר היו באוויר 30 טילים, בדרכם לאתר הגרעין באספהאן.
הארמדה
לפני שהמפציצים נכנסו למרחב האווירי של איראן, האיצה לפניהם ארמדה מאסיבית של מטוסי קרב. יותר מ־60 מטוסים יצרו את להק התקיפה האווירי הגדול ביותר מאז מלחמת המפרץ השנייה. ארבעה מטוסי F-22 הובילו בגובה 50 אלף רגל, אחריהם שמונה מטוסי F-35A בגובה 35 אלף רגל, ומאחוריהם כמה עשרות מטוסי F-18 סופר הורנט וארבעה מטוסי גראולר, גרסת הלוחמה האלקטרונית של ה־F-18. עשרות מטוסי F-18 נוספים הקיפו את המפרץ, מוכנים להיכנס לעימות אם הדברים יידרדרו. את הלהק ליוו מטוסי תדלוק ומטוס שליטה ובקרה.
מודל התקיפה התנהל כך: מטוסי ה־F-35 ממפים באופן פאסיבי את ההגנה האווירית האיראנית ונשארים בלתי נראים. כשהם מזהים איום, הם מעבירים את הקואורדינטות לסופר הורנט, שמשגרים טילים מטווח בטוח. מטוסי ה־F-22 מטפלים בכל מטוס קרב איראני שיעז להפריע. ובמקביל, הגראולרים פותחים את "הסימפוניה האלקטרונית" שלהם: 30 קילוואט של שיבוש על פני כמה תדרים בו־בזמן. מפעילי המכ"ם האיראנים צפו במסכים מלאים בהתרעות־שווא, במטוסי רפאים שמופיעים ונעלמים בטווחים משתנים ובכיוונים חסרי היגיון. לוחמת מידע במהירות האור.
מפעילים איראנים, שאומנו לפחד מיכולות דיכוי ההגנה האווירית האמריקניות עוד מימי "סופה במדבר", בחרו בהישרדות על פני מילוי חובתם
וזה נשא פרי. סוללת S-300 ליד נתנז שברה לרגע את שתיקתה והפעילה את מכ"ם בקרת האש שלה. ברגע שהמכ"ם שידר, הוא נקלט: F-35 זיהה אותו, סופר הורנט קיבל את הנתונים ושיגר טיל נגד מכ"מים, והגראולר חסם אלקטרונית כל תגובה אפשרית. כשהמפעילים האיראנים הבינו את טעותם וכיבו את המכ"ם, 15 שניות בלבד אחרי שהדליקו אותו, כבר היה מאוחר מדי. מערכת הגנה אווירית ששוויה 100 מיליון דולר הפכה לגרוטאות מתכת בוערות.
כל מכ"ם ששרד - השתתק. ההשפעה הפסיכולוגית הכפילה את הנזק. מפעילים איראנים, שאומנו לפחד מיכולות דיכוי ההגנה האווירית האמריקניות עוד מימי "סופה במדבר", בחרו בהישרדות על פני מילוי חובתם. הארמדה יצרה מסדרון אווירי ברוחב 80 קילומטרים ובעומק 320 קילומטרים, שבו פעלו המטוסים האמריקניים כאוות נפשם. אף טיל לא נורה לעברם. אף מטוס קרב איראני לא המריא.
רגע השיא
בשעה 18:40 לפי שעון מזרח ארה"ב, 2:10 לפנות בוקר בטהרן, נפתחות דלתות תא הפצצות של ה־B-2 הראשון מעל אתר ההעשרה בפורדו. פצצה מפצחת בונקרים ראשונה נופלת. לרגע היא תלויה באוויר, ואז כוח המשיכה משתלט, ו־13 טונות של פלדה קשה וחומרי נפץ מתחילות את מסען אל הקרקע.
הפגיעה יוצרת רעידת אדמה מקומית בעוצמה של 2.3 בסולם ריכטר, אבל הפצצה לא מתפוצצת בפגיעה. זה היה מבזבז את הפוטנציאל שלה. הפיוז החכם סופר לאחור בזמן שהפצצה קודחת דרך סלע ובטון, ומחכה לרגע המדויק. ראש הנפץ, כ־2 וחצי טונות, מתפוצץ כ־55 מטר מתחת לאדמה. גל הלחץ עובר דרך הסלע במהירות של 4,500 מטר לשנייה, ומוצא כל סדק, כל תפר, כל חולשה מבנית. בטון שנועד לעמוד בעוצמה מסוימת פוגש כוחות חזקים ממנה פי עשרה. הוא לא נסדק. הוא פשוט נהפך לאבק.
עכשיו מוטלות על האתר גם 11 הפצצות הנותרות. הן נראות כמו פגיעות של מטאורים מלאכותיים: הבזקי אור, ואחריהם רעם המתגלגל על פני ההרים. פורדו, אתר העשרת האורניום החשוב והמוגן ביותר באיראן, נפגע אנושות. מעל נתנז מבצע את משימתו B-2 נוסף, השביעי, באותה דייקנות, ושתי פצצות מפצחות בונקרים משלימות את המשימה.
החוליה האחרונה היא טילי הטומהוק. בשעה 19:05 פוגע הראשון שבהם בבניין אחסון ההקספלואוריד באתר באספהאן, ויוצר ענן רעיל של אורניום שהופך את המתקן כולו לבלתי ראוי לחיים. 29 הטילים הבאים פוגעים במהלך 45 השניות הבאות, כל אחד במבנה שזוהה במדויק בשנים של עבודת מודיעין.
התקיפה האמריקנית כולה ארכה 25 דקות. ביצוע מושלם של תוכנית נועזת, שהשיגה את כל מטרותיה והסתיימה בלי נפגעים. ב־25 הדקות האלה הסיגו האמריקנים את תוכנית הגרעין האיראנית שנים לאחור.
"מי שמתעסק - חוטף"
למה בכל זאת נכנס טראמפ למלחמה, אחרי שבמשך שנים האופציה הצבאית האמריקנית נחשבה איום סרק? פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארה"ב ולתקשורת בינלאומית באוניברסיטאות רייכמן ובר־אילן, ניתח עבור הספר "12 ימים ביוני" את השיקולים שהובילו להחלטה. דבריו נשמעים היום רלוונטיים יותר מתמיד: "כמעט בכל שלב, כל הנשיאים האמריקנים - אובמה, טראמפ בכהונתו הראשונה, ביידן ואפילו טראמפ בתחילת כהונתו השנייה - כשהם דיברו על אופציה צבאית, היא בדרך כלל לא היתה אמינה. כשהם אמרו 'כל האופציות מונחות על השולחן', איראן, ובסופו של דבר גם הזירה הבינלאומית, האמינו שאחרי אפגניסטן ועיראק, ארה"ב לא תהיה מוכנה ללכת למלחמה באיראן.
טראמפ חיכה לראות. הוא ראה שישראל משיגה תוצאות צבאיות משמעותיות מאוד, כלומר, אם הוא נכנס - הוא רוכב על הניצחון של ישראל. והוא נכנס ביום העשירי למלחמה
"לטראמפ היו שני שיקולים. הראשון - איך איראן תגיב. האם היא תתקוף בסיסים אמריקניים? במפרץ היו 50 אלף חיילים אמריקנים. גם בעלות הברית במפרץ - איחוד האמירויות, סעודיה וקטאר - חששו, כי איראן הכריזה שאם ארה"ב תתקוף אותה, היא תגיב נגדן. השיקול השני היה אם ישראל מנצחת. טראמפ חיכה לראות. הוא ראה שישראל משיגה תוצאות צבאיות משמעותיות מאוד, כלומר, אם הוא נכנס - הוא רוכב על הניצחון של ישראל. והוא נכנס ביום העשירי למלחמה. הוא עשה ניהול סיכונים והגיע למסקנה שאולי תהיה תגובה, אבל לא משמעותית: 'אני ארתיע אותם ואקח קרדיט על הניצחון'.
"ההתערבות הצבאית הישירה חיזקה את אמינות האיום של טראמפ. היתה תחושה שהוא מאיים בלי סוף ושבסוף לא ייצא מזה כלום. 'זאב, זאב'. הפעם הוא כן השתמש בכוח, והמסר היה ברור: אני רציני, ואם לא עושים את מה שאני רוצה - אשתמש בכוח. שאלו אותו כמה פעמים מה יקרה אם איראן תשקם את פרויקט הגרעין שלה, והוא ענה: 'אני לא מוציא מכלל אפשרות שאשתמש שוב בכוח צבאי, שאתקוף שוב'. זה היה מסר לכולם, גם ליפן, לדרום קוריאה ולמדינות המפרץ: נכון, אמרתי שאני רוצה שלום ואמנע מלחמות, אבל כשצריך - אני משתמש בכוח".
גלבוע מזכיר גם את התגובה האיראנית, שהיתה כמעט סמלית: "הם ניסו לפגוע בבסיס האמריקני הגדול בקטאר, אבל הודיעו לאמריקנים מראש שהם יתקפו ומתי. זה היה מגוחך מאוד". ובעיקר, הוא מסביר את התפיסה שעומדת מאחורי ההחלטה: "המטרה העיקרית של הפעולה היתה להראות שהאיומים אינם איומי סרק, ושמי שמתעסק יותר מדי עם ארה"ב - חוטף. הגישה של טראמפ היא של איש עסקים. כל דבר נמדד: מה אני מרוויח ומה אני מפסיד".
המטרה הראשונה של התקיפה, לדבריו, לא היתה רק לפגוע עוד יותר במתקנים שישראל כבר פגעה בהם, אלא להפסיק את המלחמה ולהחזיר את איראן לשולחן המשא ומתן. "טראמפ רואה בשימוש בכוח דרך להביא למשא ומתן". הוא חשב שאיראן, שספגה מכה קשה כל כך, תרוץ להסכם חדש. זה לא קרה.
את הדפוס הזה אפשר היה לראות גם ברגעים שאחרי התקיפה. "כשהוא הכריז על הפסקת אש, ואיראן הפרה אותה וירתה שני טילים שיורטו או נפלו בדרך, ישראל כבר שיגרה כ־50 מטוסים בתגובה - וטראמפ עצר אותם באמצע הדרך. 'אני הכרזתי על הפסקת אש, ואני לא מרוצה מזה שישראל רוצה להגיב תגובה מאסיבית על טיל שנפל בים'". גלבוע מכנה אותה "הפסקת אש מוזרה": "טראמפ טען ששני הצדדים פנו אליו כדי שיכריז עליה, אבל בפועל לא נחתם שום דבר ולא נקבע מנגנון פיקוח. טראמפ אמר שהמלחמה תיפסק ביום זה ובשעה כזו - והיא נפסקה".
גלבוע מציב את ההחלטה גם בתמונה רחבה יותר. לדבריו, הנחות היסוד של ממשל אובמה, שלפיהן הסכם הגרעין של 2015 ירסן את המשטר והכסף שישוחרר יופנה לרווחת האזרחים, "התבררו כלא נכונות". וטראמפ, הוא מסביר, מנסה לבנות סדר עולמי חדש: "סדר שיש בו חלוקה של אזורי השפעה, והמזרח התיכון הוא זרוע ההשפעה האמריקנית. ואם מישהו מתעסק איתו - הוא חוטף. ומכיוון שאיראן היא חלק מ'ציר הרשע', שכולל גם את רוסיה, את סין ואת צפון קוריאה - המכה לאיראן היא מכה לציר כולו".
והיום?
"פטיש חצות" הוכיח שני דברים, ושניהם נכונים גם היום. הראשון: כשארה"ב מחליטה לפעול, לאיראן אין מענה. מסדרון של 320 קילומטרים, אף טיל שלא נורה, אף מטוס שלא המריא. השני: ההחלטה האמריקנית לא התקבלה בחלל ריק. היא נשענה על עשרה ימים שבהם ישראל השיגה עליונות אווירית מלאה בשמי איראן, חיסלה את הצמרת הצבאית והמדעית ובלמה את רוב הטילים ששוגרו אליה. טראמפ, כדבריו של גלבוע, "רכב על הניצחון של ישראל".
מי שמנסים היום לנחש אם וכיצד תפעל וושינגטון, ימצאו את התשובה בדפוס שנחשף אז: שקילה קרה של סיכונים, המתנה לרגע שבו הניצחון כבר בהישג יד, ואז מכה אחת, מהירה ומוחצת. 25 דקות.
