אחרי שנים רבות בדרכים, כשהוא נודד ממדינה למדינה, מפסטיבל להופעה או ממרתף אפלולי לבמת ענק, לאלי דג'יברי נמאס והוא החליט לעצור. בגיל 48 ואחרי כמעט 30 שנות קריירה מקצועית, הוא החליט להניח את מקל הנדודים, להצמיח שוב שורשים ולהפוך באופן מלא, מעורב וטוטאלי לאיש משפחה.
האלבום החדש שלו מספר את סיפור הפיכתו לאדם ביתי, במילותיו, שמעביר את רוב זמנו בקינון. אבל זה לא שהוא הפסיק להופיע, ממש בקרוב הוא יעלה על במת פסטיבל ג'אז בים האדום (11-14 בנובמבר) בנמל אילת, יחד עם הרביעייה שהוא מוביל (מנגנים איתו אורי צורף על הפסנתר, יהלי שטרן על התופים ואלון ניר על בס), שם ישיקו את האלבום "My One and Only Love", שהוקלט במהלך סיבוב הופעות בארה"ב כבר ב־2023 אבל לא יצא עד עכשיו. והסיבה לכך, ממש כמו הסיבה לבחירה שלו לחדול מלצאת לסיבובי הופעות חובקי יבשות, קשורה - כמו כל דבר בשלוש השנים האחרונות - ב־7 באוקטובר.
"האלבום החדש בעצם מספר את הסיפור שלי בשנים האחרונות, שזה הרצון להתכנס ולהיות עם המשפחה", הוא אומר, אחרי שהוריד את הילדים במסגרות ובזמן יציאה לטיול בשכונה עם הכלב.
"בשנים האחרונות עברתי ממצב שבו הייתי מבלה בכל שנה כמעט שישה חודשים בסיבובי הופעות בחו"ל, למצב שבו עשיתי לזה 'קאט' מוחלט ואני אבא במשרה מלאה עכשיו. זה לא שהפסקתי עם המוזיקה, אני פשוט לא נוסע, ומשקיע את רוב המשאבים והאנרגיה שלי במשפחה, באבהות, באישה. עכשיו שאני מדבר איתך ואני בטיול עם אוראו, הכלב שלי, אני מרגיש שזה קצת לא בסדר כלפיו, כי אני מתרכז בך ואני לא איתו. אני לא מסוגל להעניק תשומת לב כמו שאני רוצה באמת לשני דברים במקביל. ואם אני שקוע בקריירה, אז מאוד קשה לי להיות אבא טוב".
זה לא מובן מאליו שבחרת דווקא להפוך לאיש משפחה.
"סיבובי הופעות הם דבר מדהים שבאמת חלמתי עליו מאז שהייתי קטן. איך בעצם הפכתי לסקסופוניסט? אמא שלי רשמה אותי לקונסרבטוריון ביפו כשהייתי בן 6. בגיל 7 כבר התחלתי לנגן במנדולינה, והרגשתי שזה כלי מאוד מוזר ומאוד התביישתי. בקונסרבטוריון היו תזמורות כלי נשיפה, שפעם בשנה היו נוסעות לנגן בחו"ל. וזה היה הדבר שנשאתי אליו עיניים, להיות בחו"ל. בשלב מסוים הבנתי שעם המנדולינה אין סיכוי שאגיע לחו"ל, וזו הסיבה שבגללה עברתי לנגן בכלי נשיפה. עכשיו, החלומות האלה שהגשמתי הם באמת רומנטיים כמו שהם נשמעים, אני לא אומר שלא. אבל כשמגיע בערך גיל 40, בטח גיל 45, אז זה נהיה קצת יותר קשה".
ועדיין, זו לא החלטה פשוטה לקבל, בטח לא אחרי הרבה שנים. יש משהו ממכר בחיים בדרכים.
"זה נהיה קשה וגם יש פחות תמריצים. אגיד לך דוגרי למה רציתי להיות בטור. למה כל אחד רוצה להשיג דברים? כי הוא רוצה בחורות, הוא רוצה הכרה, רוצה לכבוש. אבל ברגע שאתה הופך להיות איש משפחה, אז גם הריגוש וההטבות של הטורים כבר לא רלוונטיים לך והם גם לא מעניינים אותך. ואז אתה נשאר כמובן עם הכבוד, ההכרה וכל הדברים האלה, אבל גם עם טיסות לא נגמרות, בידוקים ביטחוניים שלא נגמרים, וברוך השם, אלוהים לא חס עלי בלוק שלי, שנקרא לו 'לוק המסתערב'.
"לפעמים אני חושב 'בוא'נה, מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יקלטו מה הולך כאן? הכל מוסרט, מצולם, מה עוד אתם צריכים?' הם לא חשבו שאולי שווה לדבר איתנו. זה היה מאוד מאכזב, וזה שבר לי את הלב"
"יש גם עניין אחר, והוא שבשדות תעופה מוזיקאים הפכו בשנים האחרונות להיות כמו אויבי המדינה. ברגע שרואים עליך את הסקסופון, חושבים שאתה מחבל ואוהבים לפתוח את התיק של כלי הנגינה. אני לא רוצה להכליל ולהגיד שזה תמיד ככה, אבל מספיק חוויה אחת לא נעימה כזאת כדי לגרום לך להתחיל לפחד ולהיכנס לחרדות בכל פעם שאתה נכנס לשדה תעופה. החוויות האלה נצברות, ובשלב מסוים אתה מבין שזה כבר לא מתאים לך. הילדים שלי יגדלו, ברוך השם אני עדיין עושה תקליטים שיוצאים בתפוצה בינלאומית, אני עדיין מקבל תגובות מהעולם. יום אחד אם ארצה לטוס ולהופיע בחו"ל שוב, אוכל להמשיך לעשות זאת עם הילדים או בקונסטלציה אחרת".
התגברות
זה לא הקשר היחיד בין 7 באוקטובר לבין חייו החדשים של דג'יברי, מהשמות המוכרים כבר לא מעט שנים בעולם הג'אז הישראלי. זוועות אותו היום ואדוותיהן הגיעו לכל פינה, אדם ותחום במדינה, והשפיעו על חברויות, על קשרים מקצועיים ועל יחסים שנבנו במשך שנים. במקרה של דג'יברי, שחלק גדול מהיצירה שלו הוקלט עם נגנים בינלאומיים, מדובר היה במכה ובהתפכחות מהירה וכואבת.
"זה המקום שבו אני הבנתי שאני לא רוצה יותר לנסוע לחו"ל", הוא מודה. "זה היה זרז וזו היתה אכזבה גדולה. לא אהיה דרמטי ואומר שהחבר הכי טוב שלי כתב דברים (נגד ישראל) ואכזב אותי, זה לא כזה. אבל ראיתי הרבה דברים שכל כך לא הסכמתי איתם ושהיה לי כל כך קשה לראות מצד אנשים שאני מעריך ומוקיר. ממצב שבו אני, אלי הישראלי, ומוזיקאי אפרו־אמריקני מתחבקים וצוחקים ואוהבים ומנגנים יחד, זה עבר לכך שפתאום בפוסט אחד אני הופך להיות חלק מ'עם רוצח'.
"לפעמים אני חושב 'בוא'נה, מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יקלטו מה הולך כאן? הכל מוסרט, מצולם, מה עוד אתם צריכים?' אז אני סולח להם וחושב שהם לא חשבו על זה לעומק. הם לא חשבו שבתוך כל הסיטואציה הזו ומה שהם חושבים עליה, יש את האנשים שהם מכירים ומה הם יחשבו על נקיטת העמדה הזו. הם לא חשבו שאולי שווה לדבר איתנו. זה היה מאוד מאכזב וזה שבר לי את הלב. אבל בוא נגיד שהיו דברים יותר גדולים ששברו את הלב שלי, אז שמתי את זה בצד. אנשים נרצחו, נהרגו, נשחטו פה. זה הרבה יותר שובר לב".
אותו שיברון לב גם גרם לו להמתין עם יציאת אלבומו החדש והעשירי, לתקופה אחרת. הוא גם זה ששינה לחלוטין את הקונספט של האלבום וצבע אותו ואת רצועותיו במשמעות אחרת לחלוטין מזו שהיתה לו במקור, כשהוקלט בתחילת 2023, השנה שבה השתנה הכל. איפשהו בדרך הפך "אהבתי האחת והיחידה" לאלבומו האישי ביותר וליצירה שעוסקת בתחושת בית, זהות ושייכות.
"בשנתיים הראשונות של המלחמה, לשחרר אלבום לא היה נראה לי דבר רלוונטי", הוא מסביר. "ואז פשוט התחלתי לקחת את הזמן ואמרתי 'לא עכשיו. החלק החשוב כבר קרה'. ולאט־לאט התחלתי להסתכל עליו, להקשיב לו ופתאום לחשוב על איך הייתי רוצה שהוא ייראה ועל מה שהוא מספר, וכל מה שחשבתי עליו לפני כן השתנה. נכון שהמוזיקה שבו הוקלטה כבר לפני שלוש שנים, אבל פתאום הוא קיבל משמעות אחרת. השמות בו השתנו, כל הכותרות. הרבה מהמוזיקה שבו בכלל לא רלוונטית למה שהיה פה לפני שלוש שנים והפכה לרלוונטית לחיים שלי ולשינוי שאני וכל החברה הישראלית עברנו כאן מאז 7 באוקטובר.
"אם האלבום הזה היה אמור להיקרא פעם 'Is There a Doctor in the House?' (האם יש רופא באזור?) - השם שלו השתנה ל'My One and Only Love'. על עטיפת האלבום יש צילום מטושטש של קו הרקיע של תל אביב, שצופים עליו מיפו, שבשבילי זה הבית. הבית שלי הוא יפו ותל אביב, שנמצאות כמובן בתוך ישראל".
יש מי שיתהה - למה אתה בעצם נשאר? זה לא שאתה לא יכול פשוט לעבור למקום אחר.
"זו שאלה טובה והתשובה עליה קשה, אבל גם מאוד קל לי לענות עליה. אני והארץ זה כמו זבוב לחרא. כי די חרא פה בשנים האחרונות, אני מודה, אבל אני מת על הטעם הזה. הוא טוב לי, אני נמשך אליו. עברית זו שפה שאני לא יכול בלעדיה. אני גם מדבר אנגלית, אבל בצורה שהיא מאוד שכלתנית ופייק. היא לא עמוקה ואמיתית כמו האופן שבו אני מדבר את השפה שלנו, של ישראל. ולכן, אפילו שביליתי כבר 15 שנים בארה"ב, אני עדיין זר שם. בארץ אני מרגיש מאוד שייך, ואין מחיר לתחושה הזו".
חלומות של אתמול
פסטיבל הג'אז בים האדום, שיתקיים זו הפעם ה־40(!), הוא אירוע ששמו של דג'יברי נקשר בו לא אחת. הוא ביקר בו כחובב מוזיקה, הוא ניגן בו פעמים רבות וגם ניהל אותו אמנותית. עבורו, מדובר במוקד עלייה לרגל שנתי, במיוחד במהדורה הנוכחית, שמובלת רובה ככולה על ידי סצנת הג'אז הישראלית. וגם כאן, נו, למלחמה יש קשר ישיר.
"זה פסטיבל שגדלתי עליו", הוא אומר. "לפני עשר שנים ציינו 30 שנה לפסטיבל וכבר זכיתי לנהל אותו אמנותית. וכבר אז הדרך שבה רציתי לחגוג לו היתה ב־30 הופעות שכולן כחול־לבן, מוזיקאים ישראלים. בעיניי זה הקונספט הכי נכון לעשות גם השנה. הג'אז הישראלי הוא אחד מהטובים ביותר בעולם. באמת, אני לא יכול לתאר את זה במילים פשוטות יותר. מוזיקאי ג'אז ישראלים עושים קריירות בינלאומיות, אנשים מכבדים ומעריצים אותם בכל מקום בעולם.
"כשאני חושב על הקריירה שלי, אני זוכר שהייתי ילד שמגיע לפסטיבל באילת והייתי מדמיין שאסע לחו"ל יום אחד ואנגן עם אנשים שהגיעו להופיע בו. ממש הייתי מקשיב להקלטות שהקלטתי בקסטה מהשידורים החיים ברדיו, ומדמיין את עצמי מגיע לניו יורק ואומר לאל פוסטר (מתופף אמריקני אגדי, ע"פ) 'אני רוצה לנגן איתך'. וכנ"ל לגבי הרבי הנקוק ורון קרטר. ואלה אנשים שכשהגעתי לניו יורק, אשכרה ניגנתי איתם והייתי חבר בלהקות שלהם. זה קרה לעוד מוזיקאי ג'אז ישראלים והם נהיו כמו פטריות אחרי הגשם. יש המון נגני ג'אז ישראלים שהם פשוט גאונים, פורצי דרך או פשוט מוזיקאים ממש טובים. אז זה לא שהפסטיבל השנה מרגיש פחות חגיגי. להפך, זו חגיגה אדירה".
