"הוא ליכד אותנו": הגענו לאזור שמסביר את סנסציית הבחירות

אל־עריאן הוא יישוב קטן ופסטורלי ששוכן על אחת הגבעות מדרום לוואדי עארה, הוא נחל עירון. כ־250 תושבים, כולם בני אותה משפחה, חיים כאן מוקפים בחורש טבעי ובציוץ ציפורים. הכפר נוסד ב־1880, אבל קיבל את הכרת המדינה כעבור יותר ממאה שנים, ב־1995.

היום כבר ניתן למצוא בו גן ילדים חדש, תחנת אוטובוס ומדרכות צבועות כחול־לבן, שמעליהן מישהו מתח שלט של הרשימה המשותפת. מקצה היישוב אפשר לראות היטב את רכס הכרמל בצפון, את הארובות של חדרה במערב, ואת צל צריח המסגד נופל על עץ התאנה. הבתים כאן גבוהים ורחבים, מוקפים חומה. לא בכדי קיבל המקום את הכינוי "סביון של ואדי עארה".

ביתו של ריפאת כבהא נמצא מעבר לפינה, ואף שהפתענו אותו, הוא מוכן לקראתנו עם קנקן קפה וצלחת פירות. הוא בן 90, זקן הכפר, אביו של האימאם המקומי. באמצעות ג'ויסטיק הוא מניע את כיסא הגלגלים שלו על המרצפות המצוירות בסלון.

כנער עבד בחקלאות בזכרון יעקב, ובהמשך כפועל בניין במרכז הארץ. "עכשיו אני אספר לך משהו ואתה לא תאמין", הוא מכבה את הסיגריה, "באותם ימים היהודים והערבים היו כמו אחים, לא היו בעיות. היינו יושבים לאכול ארוחת בוקר אחד עם השני".

בזמן האחרון, מודה כבהא, הראש שלו קצת מבולבל. "בגלל זה לפני הבחירות, כדי להיות בטוח שאני מצביע נכון, התחלתי לשאול אנשים, לברר לגבי כל מפלגה", הוא אומר. "אני רוצה להתרחק מהמלחמות. אמרו לי ש'אמת' זו מפלגה בסדר. הם מחפשים לעשות שוֹלם בין הערבים לבין היהודים. אז אמרתי - אני מצביע אליהם".

מאז ומעולם מצביעים תושבי אל־עריאן בשיעורים גבוהים, אבל בבחירות האלה הם שברו את כל השיאים: יותר מ־90 אחוזים מהם שלשלו את פתקם לקלפי. התוצאות לא מפתיעות: שני שלישים מהפתקים הוענקו לרשימה המשותפת, שליש למפלגת רע"מ. במעמקי הקלפי נמצא גם פתק אחד, בודד, למפלגת הדמוקרטים. הפתק של ריפאת.

מה שקרה באל־עריאן מאפיין את המגזר כולו. ב־27 באוקטובר השתתפו ערביי ישראל בהמוניהם בהליך הדמוקרטי. כשני שלישים מהמצביעים העניקו את קולם לרשימה המשותפת, שליש לרע"מ, ומיעוט למפלגות ציוניות, ובראשן הדמוקרטים. ההצבעה הערבית מנעה מגוש נתניהו ומגוש איזנקוט את הרוב בכנסת, ובמידה רבה הכריעה את תוצאות הבחירות. לראשונה, היא אילצה את החברה היהודית לשקול באמת את האפשרות של שילוב המפלגות הערביות בממשלה.

הסטטיסטיקה של שיעורי ההצבעה בחברה הערבית היא שיקוף של תהליך פוליטי שאסור להתעלם ממנו. יומיים אחרי הבחירות נסענו לוואדי עארה, הלב הפועם של ערביי ישראל, כדי להקשיב לרחשים, להצמיד סטטוסקופ. מתוך הוואדי עלו קולות של כוח וכאב, של ייאוש ותקווה. אם לשרטט שורה תחתונה, נראה שהערבים של ואדי עארה בשלים להשתלב במדינה היהודית. השאלה היא אם המדינה היהודית בשלה לשלב אותם.

ראש העיר כפר קרע, פראס בדחי: "כשאני בא לשר או לפקיד בכיר עם תוכנית אסטרטגית, הסיכוי שלי להשיג תקציבים גדול. לכן הקיטורים והבכיינות של חלק מהמנהיגים הערבים לא מובילים לשום מקום. נכון, אני לא שווה לעיר יהודית, אבל לא ארים ידיים"

אום אל־פחם היא פקק תנועה אחד ארוך, וגם ערש הפוליטיקה הערבית בישראל. תנועת בני הכפר, התנועה האסלאמית ומפלגת רק"ח - כולן נולדו פה. למרות זאת, ואולי בגלל זה, תושבי אום אל־פחם מעולם לא הצביעו בהמוניהם. בבחירות 2022, למשל, רק 38 אחוזים השתתפו בבחירות. בבחירות הנוכחיות שיעורי ההצבעה יותר מהכפילו את עצמם, ועמדו על 80 אחוזים. אום אל־פחם לבדה העניקה לרשימה המשותפת כמעט חצי מנדט.

הקניונים החדשים שהוקמו בכניסה לעיר עומדים בסתירה לסמטאות הצרות שבמעלה ההר. מאחת הכיכרות ניבט פרצופו של איתמר בן גביר. "הפעם, התור שלנו לשנות", נכתב מתחתיו בערבית, "אחרת, אולי לא יישאר לנו מקום כאן". שמו של בן גביר עוד יצוץ פעם אחר פעם במהלך המסע שלנו בוואדי.

המתנ"ס העירוני הוא מבנה ענק ומלוטש בעל ארבע קומות, שכולל גם אודיטוריום גדול ששייך ל"תיאטרון הערבי". מוחמד אגבאריה הוא מנהל המקום. אנחנו תופסים אותו בגרביים, רגע לפני התפילה. "בן גביר הלך, אז היום מתפללים פעמיים", הוא צוחק, ומציע שעד שיסיים להתפלל נכין לעצמנו קפה.

לאחר התפילה אנחנו נכנסים איתו לאודיטוריום המרשים של התיאטרון, ואולי בהשראתו אגבאריה פוצח במונולוג. "החברה הערבית אמרה את דברה בצורה ברורה מאוד", הוא אומר, "הוכחנו שאנחנו מקבלים את המשחק הדמוקרטי ושאנחנו רוצים להיות חלק ממקבלי ההחלטות, ממי שקובע את הגורל שלנו. אני בן למיעוט לאומי שיש לו את הזכויות שלו, והמשחק שלו הוא לא קיצוני או אלים. אני רוצה לנהל את הדברים על המגרש הפוליטי. החברה הערבית אמרה 'אנחנו חלק מהמשחק הזה'".

כבר 33 שנה אגבאריה עומד בראש המתנ"ס. "התחלתי בשני חדרים שכורים", הוא מספר, "את הבניין הזה חנכנו ב־2008. כעבור עשור נפתח בצמוד אליו 'התיאטרון הערבי', שהוא התיאטרון הרפרטוארי הראשון בחברה הערבית".

סליחה על הסטריאוטיפ, אבל כשחושבים על אום אל־פחם, תיאטרון זה לא הדבר הראשון שקופץ לראש.

"אחרי מאורעות 2000, עבדו בתקשורת ובמפלגות הימניות על התדמית השלילית של העיר הזו, כי זו עיר חשובה. מה שמתרחש כאן משפיע על כל החברה הערבית. הפכו את אום אל־פחם לעיר של משוגעים, לקנדהאר. אבל תזכיר לי מקרה אחד של אלימות בתוך העיר כלפי אנשים זרים שנכנסו לכאן. לאום אל־פחם יש בעיות של פשיעה ומשפחות פשע, אבל מהפן הביטחוני זו עיר בטוחה".

להתעסק בבעיות טובות

אגבאריה לא לגמרי מדייק. לאורך השנים יצאו כמה מחבלים מאום אל־פחם, למשל בני הדודים איימן ואיברהים אגבאריה, שביצעו את הפיגוע בחדרה במארס 2022. שנה קודם לכן, במהלך מבצע שומר החומות, משפחה יהודית שנכנסה בטעות לעיר הותקפה וכמעט נעשה בה לינץ'. ובכל זאת, אגבאריה צודק בכך שאום אל־פחם היא לרוב עיר בטוחה, ושלמרות זאת רוב היהודים לא יעזו להיכנס לתוכה ויעדיפו לחלוף על פניה במהירות בדרך לעפולה. "חבל שאתם מכירים רק את מסעדת אל־באבור (שיושבת על כביש 65, מחוץ לעיר, א"א). בואו תכירו את יתר המסעדות באום אל־פחם", הוא קורץ.

אילן שדה, ראש מועצה אזורית מנשה: "בשנים האחרונות נעשים פחות ופחות מעשים מצד ערביי ישראל לפגיעה במהלך החיים התקין. בבני ברק חוסמים יותר כבישים מאשר בוואדי עארה. לא בהריסת בית ישלבו אדם, אלא בזה שיהפכו אותו לאחראי על היתרי הבנייה"

מהשיחה עם אגבאריה עולה שההצבעה באום אל־פחם היא תגובת נגד למדיניות של ממשלת ישראל האחרונה. "ארבע שנים החברה הערבית סבלה", הוא אומר, "אבל מה שעשה בן גביר עשה לנו טוב, ליכד אותנו והצמיח מנהיגות. פעם ראשונה שיש לחברה הערבית מנהיגות שיש לה את תמיכת הרחוב עצמו. עכשיו הם יכולים להתחיל לדבר על הבעיות האמיתיות של החברה הערבית".

בראש הבעיות הוא מונה את הפשיעה ברחובות והנשק הבלתי חוקי. "הייתי שמח להתעסק בבעיות יותר 'טובות', אבל בסולם הצרכים של מאסלו אנחנו עדיין נמצאים ברמה הכי בסיסית, ומחפשים ביטחון אישי", הוא אומר, "אני עדיין לא מדבר על הגשמה עצמית".

מבחינתו, את הכוח הפוליטי שהעניק הרחוב למפלגות הערביות צריך למנף, ויפה שעה אחת קודם. "החברה הערבית אמרה שאת הזכויות האזרחיות שלנו ואת תנאי המחיה שלנו אנחנו רוצים להשיג במו ידינו. החברה הערבית מאז 28 באוקטובר היא חברה מלוכדת, שהקול שלה יישמע יותר. גם הרשימה המשותפת וגם מנסור עבאס משדרים שאנחנו יכולים להיות בכל ממשלה. אני רואה את יואב סגלוביץ מקבל את המשרד לביטחון לאומי ומתחיל לעבוד על תוכניות למיגור האלימות בחברה הערבית. תאמין לי שמי שירוויח מזה זה גם החברה היהודית. זה אינטרס משותף למגר את האלימות, לאסוף את הנשק הלא חוקי, וגם לחזור להסדרת הבנייה. כבר עשרות שנים אנחנו חיים על אינפוזיה שנותנת לנו הממשלה בדמות תוכניות חומש. הגיע הזמן שזה ישתנה".

לפני שאנחנו נפרדים, אגבאריה נזכר בעוד פוליטיקאי. "שמעתי את סמוטריץ' אומר שהערבים חושבים שהם בעלי הבית", הוא אומר. "אז כן, אנחנו בעלי הבית. הסבא שלי לא בא ממרוקו, כמו איזנקוט. סבא של סבא של סבא שלי נולד פה. אני משלם מיסים כמוך, אני עושה את כל החובות שעלי לעשות - פטרו אותי מהצבא, ואני לא מפר שום חוק. את הצד שלי עשיתי, ולכן אני מצפה לקבל זכויות מלאות".

שיא עולמי ברופאים

המדריך שלנו בוואדי עארה הוא ד"ר אמיר גילת. בימיו כעיתונאי ברשות השידור ובעיתון "מעריב" נהג לסקר את ואדי עארה, לרוב בהקשרים שליליים. לפני כמה שנים, בעת שנסע על כביש 65 החוצה את הוואדי, הבין שכמעט בכל פינה לאורכו התרחשו פיגועים רצחניים, חסימות כבישים, הפגנות אלימות ומה לא. הוא החליט לכתוב על זה ספר. אבל גילת לא הסתפק בכך. ספרו "דם, אדם, אדמה", שיצא לאור רגע לפני הבחירות, סוטה מהכביש הצר שחוצה את ואדי עארה ונכנס עמוק אל השוליים, אל היישובים והאנשים - ערבים ויהודים כאחד - שמרכיבים את ואדי עארה, קו התפר העדין ביותר במדינת ישראל.

גילת מציע שניסע עכשיו לעיר כפר קרע, בפתחו המערבי של הוואדי. 22 אלף איש מתגוררים שם, מתוכם 600 רופאים, שיא עולמי ביחס שבין מספר הרופאים לאוכלוסייה המקומית. "עיר הרופאים", קוראים לה בחברה הערבית, ולא רק בה.

בבחירות שיעורי ההצבעה כאן גירדו שחקים ועמדו על 82 אחוזים, 20 אחוזים יותר מאשר בבחירות הקודמות. הקולות התפלגו פחות או יותר שווה בשווה בין שתי המפלגות הערביות, ובכך הכניסו שניים מתושבי העיר לכנסת: עו"ד היית'ם זחאלקה, ששובץ במקום ה־11 ברשימה המשותפת, ועבד אל־כרים מסרי, שהוצב במקום השמיני ברע"מ. מעכשיו אפשר לקרוא לכפר קרע גם "עיר הח"כים".

ראש העיר הוא עו"ד פראס אחמד בדחי, ואנחנו יושבים איתו במשרדו רחב הידיים. כאן מגישים אספרסו מהמכונה ולא מוזגים קפה מהקנקן. הוא בעל תואר ראשון בספרות עברית ובארכיאולוגיה, במרוצת השנים עשה הסבה מקצועית לעריכת דין, למד באוניברסיטה העברית, ברייכמן ובבר־אילן, בין לבין שימש מרצה באוניברסיטת תל אביב, ובימים אלה הוא שוקד על דוקטורט במשפטים. בתפקידו האחרון שימש היועץ המשפטי של רשות העתיקות, עד שהחליט להתמודד על ראשות העיר כפר קרע ב־2013 (אז עדיין מועצה אזורית). "אני בן למשפחה קטנה", הוא מפתיע, "בחברה הערבית המועמדים לרשויות המקומיות הם בדרך כלל בני משפחות גדולות. זה לא המקרה אצלי".

בדחי איש מרשים, כריזמטי, שלא מפחד לדפוק על השולחן במהלך הראיון ולפזר אמרות שפר דוגמת "הייאוש הוא לא תוכנית עבודה", "האדם עושה את המחר", "מנהיגות נמדדת בהחלטות קשות" וכו'. אחרי שהפסיד בבחירות המקומיות ב־2013, הוא נכנס לתפקיד ראש העיר בסערה ב־2018 והנהיג רפורמות בתחום החינוך, הדיגיטציה והפנאי. ב־2023 נבחר שוב והיה לראש הרשות הראשון בתולדות כפר קרע שזוכה באמון הציבור פעמיים ברצף.

בדחי מתגאה שהיום לתושבי כפר קרע כבר יש אפליקציה ואתר אינטרנט עירוניים, רשת של מצלמות אבטחה שפרוסה בכל שכונה, ואפילו שלוש טיילות. "בשבילך, כיהודי, טיילת זה דבר מובן מאליו", אומר בדחי, "אבל כשאתה מדבר על טיילת בכפר קרע, זה דבר יוצא דופן. מסלולי אופניים, מסלולי ריצה, גני שעשועים לילדים, מדשאות, פארקים. אנשים באים לכאן מכל הסביבה בשבתות".

סובלים מתת־תקצוב

אם הפשיעה המשתוללת היא הצרה העיקרית שמטרידה את הציבור הערבי בישראל, סוגיית הבנייה היא הבאה בתור. גם בהיבט הזה שמו של בן גביר שב ועולה. "שיטת הריסת הבתים בעילה של בנייה בלתי חוקית הפכה לחלק ממדיניות ממשלות הימין", תוקף בדחי. "זה התעצם מאוד בתקופה האחרונה, כשבן גביר הפך להיות השר לביטחון לאומי שרשות האכיפה כפופה אליו. הם לקחו את המדיניות הזו והשתמשו בה כדי לנגח את החברה הערבית. אלפי צווי הריסה חולקו".

מוחמד אגבאריה, אום אל־פחם: "גם מנסור עבאס וגם הרשימה המשותפת משדרים שאנחנו יכולים להיות בכל ממשלה. אני רואה את סגלוביץ מקבל את המשרד לביטחון לאומי. זה אינטרס משותף, למגר את האלימות, לאסוף את הנשק הלא חוקי ולהסדיר בנייה"

בן גביר ודאי ייהנה לקרוא את הפסקה האחרונה, אבל בדחי לא נבהל. את עיקר מרצו בשנים האחרונות הוא השקיע בהכנת תוכנית מתאר חדשה לכפר קרע, במטרה להלבין את הבנייה הבלתי חוקית בעיר ולפתח מגרשים לבנייה עתידית. לצורך כך, הוא נאלץ לשכנע לא מעט מתושבי העיר לוותר על אדמותיהם הפרטיות. "אצלנו יש תפיסה שהקרקע היא חלק מהכבוד של המשפחה, והחברה הערבית גם עדיין לא השתחררה מהעניין הזה שישראל הפקיעה מאות אלפי דונמים בראשית שנות המדינה. זה דבר שנשאר בתודעה", הוא מסביר, "זו היתה עבודה לא קלה".

בדחי מייצג דור חדש של מנהיגים ערבים מקומיים, שהחליטו להתמודד עם חוקי הבנייה באמצעות תוכניות אסטרטגיות ושתדלנות במסדרונות השלטון. "אני מאמין שכראש עיר, אני צריך לדפוק על כל דלת כדי למצוא פתרונות. אני צריך לבנות לובי, גם אם מדובר בממשלת ימין", הוא מסביר. "וכשאני בא לשר או לפקיד בכיר עם תוכנית אסטרטגית, אני חושב שהסיכוי שלי להשיג תקציבים הרבה יותר גדול. בגלל זה הקיטורים, הבכיינות והסיסמאות שמושמעות על ידי חלק מהמנהיגים הערבים, לא מובילים לשום מקום. נכון, בכל יום אני מרגיש שאני לא שווה לעיר יהודית, אנחנו סובלים מתת־תקצוב, אבל זה לא אומר שאני צריך להרים ידיים. אני יושב כאן כדי לעשות את המחר טוב יותר לאזרחים שלי".

אני מבקש ממנו שיסביר לי את שיעורי ההצבעה הגבוהים הפעם בחברה הערבית. "בארבע השנים האחרונות אין דין ואין דיין כמעט. שלטון החוק לא קיים", אומר בדחי. "פשיעה ואלימות, הריסת בתים, פרוטקשן, תת־תקציבים לחברה הערבית. שמע, יש גבול לכל תעלול. אתה שואל למה יצאנו לבחירות? כדי לשנות את המציאות הזו. אנחנו אזרחי המדינה, אנחנו אוהבים את המדינה, אנחנו רוצים להשתלב, לחיות".

הערבים הפכו לציונים?

"הסטריאוטיפ שהערבים הם איום משרת אג'נדה פוליטית מצד אחד של המתרס. אין באג'נדה הזו אמת. 28 שנים עבדתי ברשות העתיקות, טיפסתי למשרות הכי בכירות, הייתי צד בקבלת החלטות. איזה איום ביטחוני הייתי? הרופאים שלנו בבתי חולים הם איום ביטחוני? הרי בלי הרופאים הערבים אין מערכת בריאות במדינת ישראל. נהגי האוטובוס - מה הם פשעו שמקללים אותם ומרביצים להם? הציבור הישראלי הלך ימינה, הוא קונה את הסיסמאות הזולות של הימין הקיצוני הישראלי. אנחנו לא רוצים להפיל את נתניהו. הבעיה שלנו היא לא ביבי נתניהו, אלא השותפים של ביבי נתניהו. הבעיה שלכם היא הפחד. אתם מפחדים משותפות".

אתה לא יכול להבין חלק מהפחד הזה?

"אני מבין אותו, כי אתם עברתם טראומה היסטורית, שממשיכה ללוות אתכם, ולצערי הרב הגיע 7 באוקטובר והפחדים נמשכו. אבל ראית הפגנה אחת בתקופה הזו? הערבים התנהגו למופת במהלך המלחמה, ובכל זאת האשימו אותם, ובכל זאת המשיכו להסתכל עליהם כאיום ביטחוני".

להעניש את העבריינים

האם ההצבעה הערבית בבחירות היא איום או הבטחה? סיכון או סיכוי? מבחינתו של אילן שדה, ראש מועצה אזורית מנשה, התשובה ברורה. שדה, שמכהן בתפקיד ברצף מאז שנת 1992(!), חולש על שורה ארוכה של 24 יישובים, ובהם קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים הכוללים תושבים חילונים, דתיים וערבים. "מיקרוקוסמוס", כדבריו.

שדה יוצא אלינו מחדר הישיבות. שם בדיוק נפרדים ממאג'ד יונס, תושב עארה, שפורש לפנסיה אחרי 31 שנים כאחראי על החינוך המיוחד במועצה. "חלק ניכר מעובדי המועצה הם ערבים", מתגאה שדה, שבעברו ניהל מגעים קרובים עם כמה מנהיגים ערבים, ובהם השייח' עבדאללה נימר דרוויש, מייסד התנועה האסלאמית. "אני מאוד גאה בתושבי ואדי עארה שהצביעו בבחירות בהמוניהם, ומקווה שעמדתם תשמע ביתר תוקף. נפלה פה הזדמנות בלתי רגילה למדינת ישראל לצרף את האזרחים הערבים כשותפים".

שדה מתאר את שילוב הערבים במועצה האזורית שלו כמעין פיילוט לאומי, שיכול להוביל לאוטופיה. אלא שגם מהיישובים הערביים במועצה שלו יצאו מחבלים. "נדמה לי שבשנים האחרונות פחות ופחות נעשים מעשים מצד ערביי ישראל לפגיעה במהלך החיים התקין", הוא אומר בתגובה, "דווקא חוסמים יותר כבישים בבני ברק בזמן האחרון מאשר בוואדי עארה. מי שעושה דברים שאסור, בשביל זה יש את כוחות הביטחון וצריך להעניש את העבריינים. אין לי ספק שכניסתם של האזרחים הערבים למערכות המדינה תפחית את הדברים, כי הם יהיו חלק מניהול המדינה וזה ייראה אחרת. לא על ידי הריסת בית ישלבו בן אדם, אלא על ידי זה שיהפכו את אותו אדם לאחראי על היתרי הבנייה".

אחד מיישובי מועצה אזורית מנשה הוא קיבוץ מענית, בעצמו מיקרוקוסמוס למאבקי הכוחות בין יהודים לערבים בארץ ישראל. הקיבוץ, שפירוש שמו הוא התלם הראשון הנחרש בשדה, הוקם ב־1942 כטריז יהודי ראשון בין יישובי ואדי עארה לכפרי המשולש. אחריו הוקמו עוד יישובים לאורך קו התפר של השומרון, מכאן דרומה עד מודיעין וראש העין.

שולי דיכטר, קיבוץ מענית: "בחודשים האחרונים היתה התעוררות גורפת אצל הערבים, אפשר היה להרגיש את זה באוויר. למשל, היו בערים הערביות התכנסויות גדולות של אזרחים נגד בעיית הפשיעה. יש קשר הדוק בין התגבשות של קהילה לבין שיעורי הצבעה"

בראש הגבעה של מענית, בסמוך לשרידי היישוב היהודי הקדום נרבתא, ששיחק תפקיד מרכזי במרד הגדול, הוקם ב־1948 פילבוקס מבטון ששימש במלחמת העצמאות מגדל שמירה. חזיתו המזרחית של הפילבוקס עוד מנוקבת כדורים, זכר לקרבות שהתחוללו באזור באותן שנים וקיבעו את הקו הירוק.

על ראש המגדל המנוקב אנחנו פוגשים את שולי דיכטר, איש חינוך ופעיל חברתי שכל חייו עוסק בחיבור שבין יהודים לערבים. למרות היותו בן קיבוץ מענית, שהוקם כקוץ בישבנם של הערבים המקומיים, כבר כנער החל לקשור קשרים עם השכנים, וב־1972 אף הקים תנועת נוער יהודית־ערבית יחד עם ראלב מג'אדלה, לימים שר מטעם מפלגת העבודה. "אני בפירוש פעלתי בניגוד לחינוך הביתי שלי", אומר דיכטר.

תחושה של מסוגלות

דיכטר לא מסתיר את חזונו הפוליטי למדינה דו־לאומית בין הירדן לים. הוא גם לא מתעלם מהאתגרים של החברה הערבית. "בלילה אנחנו שומעים היטב את הטרקטורונים והאופנועים עושים רייסים עד המואזין של ארבע בבוקר, שגם אותו אנחנו שומעים", הוא אומר. אבל מבחינתו, תוצאות הבחירות מסמלות התעוררות גדולה.

אגבאריה: "סמוטריץ' אומר שהערבים חושבים שהם בעלי הבית. אז כן, אנחנו בעלי הבית. הסבא שלי לא בא ממרוקו, כמו איזנקוט. סבא של סבא של סבא שלי נולד פה. אני משלם מיסים, פטרו אותי מהצבא ואני לא מפר שום חוק. ולכן אני מצפה לזכויות מלאות"

"הערבים בישראל החליטו שהם רוצים להיות חלק מהקהילה הפוליטית במדינה ולהשפיע באמת", הוא מסביר, "בחודשים האחרונים היתה התעוררות גורפת, אפשר היה להרגיש את זה באוויר. אני קורא לזה מסוגלות. בחודשיים שקדמו לבחירות, למשל, היו בערים הערביות התכנסויות גדולות של אזרחים נגד הפשיעה, בדרישה לטפל בבעיה. יש קשר הדוק בין התגבשות של קהילה ותחושת מסוגלות לבין שיעור הצבעה בבחירות".

אפשר יהיה להכניס את המפלגות הערביות לממשלה?

"הכל תלוי בנו, היהודים. לשיתוף הפעולה בין יהודים לערבים יש מחיר, משני הצדדים. אך הציבור הערבי רוצה, מתחנן, להשתלב במדינה".