אני מגיע לכליל יום לפני מסיק הזיתים. 50 או 60 עצים בוגרים, שלושה ימי עבודה, ילדים וחברים שמגיעים. לאבנה ויין מוגשים בהפסקות, שיחות מתפתחות בין מיון הזיתים לבין הארוחה והמנוחה. בסוף ימי העבודה היבול יימסר אחר כבוד לבית הבד בירכא. מאה ליטר שמן יופקו ממנו.
המסיק, הפעולה העתיקה שמשלבת עבודה פיזית, שמש וסבלנות, הוא אחד האירועים החשובים בלוח השנה הפרטי של עמיר לב. לא משום שהוא מזמן התעלות מיוחדת, אלא דווקא מפני שהוא אינו מתיימר לכך. אנשים באים, עובדים, מדברים, אוכלים יחד. לכאורה, לא קורה שום דבר יוצא דופן. למעשה, מבחינתו של עמיר לב, כמעט הכל קורה שם.
כליל, על אם הדרך הגלילית, עם הרוח מן הים ושריקת החורש והמטעים, היא נקודה ישראלית מיוחדת. היישוב, שקם כיוזמה אקולוגית התיישבותית, מוסיף לקיים מערכת יחסים חשדנית עם העולם המודרני. הבתים אינם מחוברים לרשת החשמל הארצית. את האנרגיה מפיקים מהשמש, ובימים אפורים במיוחד נדרש סיוע של גנרטור. החשמל איננו עובדה מובנת מאליה, וגם הזמן לא. צריך לעקוב אחר מצב המצברים והנורות הצהובות, לשים לב לשמיים, לחשב את הימים. האור הוא שותף ממשי לשגרה ולא רק נתון בתחזית מזג האוויר.
בשער הכחול שני כלבים מבוגרים מקבלים את פניי. עמיר לב יוצא אלי בחולצה שחורה ומרים את הבריח. בדרך לבוסתן הוא מסביר לי על המערכת הסולארית, ואנחנו בוחנים את העננות הצפופה של הבוקר. נדמה שבמקום הזה גם הטכנולוגיה נדרשת ללמוד משהו על מידתיות. אין כאן התכחשות לקדמה, אלא ניסיון לשמר מערכת יחסים שבה האדם יודע מהיכן מגיעים הדברים שמאפשרים לו לחיות.
אנחנו מדברים על עורלה ועל שמיטה. לב מוצא היגיון אנושי עמוק באיסור ליהנות מפרי העץ בשנותיו הראשונות. לאו דווקא בציווי עצמו, אלא במה שהוא דורש מן האדם. "האיפוק והריסון והציפייה", הוא אומר. "הרצון הזה לסיפוק מיידי - הוא גורר. הוא מכניס אותך למערבולת של הדבר הבא".
זו אולי אחת ההגדרות המדויקות ביותר למצב הנפשי של ימינו: מערבולת של הדבר הבא. עוד הישג, עוד רכישה, עוד חופשה, עוד תגובה, עוד עמדה שצריך להשמיע. החוויה עדיין לא הושלמה, אבל התודעה כבר מחפשת את מה שיבוא אחריה. עמיר לב, לעומת זאת, מתכונן למסיק.
הוא מדבר על האפשרות לשבת עם בתו במשך שעה בעודם ממיינים את הזיתים. ועל חבר של אחד הילדים שמגיע והופך לחלק מהשיחה. על הזמן הפנוי שנוצר דווקא בתוך העבודה. "ופתאום אנחנו מדברים על משהו יוצא דופן, וזה לא כמו שאנחנו מדברים תמיד, כי יש לנו כמה זמן שאנחנו רוצים".
אין לראות במסיק של עמיר לב תפאורה פסטורלית לחייו של אמן. כי המסיק הוא הדבר עצמו. השירים שהוא כותב - הם אלו שצריכים להוכיח את זכות קיומם מול החיים. "איך בן אדם יכול להתמלא אם הוא כל יום הולך לאולפן ועושה אמנות? על מה הוא עושה אמנותה – על אמנות? מה מזין אותו? הקיום היחידי של האמנות שלי טמון בחיים", הוא אומר, "אם לא אחי- אין לי מה להגיד. אין אמנות בשבילי אם היא בשביל אמנות. אז אני קודם כל חי".
האיש שבין השורות
קשה לחשוב על כותבים רבים בישראל שהצליחו לברוא עולם מזוהה ומובהק באמצעות מעט כל כך אמצעים. כבר יותר מ־30 שנה שבשיריו של עמיר לב אין צורך באירועים יוצאי דופן. די באדם שפוגש אדם אחר, במבט חולף, בפרט שנדמה שולי. רגע זכור מתחנת דלק, נסיעה גשומה בפריפריה האירופית, גלויה אנושית מבאר שבע. שורה בשיר של לב יודעת לשהות במקום שבו החיים אינם מכריזים על משמעותם, ובכל זאת מותירים אחריהם משהו שאינו מרפה.
הגעתי אליו לגליל כי האלבום החדש שלו, התשיעי במספר, "בסוף הם הסכימו" שמו, הוא היצירה החדשה הראשונה שלו מאז 7 באוקטובר (הופעה לכבוד יציאתו תיערך ב־18.11 בבארבי תל אביב). ואף על פי שעמיר לב מלווה את הישראליות מהשוליים המאובקים של המיינסטרים, הוא קול מקומי ושורשי יוצא דופן. ורבים, כואבים, חיכו לשורות המנחמות שלו. נחמה? לא בטוח שזו ההגדרה. יותר רישום מצב ותודעה. לב נוגע בכאב הישראלי לאו דווקא מן המקום של הפצע המדמם, אלא מהמקום האנושי הבודד. הביחד הישראלי אצלו לעולם אינו חורג מן התא המשפחתי, השכונתי, הקהילתי.
אנחנו מדברים על כתיבה, ואני שואל אותו אם הצורך לדייק במילים הוא גם מלכודת עבורו. האם הכותב מבקש למסור את החוויה בשלמותה, או שאולי עוצמתה טמונה דווקא במה שאינו מצליח לומר. מה מסוכן יותר - שלא יבינו אותך, או שתהיה מובן מדי?
"אני מאוד משקיע בזה בכתיבה, לדייק את עצמי", הוא אומר, "אבל אני יודע שבגלל שאני ברור לעצמי, זה תמיד ייצא קצת לא ברור לאחר. אני אומר משפט שמתאר אותי בבירור, ולמישהו אחר הוא יוכל להיות מובן בכמה דרכים שונות. ואז נוצר הקסם הזה של בין השורות, שזה ממש מזל שהוא קורה, אבל אני לא מכוון אליו".
הוא מתאר כיצד נוצרת אצלו תמונה מתוך פרטים שנבחרו כמעט באקראי. "אם אני באיזו סיטואציה תיאורית, כדי שאהיה מובן איפה הייתי ומה השפיע עלי שם, אני עובר בין הפריטים שנוכחים בה, ואם תחבר אותם, תקבל תמונה רגשית. כי יש משמעות אם שמת לב לאגרטל ולא שמת לב למיקרוגל. הדבר הזה מעסיק אותי הרבה, איך אני בדיוק מעביר את מה שאני מרגיש. לפעמים זה לוקח זמן ואני מוחק הרבה, עד שאני מדויק".
ככותב, לב אינו מבקש לייצר עמימות; הוא מחפש בהירות מוחלטת, כמעט כפייתית, אלא שזו הבהירות של האדם שחווה את הדברים, לא של מי שקורא אותם. דווקא ברווח הזה, בין מה שהתכוון לומר לבין מה שניתן להבין, נוצרת הספרות. "יש השראה מכל דבר. פתאום מישהו מדבר איתך בטלפון ומקשקש, ואתה אומר, וואי, זה משהו שהיה חבוי אצלו ויצא. ואז מעבדים את הדבר הזה, ומוצאים את השורה הנכונה. לא מה כתוב יפה או מה כתוב מרשים או מה יעבור בקלות, אלא מהי הנקודה שבגללה אתה כותב את השיר. אתה לא עוזב את הנקודה הזאת".
למצוא את הווליום של הרגש. כך למשל בשיר באלבום החדש, "סלוניקי". לב מתאר בו סיטואציה הורית, שבה הוא מסיע לבתו זוג מכנסיים נקיים לבית הספר, אחרי שליטפה כלב ובוץ הכתים את מכנסיה. הדרך הגשומה לתיכון מזכירה לו את הכביש לסלוניקי, והנעימות החורפית, יחד עם החיוך של בתו שמודה לו על המחווה האבהית, גורמים לכך ש"בין הרגעים הלא טובים אני מאושר".
אני שואל אותו מה קורה כשהוא חוזר לטקסטים שכתב לפני 20 שנה. האם הם משיבים אותו אל האדם שהיה, או שחלקים מהם נעשו זרים לו.
"בדרך כלל, ברוב השירים, אני מופתע מהעומק שלא הרגשתי שהיה לי עדיין", הוא אומר. "לפעמים אני מנגן בחזרה ושר איזה שיר, ואני מופתע איך הייתי מחובר לעצמי. אבל לא הייתי ממשיך לכתוב אם לא הייתי גם מנסה להיות הבן אדם שאני רוצה להיות".
העבודה. לא ההצלחה, לא ההכרה, אפילו לא השיר. נדמה שהמבחן הגדול של הכתיבה מבחינתו של עמיר לב אינו אם הצליח לנסח את עצמו, אלא אם הצליח לחיות על פי מה שניסח. "זה בעצם הדבר שאתה מגיע אליו בכתיבה, שאתה נהיה כמו הבן אדם־הכותב שלך. זה השיא של הכתיבה, לדעתי".
דברים שאין להם שמות
באביב 2010 נערך אירוע ספרותי־מוזיקלי יוצא דופן בגינת בית אנה טיכו בירושלים. יואל הופמן, הסופר הנערץ והמסתורי, השתתף בשיחה על במה מול קהל, יחד עם הסופר דרור בורשטיין ועם עמיר לב. הופמן נודע בחייו כמי שנמנע לחלוטין מיחסי ציבור ומאירועים סביב ספריו, שלא אפשר לצלמים לתעדו, ושלא ניתן היה לחלץ ממנו אמירה ציבורית או התייחסות ישירה לכתיבתו.
הופמן פרסם אז את ספרו האחרון, "מצבי רוח", אבל השיחה באירוע היתה, כהגדרתו דאז, "על דברים שאין להם שמות". לב מספר שבקפה המשותף שלפני האירוע, ביקש ממנו הסופר לפרוש יחד לשולחן צדדי ולשוחח. "קצת נלחצתי בהתחלה, אבל מייד הוא אמר לי שאחרי ששמע את השירים שלי, הוא הבין שנוכל לשוחח ואוכל להבין אותו. זה היה שנה אחרי שיואל איבד את בנו הכנר, תומר, בתאונת דרכים, והוא לא הצליח בשום צורה להתאושש".
אחרי האירוע בירושלים, השניים שמרו על קשר מסוים. יום אחד נפגשו במעלות, שבה הופמן התגורר שנים ארוכות. "שמחתי לראות אותו, אבל לחיצת היד שלו היתה רפה. יואל סיפר על קשיי השינה שלו ועל כך שהחל ללכת לבית הכנסת ולהאזין לתפילות, שמצא בהן נחמה. כשנפגשנו שוב, כבר לא היתה כמעט שיחה. הוא רק אמר לי 'אני לא יכול לדבר איתך. אני לא יכול לדבר עם אף אחד. אני כל כך מתנצל'".
באותו ערב בירושלים, לאחר השיחה הספרותית והשירים שהופמן בחר בקפידה ולב ביצע עם גיטרה, האירוע נפתח לשאלות אחדות מן הקהל. מישהו שאל את הופמן מה היה רוצה להיות אלמלא היה סופר. "הוא הביט בי בעיניים כמה שניות ואמר: 'כנר'", נזכר לב.
אני מתעכב על הרגע הזה. השאלה ביקשה מהסופר לדמיין לעצמו חיים אחרים, אבל תשובתו נשאה בתוכה חיים של אדם אחר, שכבר אינם. אפשר לנסות לפרש את המבט אל לב, את התשובה, את ההקשר המוזיקלי. דווקא במקרה של הופמן, אולי ההסבר יהיה הדבר המיותר ביותר. יש שאלות שהתשובה להן אינה מגיעה מן המקום שאליו הופנתה.
אדם שאיבד את בנו מבקש סליחה על כך שאינו מסוגל לדבר, ודווקא היעדר המילים הוא שמספר את הסיפור כולו. הופמן אמר "כנר", מילה אחת שהחזיקה געגוע שלם. ולבסוף אפילו המילה הזאת אינה מספיקה עוד.
בערוב ימיו הופמן, בין חזרה בתשובה להתבודדות, שרף את כתבי היד שלו. לב מספר שגם הוא, כמו הופמן, לא ייחס חשיבות מיוחדת לשימור כל מה שכתב. כתבי יד ישנים שלו מצאו את דרכם אל התנור, כחומר בעירה. הוא אומר את זה כמעט באגביות. אני שואל אם הוא מצטער.
"לא. אני אוהב את זה שזה נעלם, שאין את זה, ויש את זה רק בשיר עצמו ומי ששומע אותו, ואין שום עניינים נלווים".
להביט במוכר הקרפיונים
בנסיעה הארוכה אל כליל, שם לב מתגורר עם אשתו, דנה, ועם בתו, אחת מחמשת ילדיו, דיברתי עם חבר מילואימניק שנפצע קשה ב־7 באוקטובר. בבוקר הטבח הוא קפץ לבסיסו בעוטף, נקלע למארב מחבלים ושכב מדמם שעות בתעלה, עם חבר פצוע נוסף, עד שחולצו.
עוד בראשית השיקום שלו הלכנו יחד להופעה מיוחדת של לב בבארבי בתל אביב. זה היה בדצמבר 2023. שאול מזרחי פתח את המועדון במיוחד, באישור פיקוד העורף, והכרטיסים שנמכרו במחיר סמלי אזלו בתוך דקות. לב הופיע לבדו עם גיטרה, והעלה לבמה אחות של חטוף. חבר שלי, עדיין חבוש, ישב על כיסא מלפניי ואנשים באו ללחוץ לו את היד.
בטלפון, כשאני בדרך לכליל, החבר מספר לי שהוא בדרך למילואים. "לא מיצית?" אני שואל אותו באירוניה. הזמן חולף, וכלום לא באמת משתנה. עמיר לב הוא כותב שמנסה ללכוד זמן, מתוך ההבנה שהזמן הוא האויב הכי גדול של האדם.
מתי הבנת את זה?
"אני אספר משהו", עמיר אומר, "כשהייתי ילד, ילד בכיתה של אחי נסע עם כיתתו לטיול במוזיאון ישראל בירושלים. הוא התכופף מעל מעקה זכוכית בגלל כובע שנפל למישהו, מעד, צנח שתי קומות למטה ומת. אני זוכר שההלוויה שלו יצאה מחצר בית הספר, והמורה שלנו הסכימה שנסתכל מהחלון. אמא שלו צעקה, שמענו את הצעקה הזו. לא ידענו איך להשתתף בדבר הזה. אני זוכר את עצמי חושב על מה שאני רואה, ומבין שיש לנו פרק זמן בעולם. כילד, זה היה לי מאוד חזק, ההבנה שהחיים זה משהו שייגמר. אתה יכול לחשוב שאתה אימפריה, אבל ממבט החייזר - אתה כמו כולם.
"זמני זה אמיתי. אני שנים מבין את זה לעומק. ואני גם לא חי בפחד. אני אומר, וואו, עברתי כל כך הרבה הרפתקאות בחיים וחייתי חיים מלאים. אני בהודיה. אתמול איזו שכנה פה אמרה לי את המילה הזאת, הודיה, והיא נכנסה לי ללב. אני מודה. ואני נורא שמח, מאוד שמח בחלקי".
באיזה מובן השמחה הזו באה לידי ביטוי?
"אנחנו שנים רבות חיים פה בצניעות, וכל מי שמסביבנו חי כך. אני לא אוהב מכוניות חדשות, אלא אוטו שכיף ופשוט איתו. יש יותר הופעות או פחות הופעות - זה פחות חשוב לי. אם עברתי משהו עם הילדים, עם החברים, זה משהו שנשאר, וחזק יותר. זה התחבר לי בשיר שכתבתי באלבום החדש, שאני אומר בו שאם ארצה יותר, זה אומר ששכחתי את כל מה שיש לי. בזמן שאתה רוצה עוד, אתה לא יכול ליהנות ממה שיש. ואם אתה עושה ספירת מלאי של מה שיש לך - אתה ממש מאושר. הילדים, המשפחה, הבית, האדמה, האנשים".
אתה מתבונן בכתיבה תמיד בלבן של העין של האנשים. זו זווית ישראלית מאוד בכנות שלה, אבל אינה ישראלית במובן הקולקטיבי, אלא כזיכרון של ריח, בתור תמונה, בתור אפיזודה. אתה מנסה ללכוד משהו מהרוח של המקום?
"אני חושב שאני כותב מאוד ישראלי, ובמובן מסוים אני מנסה לתקן את ההתחלה שלי במוזיקה, שהיתה קצת לא ישראלית - שבה ניסיתי לשאוב השראה מבחוץ ולכתוב ולחיות רוקנרול. אבל אני ישראלי שחי בישראל, וכשנולדו לי הילדים, הבנתי כמה אני אוהב את החום של המקום הזה, וכמה אני רוצה שבמוזיקה שלי תהיה הפשטות הישראלית".
"בסופרמרקט שלנו גם המוכר של הקרפיונים מסתכל לך בלבן של העיניים ואין בינך ובינו מחיצה. בבלגיה או באנגליה יש קודים של מוכר ושל לקוח. אז לשאלתך - אתה יכול סתם למלא דלק והמתדלק יספר לך משהו, ויכניס תוכן ורגש למחשבה שלך. לרגע אתה לא עסוק בעצמך אלא במישהו אחר. זה מרגש אותי".
אז מה השתבש לנו? איך פתאום צצו המחיצות האלה?
"אני חושב שהתחלנו את המדינה ממקום מאוד צנוע, ולמדנו בהתחלה לזהות ולהעריך אמת מול שקר. מוכים וחבולים באנו מכל מיני קהילות ומקומות, והבנו את הערך הגדול של החיים, והערך של אהבת החיים. היום, חלק ניכר מהתודעה הקולקטיבית שלנו מתעסק בעניינים חומריים ועסוק בלרצות עוד ועוד, וזה לא טוב. שיחה טובה זה לא בזבוז זמן. במובן הזה הגליל מתפקד בצורה אחרת. יש פה קשר בלתי אמצעי בין אנשים. כשאני נתקל בבנאדם אני תמיד עושה עם הראש לשלום, גם אם אני צועד באלנבי. במאה שערים שמתי לב שכולם נוהגים כך, וזה נפלא. שנינו נבראנו בצלם אלוהים ואנחנו מודיעים אחד לשני על כך".
"אולי הבת שלו עו"סית?"
מאחורי הביקורת של עמיר לב יש געגוע לישראל שאינה מחייבת את אזרחיה לבחור בכל רגע למי הם שייכים. לב אינו מוצא לעצמו בית פוליטי. הוא מספר על הפגנה בבלפור בירושלים שאליה הלך עם בנו עם תחילת המחאות נגד הרפורמה המשפטית, ועל הרגע שבו החלו הקללות והרגיש שאינו יכול להישאר. מאז, הוא אומר, לא שב להפגין.
מה שמכאיב לו במיוחד הוא הנטייה לצמצם אדם שלם לכדי דעה אחת, או לכינוי גנאי. "אומרים על מישהו שהוא ביביסט, אבל רגע - הוא אבא, ויש לו שלוש בנות. ואולי אחת מהבנות עובדת סוציאלית, שעוזרת להמון אנשים, ואחת מורה? זו כל המהות שלו? זה שהוא מאמין במישהו? זה כל המכלול של הבן אדם? ככה אתה מסתכל עליו, במקום הכי צר?"
זה לא כעס פוליטי אלא אנושי. הוא מבקר את השליטה בעם אחר, לדבריו, ואת השחיקה המוסרית הכרוכה בו, ובאותה נשימה מתקשה לשאת אנשים שמדברים על שלום ושוויון אבל אינם נוהגים בהגינות כלפי מי שעובדים אצלם. מבחינתו, המבחן אינו בהכרזה אלא במעשה. ביכולת לראות את האדם שמולך.
המלחמה, לעומת זאת, הציבה בפניו שאלה קשה יותר. לא רק איך אנחנו מתייחסים זה לזה, אלא מה ערכם של החיים שבשמם אנחנו נלחמים. לב נזכר בסיסמאות ששמע במהלכה, ומתקשה להשלים עם האופן שבו רעיון הנצח הופך לתשובה כמעט אוטומטית לכל מחיר. "כשאתה חושב על נצח, אתה שוכח את הקדושה של החיים. והחיים הם קדושים", הוא אומר.
בכליל, 15 קילומטר מגבול לבנון, המלחמה התנהלה ללא מחיצות. בבית של לב אין מרחב מוגן; באזעקות עמדו בני המשפחה הרחק מן החלונות, סביב עמוד בבית, לפעמים מחובקים. רסיסים נפלו בחצר. הנוף הפתוח, שהיה חלק מן הבחירה לחיות כאן, הפך באחת למרחב חשוף.
"עמדנו שלושתנו כל פעם באזעקות, ובעצם מקווים שלא נמות. אתה מקווה שזה לא ייפול עליך, ואם זה ייפול, באמת זה נגמר, כי אין לנו שום מגן. אתה מרגיש את האפסיות ואת הכלום שאתה יכול לעשות עד שהדברים האלה מלמעלה ייגמרו".
המלחמה והזוועה שבתחילתה, לדבריו, גם שיתקו את הכתיבה שלו. במשך חודשים ארוכים התקשה להבין איזו זכות יש לו לשבת ולהתעסק במילותיו כאשר מסביב אנשים מאבדים את עולמם. "מה אני אכתוב עכשיו? מה יש לי להגיד? הרי כל מילה שבה אני מתעסק בעצמי, במקום שיש כל כך הרבה מוות, מאיפה יש לי בכלל עזות? מאיפה יש לי חוצפה פתאום להתעסק בעצמי ולכתוב את השיר החדש הבא?"
הכתיבה חזרה כמעט בניגוד לרצונו. "פתאום מצאתי את עצמי כותב ממש באיזה סוג של בושה. כאילו לא נעים לי עכשיו לכתוב. עזוב להקליט, זה היה רחוק".
אלא שמתוך המבוכה הזאת צמח האלבום החדש. "כתבתי על החיים הקטנים. בעצם כתבתי על מה שיש לנו להפסיד ולא על עצמי". הוא מתעכב במיוחד על המשפחות השכולות. על ההבדל שבין אובדן שהופך לאירוע לאומי, לבין הגעגוע הפרטי, שאינו מסתיים גם כאשר החיים סביבו חוזרים למסלולם.
"אנחנו מסתובבים בין מלא אנשים ששילמו את המחיר הזה ואנחנו אפילו לא יודעים. ולפעמים אפילו יש הרגשה שהאנשים האלה, שנלקח מהם הדבר הכי יקר, משתאים איך חזרנו כל כך מהר לחיים. ואיך אנחנו נהנים מכלום. איך אפשר ליהנות עוד פעם? סתם לחייך וסתם לצחוק כל היום?"
בשיר "התייאשתי מהחום" הוא מתאר נסיעה ברכבת הקלה מול אישה שאיבדה את יקירה, ואת האפשרות שתראה מולה אדם שקוע בספר - אשב לידה ולא אדע / שהיא שילמה את המחיר הכי נורא / היא תסתכל עלי קורא / ותרגיש מרומה. "איך יכול להיות בן אדם בכזאת שלווה, יושב, קורא ספר? איפה היא? היא כולה שם. כל דבר מזכיר לה את הבן שלה, כל דבר. כל שיר שהיא שומעת, כל נעל התעמלות כמו שהיתה לו".
"מתרגש מאנשים טובים"
לקראת סוף השיחה אני שואל אותו אם כבר התחיל לחשוב על האלבום הבא. הוא מחייך אל הרעיון, ומספר שבכל פעם שהוא מסיים אלבום הוא בטוח שזה האחרון. "אני אומר לעצמי, די, הבנתי את הכל, כתבתי עכשיו, מה יש לי עוד לכתוב?"
אלא שהחיים, מתברר, אינם משתפים פעולה עם ההחלטה. הזמן חולף, אנשים נכנסים לחייו, אחרים נעלמים, והמבט משתנה. דברים שכבר ראה אלף פעמים נראים אחרת. הוא מספר על שורה שבה בחר לתאר את גילו באמצעות מספר השקיעות שראה. לא השנים שחלפו, אלא האור שירד שוב ושוב על עיניו.
אולי זה גם הסיפור של "בסוף הם הסכימו", האלבום החדש. המלחמה לא הוסיפה לו רק חומר לכתיבה; היא שינתה את המקום שממנו הוא מביט בחיים. השירים מתעכבים פחות על מה שחסר לאדם ויותר על מה שהוא עלול לאבד. "מה שלא נאמר, זה מה שאני כותב", הוא אומר.
אני חושב על כל מה שלא נאמר בשיחה שלנו, ועל הדברים שעמיר לב בוחר לראות דווקא בשעה שהחברה הישראלית עסוקה כל כך במה שמפריד בין אנשיה. לב מספר על אנשים שעוזרים לזרים, על נדיבות שאינה זוכה לכותרת, על מפגשים קטנים שמתקיימים מדי יום בלי שאיש יטרח לתעד אותם.
"אנחנו מדברים על אנשים רעים, ואנחנו חיים במציאות שרוב האנשים טובים. ואותי זה נורא מרגש שרוב האנשים טובים. ואני רואה את זה".
הוא נזכר בנהגי האוטובוס של ילדותו. "למה זה כל כך מזעזע שפתאום מתנפלים על נהג אוטובוס? כי זה אף פעם לא היה פה. הפוך - נהג האוטובוס תמיד היה עוזר למישהו לסחוב את הסל, והאוטובוס היה נעצר. הוא יורד עם זקנה במדרגות ועוזר לה. ככה גדלנו, אני לפחות. גדלנו בתחושה שרוב האנשים טובים".
הוא לא נזקק רק לזיכרונות כדי להוכיח את דבריו. לקראת סוף השיחה הוא מספר על משפחה שכולה שנזקקה למקום לשבת בו שבעה. אדם מסביבתו שלא הכיר איש מבני המשפחה שמע את הסיפור והציע להם את ביתו. "הוא לא הכיר אותם, כלום. שמע על הסיפור ואמר להם, בואו תעשו שבעה אצלי. אני ואשתי הולכים לגור ביחידת דיור בחוץ".
לב מספר את הדברים כמעט באגביות. משפחה אחת יוצאת מביתה כדי לאפשר למשפחה אחרת להתאבל בו. הוא אינו רואה בכך מעשה יוצא דופן, אלא עוד עדות לאנושיות שהוא פוגש בחיי היומיום. "ואתה יכול להיות, אתה יודע, בדעה כזאת או בדעה כזאת", הוא נזכר. "זה לא היה משפיע על איך שאתה מתנהג".
נדמה שהשאלה הגדולה שלב משאיר אחריו אינה אם רוב האנשים טובים. הוא משוכנע שכן. השאלה היא מתי התחלנו להתנהג כאילו רוב האנשים אינם כאלה.
