על הבמה: מפגש פסגה של שלוש מלכות ילדים ישראליות - חני נחמיאס, מיכל ינאי ומיקי מוכתר עורי, הידועה גם כמיקי מה נישמיקי. הקהל: ילדי דור הטיקטוק וה־AI, שלא יודעים היכן נגמר הטאבלט ומתחילה המציאות - ואיך נראית מציאות בלי מלחמה. אמנם לשלוש גיבורות העל יש ניסיון עצום בשלהוב קטנטנים, אבל עדיין, קשה לומר שלבדר את דור הילדים הנוכחי "זה לא קשה בכלל, זה דווקא קל", כמו שחני שרה פעם בסדרת הילדים המיתולוגית "בלי סודות".
"מפריע לי שילדים איבדו קצת את ההנאה ממופע נטו", היא מודה. "פעם היו יושבים ומסתכלים, והיום כולם מתעדים במקום לשבת וליהנות. זה מתחיל מההורים, שהביאו את הילדים לשעה וחצי של שקט, והם בטלפון. הטכנולוגיה היא המתנה הכי גדולה שלנו, וגם הקללה. השינוי בטכנולוגיה באמת מכתיב קצב - הכל הרבה יותר קליפי ותזזיתי. מדור שרץ אחרייך עם ניירות וחתימות הגענו לדור של סלפי".
"לא רק הילדים אחרים - גם אנחנו השתנינו", מוסיפה מיקי. "את צריכה היום לתת יותר קצב, להתאים את עצמך".
חני: "אני משתמשת ברשת ומבינה את הכוח שלה, אבל לא אגדיר אדם לפי כמות העוקבים שלו. עבדתי לאורך שנים עם שחקנים עם מעט מאוד עוקבים, והם בעיניי הזהב שבאליטה. אנשים משקיעים ארבע שנים בלימודי משחק, ובסוף לפעמים קוטפים את התפקידים בוגרי ריאליטי או כוכבני רשת - וזה לא הוגן בעיניי. אני מבינה שצריך למכור כרטיסים, אני חיה את העולם הזה, אבל זה מקצוע שלומדים אותו. עשיתי חנוכות עם כל מיני אנשים שזה היה הרבע שעה שלהם, והם אינם יותר".
מיקי: "אני מהדור שגדל על 'בלי סודות', והיה משהו ב'בת־בן' של חני, שמאוד התחברתי אליו. אחר כך גם כתבתי שיר שקוראים לו 'קצת בת, קצת בן'. מראה ה'טום־בוי' הזה השפיע עלי מאוד, כי לא הייתי נסיכה או פיה"
מיקי: "עיניי נשואות לחני ולמיכל, כי החוכמה היא לא להגיע, אלא להישאר, להיות רלוונטית, לדעת להחזיק את הקריירה שלך, לייצר דברים חדשים, לכתוב".
מיכל: "לגבי הליהוק של הכוכבנים מהרשת- זה מבאס אבל אלה החיים, זה המצב, וצריך לשחרר, כי מה זה יעזור? האמת היא שאני דווקא מרגישה שבדור הזה יש כמיהה להוריד הילוך. אנחנו מופיעות בפני ילדים רכים שהמוח שלהם עוד לא בקצב המטורף של החדשות, ואנחנו מאפשרות אסקפיזם ונוסטלגיה. לעצור רגע ורק להיות".
"דמיינתי שזו אני"
הנס יתרחש בחנוכה הקרוב, במסגרת "מותק FOREVER" - מופע מוזיקלי מבית היוצר של הפסטיגל (סולן הפקות בשיתוף משגב עורי הפקות), שכתבה מיקי יחד עם עומר זמרי (שגם ביים אותו). לצד גיבורות הילדים ישתתפו במופע שיועלה ברחבי הארץ גם קוגומלו (לביא קגן), קופיקו וכוכבי "מפרץ ההרפתקאות", ויחד הם ייצאו שם למסע בין עולמות כדי להציל את מכונת המנגינות של "מפעל השירים" - שהוא פסקול הילדות של כולנו.
הילדות של מיקי, הצעירה שבהן, עברה בין השאר מול "בלי סודות". "לפני 20 שנה השתתפתי במחזמר 'היפה והחיה'", היא נזכרת בפגישתה הראשונה עם חני. "אני הייתי באבט המטאטא, וחני היתה הקומקום. זה היה בשבילי רגע מכונן, הטופ של הטופ.
"אני מהדור שגדל על 'בלי סודות', והיה משהו, ב'בת־בן' הזאת, שמאוד התחברתי אליו, ואחר כך גם כתבתי שיר שקוראים לו 'קצת בת, קצת בן'. מראה ה'טום־בוי' הזה השפיע עלי מאוד, כי לא הייתי נסיכה או פיה".
המפגש הראשון שלה עם מיכל התרחש כשהיתה נערה בת 12 והופיעה כרקדנית בתוכניות "הקרנבל של מיכל" ו"קצפת", והשתיים נפגשו על הבמה גם בפסטיגל 95' ובפסטיגל 98'. מיקי היתה אז בת 15, והמפגש התקיים זמן קצר לאחר שאיבדה את אחיה הקטן תום, שהיה בן 6 וחצי. "מיכל הצילה אותי", היא מספרת. "אחרי שאחי נפטר, היא אמרה לי: 'את לא מפסיקה לרקוד, את איתי'.
"היא לא הבינה איזה משקל היה לה בחיים שלי. ראיתי את ההורים שלי מתרסקים, הפכתי להיות המבוגרת שמטפלת באח בן ה־12 שנשאר, ובעצם הייתי הראשונה בבית שחזרה לחיים - והרבה בזכותה. נורא רציתי להיות היא. היו אומרים 'קבלו את מיכל ינאי', כשהיא היתה יורדת במדרגות, והייתי מדמיינת... הערצתי אותה. היא עבדה קשה מאוד, אבא שלה תמיד היה לידה, ונורא קינאתי בזה שיש לה את החיבור הזה איתו. היא באמת־באמת הצילה אותי".
מיכל: "יש לי אח שקטן ממני בשבע שנים, והייתי מזועזעת מהמוות של אח של מיקי, שקם בלילה, צעק את השם של הכדורגלן שאהב ומת. זה גמר אותי, אבל אני לא זוכרת את כל מה שמיקי מספרת, רק שהיא באה אלי הביתה כמה פעמים".
מיקי: "הרבה פעמים! כילדה בת 16-15 שלא יכולה להכיל את האבל של הבית, הייתי בורחת לישון אצלה. היא אמרה לי 'זה הבית שלך'. עד היום אני נזכרת איך היא ראתה אותי"
חני ומיכל נפגשו לראשונה בפסטיגל 93'. חני הנחתה את המופע, ומיכל ביצעה את השיר "שלום היא מילה שימושית". "חני גם עשתה את ההצגה 'חנה'לה ושמלת השבת' ו־15 שנה אחריה, כילדה, עשיתי את אותו תפקיד, ושרתי את השירים על הפלייבק שלה. אחר כך עשינו עוד שני 'מותקים', ועוד פסטיגל אולי, ונשארנו בקשר כל השנים".
שלושתכן הפכתן בשלב מוקדם מאוד ל"כוכבת ילדים" - טייטל שקשה מאוד לשנות מבחינה תודעתית וקרייריסטית במהלך הדרך. עד כמה זה היווה קושי עבורכן, אם בכלל?
מיכל: "אני זוכרת שקיבלתי אודישן לבית ליסין והבמאי אמר 'אודישן מעולה, אבל היא מזוהה עם ילדים, אז לא'. הלכתי לציפי פינס, שהיתה מורה שלי בבית צבי ואמרתי לה: 'את מכירה אותי ויודעת שאני מסוגלת', והיא הכריחה אותו לקחת אותי. בסוף הוא הביא לי פרחים להצגה הראשונה והתנצל".
חני: "היה לי את זה עכשיו ב'בלוז לחופש הגדול'. כשאמרו לרנן שור שאני עושה את התפקיד של המורה, הוא אמר: 'אבל היא כוכבת ילדים!'. אמרו לו: 'כבר שנים היא לא כוכבת ילדים, והיא יכולה לעשות את התפקיד הזה'. אחרי ההצגה הוא כתב לי "את העוגן של ההצגה - וחתיכת עוגן".
מיכל: "לי לקח מלא שנים של כל מיני ניסיונות. עשיתי שערים פרובוקטיביים, ב'נייס גאי' עשיתי איזה קטע עם ביריות ושוט, והיום אני באמת מרגישה שאני במקום שאני מצליחה לעשות גם וגם בלי להפוך עולמות. עם השנים אני מרשה לעצמי להיות הרבה דברים במקביל. אני אוהבת את האפשרות לעבור בין משחק ליזמות, בין במה למסך ובין יצירה לעשייה שיש בה גם משמעות אישית עבורי. פעם הרגשתי שאני צריכה לדעת בדיוק מי אני ומה אני רוצה. היום אני מבינה שזה בסדר לא לדעת הכל".
מיקי: "אני לא עושה מספיק אודישנים לתפקידים למבוגרים, הייתי רוצה לעשות עוד, אבל אני לא מצליחה להבין את זה - בסוף אנחנו שחקניות, למדתי משחק, התחלתי בתיאטרון...".
חני: "כולנו! שיחקתי בקאמרי חמש שנים, זה היה בית הספר למשחק שלי, וברגע שיצאה 'בלי סודות' - כל ההצעות שקיבלתי מהתיאטראות ירדו, וקיבלתי רק אודישנים למחזות זמר לכל המשפחה ופסטיגלים".
חני: אנשים משקיעים ארבע שנים בלימודי משחק, ולפעמים בסוף קוטפים את התפקידים בוגרי ריאליטי או כוכבני רשת. אני מבינה שצריך למכור כרטיסים, אני חיה את העולם הזה, אבל זה מקצוע שלומדים אותו"
מיקי: "מאוד קשה למלהקים לעשות את ההפרדה. הייתי נורא רוצה לעשות תפקיד בסדרת דרמה, אבל אני יודעת שאני לא אהיה בחירה ראשונה וגם לא שנייה, כי אני מאוד מזוהה עם עולם הילדים. אין לי בעיה עם זה, אבל אני אומרת: 'למה? אני יכולה לעשות גם וגם!'".
חני: "ברור שאפשר לשלב את הדברים. היום אני יכולה לשחק ב'בוסתן ספרדי' ובפסטיגל או ב'בת הים', לעשות גם וגם, אבל כשהייתי בגיל של מיקי זה היה חסום לחלוטין".
"לצאת מתוך הכאב"
מאז 7 באוקטובר הן ממשיכות להופיע, להצחיק ולבדר, כשלפעמים בא להן לצרוח ולבכות. חני ומיכל הגיעו לזה עם "ניסיון" מהימים של פיגועי ההתאבדות בשנות ה־90. "אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי בחיים היה כשעשינו בפורים את 'הקרנבל של מיכל' בהיכל הספורט, ופתאום היה פיגוע בדיזנגוף", משתפת מיכל.
חני: "אני הייתי ב'צלילי המוזיקה' בהיכל התרבות! ממש ליד".
מיקי: "זה היה 4 במארס 96', וזה היום שאחי נפטר!"
חני ומיכל: "וואו! וואו! וואו!".
מיכל: "זה היה פיגוע ראשון עם ילדים, ולא הייתי מסוגלת לעלות לבמה. עלה הדיון אם ממשיכים לשמח או עוצרים כי קרה משהו נוראי. אני זוכרת שעליתי לבמה, שרתי את 'שלום היא מילה שימושית', ולא הפסקתי לבכות. עד היום עולה השאלה הזאת כשקורה משהו".
חני: "לי היו ארבע הצגות של 'צלילי המוזיקה' באותו יום, וביום האחרון של פורים אישרו להכניס את כל אלה שלא הגיעו להצגות הראשונות מפחד, והם ישבו על המדרגות. זה היה מטורף".
מיקי: "פחות משבוע אחרי 7 באוקטובר נסעתי לשמח ילדים. נכנסתי לאוטו, בכיתי בקול, ואמרתי לאריק, שגם בכה, שאני חייבת להמשיך. לא היה מקלט עם מפונים שלא הייתי בו. הייתי בטירוף להגיע לכל ילד שחווה את 7 באוקטובר, ועד היום אני בקשר עם כמה מהם. הגעתי גם לאלה שחזרו מהשבי לעשות להם יום הולדת. אמרתי לעצמי 'עכשיו את מיקי מה נישמיקי, וזה הזמן שלך'".
חני: "ברגעים האלה אנחנו הופכים לשליחים ושליחות, שהתפקיד שלהם הוא לתת לאנשים לצאת רגע מתוך הכאב והלב המדמם, לצחוק, לחבק, לשמוח ולהיות במקום אחר, אפילו שזה עדיין מרחף מעלייך".
מיכל, את לא גרה בארץ. עד כמה זה משפיע על התחושות שלך ברגעים כאלה?
"אחרי 7 באוקטובר נכנסתי לאיזה שיתוק רגשי. הרגשתי שאסור לי להגיד שטוב לי, אבל גם לא שרע לי, כי איך אפשר בכלל להתלונן על משהו כשהמציאות בארץ כל כך קשה? היה רגע עם הבן שלי, שאני מתביישת בו עד היום. כעסתי עליו בגלל משהו שהוא פחד ממנו, ואמרתי לו: 'מה אתה מפחד? ילדים היו במנהרות ולא פחדו'. זה משפט נורא. הוא הסתכל עלי ואמר: 'אמא, את אמיתית? זה כמו להגיד שהיתה שואה, אז אסור לי לבכות אם קיבלתי מכה בברך'.
"הוא כמובן צדק. אין כאן אזעקות וטילים, ואני לרגע לא מקילה ראש במשמעות העצומה של זה, אבל יש כאן חיים - ילדים בגיל ההתבגרות, זוגיות, געגועים למשפחה, אנטישמיות ועוד מיליון דברים. בזמן האחרון אני לא מנסה להשוות את החיים שלי לחיים של אף אחד אחר, ובוודאי לא את הקשיים. אני רק לומדת שלא כל רגש צריך לעמוד למבחן מול אסון כדי שתהיה לו זכות קיום".
חני: "הבן שלי חי בקמבודיה 19 שנה. באחת התקופות המתוחות נסעתי לשדה התעופה להופעה באילת, דיברתי איתו באוטו, בספיקר, והוא אמר לי 'אמא, אזעקה בתל אביב!' עוד לפני שפתחתי את החלון ושמעתי אזעקה. הוא מחובר להתרעות.
"היה לי קשה כשנולדו הנכדים. יש לי שלושה בקמבודיה ואחד ברמת השרון, שלמרות שיש לו קומה משלו, ישן בשנה האחרונה רוב הזמן בין מכונת הכביסה למייבש בממ"ד. השלושה הרחוקים ישנו במיטות שלהם וגדלו כמו שילדים צריכים לגדול. תום אמר לי שהוא מקווה לסיים איזה עניין עסקי ואז לקנות בית בישראל, ושאלתי את עצמי אם זה משמח אותי. הם האושר של החיים שלי, אבל הם חיים כמו שהייתי רוצה שהנכד הישראלי שלי יחיה".
אחרי 7 באוקטובר הרבה אנשים עזבו את הארץ, המחשבה עברה במוחך?
"אני לא יכולה לחיות במקום אחר. יהודה ואני נוסעים לא מעט לחו"ל, ואחרי חמישה ימים מתחילה להיות לו גרדת בגוף. באיראן הראשונה נתקענו ברומא, ואז נשארנו שבועיים בקפריסין, והוא היה גמור, הוא היה חייב להיות פה בטילים".
מיכל: "אני נתקעתי בארץ באיראן הראשונה, וכשזה נגמר וחזרתי הביתה כעסתי על היקום שממשיך להתקיים כאילו כלום לא קרה. אחרי 7 באוקטובר, כשהייתי במצוקה בגלל המרחק, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. לפני 7 שנים הקמתי את אפליקציית המדיטציה שלי, והתחלתי לעלות למלא זומים לחיילים, לילדים, למי שביקש, ופתחנו את האפליקציה לכולם. קיבלתי המון תגובות מאנשים שהיו צריכים להתמודד בפעם הראשונה עם אבל, והרגשתי שאני מצליחה לעשות מהמקום שלי את מה שאני יכולה לעשות".
מיקי: "אחרי שאחי נפטר, מיכל אמרה לי: 'את לא מפסיקה לרקוד, את איתי'. ראיתי את ההורים שלי מתרסקים, הפכתי למבוגרת שמטפלת באח בן ה־12 שנשאר, ובעצם הייתי הראשונה בבית שחזרה לחיים - בזכותה"
הכאב פה לקח אתכן למקומות רוחניים?
חני: "מיקי דיברה על אח שלה, ואצלי זה הבעל שלי, אב ילדיי. אני מרגישה שקיבלתי בגיל מאוד צעיר פרופורציה לחיים, ואת המשמעות של אובדן אמיתי, ואני חיה את הפרופורציה הזאת הרבה שנים".
וכשקשה, מה עוזר לכן?
חני: "חצי כדור ציפרלקס ביום".
מיקי: "אני הולכת לטיפול ואומרת תהילים. פעם, לפני הופעות הייתי מרגישה שאני עומדת להקיא, שהבטן כואבת. הטיפול מאוד עזר לי, וגם התהילים.".
חני: "אצלי זה לא ברגעים שקשה לי, אלא להפך, ברגעים שטוב לי אני קוראת את פרק ק' בתהילים, 'מזמור לתודה'".
בבת אחת, חני ומיקי מתחילות לדקלם ביחד את המזמור, כשמיכל מהצד מחייכת ואומרת: "עד סוף 'מותק' הן יתרגלו מדיטציה ואני אלמד את המזמור. אגב, מה שהן עושות זה בדיוק מיינדפולנס. זה לעצור שנייה ולחזור על משהו שאת כבר יודעת".
חני: "לפני כמה ימים הייתי ברגע של הודיה לפני הצגה, אמרתי את המזמור, וכשאני מתפללת יש גם תנועות, ואז הראל מויאל, שמשחק איתי, שאל: 'מה זה היה, את מתפללת?' וכשאמרתי כן זה מאוד ריגש אותו".
דור ההמשך
יומניהן מתפקעים בימים אלה מעשייה לילדים, וגם למבוגרים. חני מופיעה עם בן זוגה יהודה אליאס במופע משותף, משחקת ב"בוסתן ספרדי" בהבימה, ב"בת הים הקטנה" ועוד; מיכל מככבת בסרטים "'תיכון מגשימים" ו"הסתברות לאהבה", מתחילה לצלם סדרה חדשה לכאן, ועסוקה מאוד גם ב־mymedi, האפליקציה שפיתחה (המאגדת הרצאות, סדנאות וריטריטים); ומיקי מופיעה עם ההצגות שלה.
חגגתן פעם את חנוכה בבית?
חני: "אני לא הדלקתי נרות בבית לדעתי 30 שנה! הדלקת הנרות הכי הזויה שלי היתה כששרנו 'מעוז צור' וסביבי 12 נזירות, לפני ההצגה 'צלילי המוזיקה'", היא צוחקת, "ולאורך השנים הילדים היו איתי מאחורי הקלעים. הייתי אמא־אבא כשהם היו קטנים".
מיכל: "גם אצלי, זה בייביסיטר בחינם, ועוד עם אנשים שמתמחים בילדים! היתה מין בדיחה כזאת שבשנה שאני לא עושה חנוכה, חברות שלי היו עושות שלט ענק שעליו כתוב 'חנוכה בוטל', אבל כשעשיתי - הילדים תמיד היו איתי, גרו שם".
מיקי: "אין חנוכה שאני לא עובדת, ברוך השם, והילדים איתי - מהבטן עד לחדר ההלבשה".
אפרופו ילדים, דור ההמשך שלכן מגלה משיכה לעולם הבמה?
חני: "אצלי, תודה לאל לא", היא מחייכת, "הבת שלי יועצת חינוכית ויועצת הורית, והבן מתעסק בהייטק, בעסקים".
מיכל: "אצלי זה שליש. הבת שלי, אלכס, בת ה־16, משחקת - והיא מהממת. גרסה משודרגת שלי. אני מקנאה בעמוד השדרה וביכולת שלה לעמוד על שלה או להגיד לא. כשהיא היתה בת 5 הלכתי איתה לצילומים, והצלם הרים את הקול. היא אמרה לי: 'הולכים, אמא, אף אחד לא ירים עלי את הקול!'. אני הייתי ממשיכה להצטלם וגם אומרת לו תודה, אז אני מאוד שמחה שגידלתי ילדה עם קול".
מיקי: "הבת שלי, אגם, תכף בת 10 והיא רקדנית על־חלל, שזכתה בתחרויות ורוצה לשחק. אני נורא רוצה לשמור עליה, אבל אני גם רוצה לתת לה. היא באמת מטורפת, רוקדת שש פעמים בשבוע. לפני שנתיים היא שרה בפסטיגל".
שלושתן התנסו גם בריאליטי. חני השתתפה ב"הזמר במסכה" וב"פאואר קאפל", מיכל היתה ב"הזמר במסכה", ומיקי השתתפה ב"דה וויס".
"'הזמר' זה ריאליטי שאני ממליצה לכל אחד לעשות", אומרת חני. "זה חווייתי בטירוף ואין לך שום סיכוי להתלכלך שם. את בוחרת את הדמות, את שותפה לבחירת השירים, אין פה צהוב".
ובכל זאת, חני הגיעה גם לריאליטי הצהוב "פאואר קאפל" עם בן זוגה, שם הביעה מורת רוח מהנעשה בתוכנית, ואף נקלעה לעימות חזיתי, טעון חברתית, עם כוכבת הרשת אודיה פינטו, שהאשימה אותה בהתנשאות ובהקטנה.
"האינסטינקט שלי לגבי 'פאוור קאפל' זה להגיד לך 'ביג מיסטייק'", היא מתוודה. "אמרתי את זה להפקה ואני לא מתביישת לומר פה: הוטעיתי! נאמר לי שזה 'משחק ספורטיבי, היתולי'. לא היה לי ספק שאעמוד במשימות הפיזיות כמו בני ה־20 פלוס - ואכן, זה מה שהיה. מבחינת הזוגיות, אני מאוד שמחה בזוגיות של יהודה ושלי. יש לנו שפה נהדרת של הכלה יוצאת דופן, לא היה לי דבר כזה קודם, וידעתי שאנחנו יכולים לנצח. כל הפן של 'האח הגדול' שתוזמר מעלינו ולא ידעתי עליו, נחת עלי".
מיכל: "עשיתי שערים פרובוקטיביים, ב'נייס גאי' עשיתי קטע עם ביריות ושוט, והיום אני מרגישה שאני במקום שאני מצליחה לעשות גם וגם בלי להפוך עולמות. עם השנים אני מרשה לעצמי להיות הרבה דברים במקביל"
טוב, ידוע שהז'אנר מבוסס על מניפולציות.
"תראי, כשפנו אלי אמרתי קודם כל 'לא', אבל אז ישבו אצלנו בבית, הסבירו, ושאלתי אם יש משהו לראות. אמרו לי: תכתבי 'זוג מנצח' ותראי. נכנסתי לאינטרנט וראיתי רק משימות כיפיות, היתוליות. לא ראיתי דבר אחד משפיל, מעליב או שיחות 'האח הגדול', רק משימות!".
ובזמן אמת, באמצע הצילומים, כשראית שזה לא מה שהבטיחו לך...
"כן, יצאנו מהתוכנית. כשהתחילה השיחה המתלהמת סביבנו, שעברה לאלימות מילולית, קמתי ועזבתי את הסלון. בערב אמרתי ליהודה: 'אנחנו לא נישאר פה'. הטונים והאופי של השיחה היו מאוד לא לרוחי. לא היה לי חשק להיות שם יותר. בהשקה היו לאודיה ולי חיבוקים ונשיקות, והיא אמרה עלי 'זאת זהב טהור'. אחר כך ההפקה הוציאה את הסכינים ואמרה: 'אתן צריכות לריב, צריך את המתנשאת מול המסכנה, התיאטרון מול הדתייה'".
ומעכשיו תסרבי לכל ריאליטי שיציעו לך?
"חד־משמעית כן. מצד שני, גם אמרתי שלא תהיה לי זוגיות יותר", היא מוסיפה בטון משועשע. "הצד החיובי הוא שזה חשף אותנו לדור חדש. ניגשים אלי היום בני נוער להצטלם, וזה משהו שלא קרה בשנים האחרונות - אז לא, אני לא מתחרטת שהלכתי לזה".
מיכל: "אני גם הייתי ב'הזמר'. בעלי אמר לי 'יהיה לך נורא כיף', ואני אמרתי לו: 'לא יהיה לי כיף, לא רוצה שישפטו אותי'. בסוף זה אחד הדברים שהכי נהניתי מהם בחיים. טל מוסרי ואני היינו זוג, מלך ומלכה, ולאט־לאט נהייתי תחרותית, שרק רוצה לנצח. המסכה נתנה לי חופש, וטל, שאני שרופה עליו, היה פרטנר מושלם".
אם תגיע הצעה לריאליטי נוסף. תשקלי?
"לא, אני לא בנויה לזה".
מה איתך, מיקי?
"אני לא שוללת עוד ריאליטי. אני רוצה לנסות הכל, אבל נורא תלוי מה יציעו".
חני: "לא הדלקתי נרות בבית לדעתי 30 שנה. הדלקת הנרות הכי הזויה שלי היתה כששרנו 'מעוז צור' וסביבי 12 נזירות, לפני ההצגה 'צלילי המוזיקה', ולאורך השנים הילדים היו איתי מאחורי הקלעים"
איך הרגשת ב"דה וויס"? שם אין מסכות.
"אם היית אומרת לי לעשות את זה שוב, יכול להיות שהייתי אומרת לך לא, כי זה נורא מלחיץ להיות באודישן, זה לא מעמד כיפי. לשיר בלייב עם תזמורת זה מגניב, אבל את בעצם שרה לגב של ארבעה מנטורים כשכל הקהל רואה אותך, ועתידך תלוי בתוכנית הראשונה. את הולכת הביתה אם הם לא מסתובבים. אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ".
הבאת בחשבון שהם לא יסתובבו?
"כן. אני חושבת שבגלל זה לא הבאתי את הילדים שלי, שכועסים עלי עד היום על זה. אחרי הביצוע מאוד ריגש אותי מה שעידן רייכל אמר, אפרופו השליחות שחני הזכירה, שאנחנו, כוכבי הילדים, קצת מצחיקולים כאלה, אבל בשביל הילדים בתקופה הזאת אנחנו גם סוג של מטפלים ופסיכולוגים.
"אני מבקרת ילדים חולים בשניידר, ויש ילדה שאני מלווה, ואחרי כל מפגש ספירות הדם שלה עולות והכל משתפר! האמא אומרת לי שאני כאילו נותנת לה איזה כוח. אלה הרגעים שאני חיה בשבילם. יכול להיות שזה בא מהמקום שאת אחי לא הצלחתי להציל, ואולי אני אצליח קצת להציל ילדים אחרים.
"היה פרק ב'הקרנבל של מיכל', שבו מיכל בחרה בי מכל הרקדניות לקטע משחק, ושמה לי פאה של ליצן. בשבת בבוקר צפיתי בפרק עם אח שלי, שאמר לי 'אל תפסיקי להצחיק אותי, זה כל כך מצחיק' - ובערב קרה מה שקרה".
ניצחון הנוסטלגיה
לשחק, לשיר, לקפוץ ולהשתולל על במה לאורך שנים זה משהו שדורש גם תחזוק שוטף של הגוף. איך אתן עושות את זה?
חני: "אני עושה פילאטיס מכשירים, רוכבת על אופניים ומשתדלת מאוד לאכול בריא. חוץ מזה אני עושה בוטוקס, משתמשת בקרמים טובים - כל מה שאפשר לעשות בשביל תחזוקה".
מיכל: "אני מטיילת עם הכלב - זה נחשב?".
חני: "את מגיעה ל־10,000 צעדים ביום?"
מיכל: "לא. אני משתדלת להגיע לזה, אבל אני שונאת לעשות כושר. אני מודה לאלוהים על גנים טובים. אף פעם לא אכלתי המון, ותודה לסבתא ההונגרייה על העור ועל הגנים".
מיקי: אני פעם בחודש הולכת לטיפול פנים. אני כל יום מתאפרת להצגה שלי, שהיא גם מאוד פיזית, כי אני רוקדת בה עם הרקדנים, ואני עושה הרבה הליכות, אימוני כוח וטיפולי פנים".
לאורך השנים בתעשיית הבידור, יצא להן להיתקל, למרבה הצער, גם בהטרדות מיניות - נושא שהמודעות אליו הולכת וגוברת. "באחת ההפקות שעשיתי גיליתי שאחד השחקנים מטריד את הרקדניות, אז ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'בפעם הבאה אני מזמינה לך משטרה'", מספרת מיכל. "הבהרתי לו שלא אכפת לי שההפקה תיפול, הוא מפסיק. פתאום הרגשתי שאני המבוגר האחראי, ובזה זה נגמר".
חני: "ב'היפה והחיה', בחנוכה שעבר, יום אחד נעלם הסאונדמן. שאלתי 'איפה הוא?' אז אמרו 'הוא הטריד את הרקדניות'. הרקדניות התלוננו, למחרת הוא לא היה. אני חושבת שהמהפכה הזאת הבהחלט טיהרה את אחורי הקלעים, ווהיא נותנת הרגשה הרבה יותר בטוחה לנשים".
חני, ב'פאוור קאפל' דיברת לראשונה על מכשיר השמיעה שלך.
"נכון, אני באה מבית עם גנטיקה דפוקה. אח שלי כבר 30 שנה עם מכשירים, אמא שלי 40 שנה, ואותי זה תפס יחסית מאוחר, לפני שנה-שנה וחצי. אמרתי בתוכנית שזה סוג של ליקוי, ומישהי כתבה לי: 'תודה שדיברת על לקות השמיעה שלך. אני אמא לתינוקת לקוית־שמיעה. היא לא פגומה, את לא פגומה. אם מישהו או משהו פגומים - זאת החברה שלנו. מכשיר השמיעה הוא תכשיט בדיוק כמו משקפיים, רק עם טכנולוגיה הרבה יותר מגניבה. את באמת שליחה, ואני מקווה שמכשירי שמיעה ינורמלו סוף־סוף'".
זה מפריע לך כשאת שרה על במה?
"זה לא הפריע לי אף פעם על הבמה. להפך, הבמה היא כמו מכשיר שמיעה עצום, זה חזק, מוגבר, לפעמים חזק למדי, אבל בבין־אישי הייתי שומעת ולא מבינה מה נאמר - והתקופה הכי קשה שלי היתה בקורונה, בגלל המסכות. לפני יומיים מיכל הגיעה קצת חולה לחזרה ושמה מסכה, ואחרי דקה אמרתי לה 'מיכל, אני צריכה את השפתיים שלך".
ומה, לדעתכן, האוזניים של הילדים צריכות לשמוע מכן היום?
חני: "אני באמת חושבת שהערסל של הנוסטלגיה הוא המקום הכי בטוח כרגע. זה הממ"ד הרגשי שאנשים מייחלים אליו. כשמיכל ואני הזמנו לאחרונה את הילדים מ'החדר של חני', 'הקרנבל של מיכל' ו'קצפת' למפגשי נוסטלגיה, הפתיעה אותי הכמיהה הגדולה של אנשים בני 30 פלוס, הורים לילדים, להיות שוב בחוויה הזאת. הגיעו אלפי מיילים, ונשאבתי לאחור בטירוף. צילמנו את 'החדר של חני' במשך 12 שנים שבהן הייתי בסוג של הדיפה של הורים, שכל הזמן אנשים דחפו לי ילדים ש'חייבים להיות שם', ופתאום חזרתי למקום הזה".
מיכל: "כן, אבל את לא חושבת שבעצם תמיד היתה כמיהה לנוסטלגיה? נוסטלגיה תמיד היתה - והיא תמיד מנצחת".
