שנה על המסך, ארבע סדרות, 126 פרקים, 156 קורבנות. גברים, נשים, צעירים, קשישים, ליצן, מיליארדר, זוג תאומים, סמל משטרה, פדופיל, אקסית פירומנית והחבר הכי טוב. דקסטר רצח מכל הבא ליד. גם את אחיו ואחותו, וגם יתוש אחד בפתיחת כל פרק.
156 זה מספר מטורף - וגם אם רק 72 מהרציחות תועדו על המרקע, דבר לא מרכך את הרזומה של מי שנחשב לרוצח הכי אהוב בטלוויזיה. הוא רצח פי שניים וחצי מהרוצח הכי קטלני בתולדות ארה"ב. אם הוא היה אמיתי, ולא דמות בסדרת דרמה, הוא היה נכנס לטופ שלושת הרוצחים הפוריים בהיסטוריה המתועדת של האנושות - ולמרות זאת, דקסטר נחשב לגיבור תרבות. עבור הדם שהקיז הוא קיבל את גלובוס הזהב ומקום של כבוד בפנתיאון ההיסטורי של סדרות הטלוויזיה.
בתחילת החודש ציינה הסדרה "דקסטר" 20 שנה להולדתה, באוקטובר 2006, ומתברר שהיא עדיין חיה ורוצחת. בסוף השבוע תעלה בארה"ב ובישראל (yes) העונה השנייה של סדרת ההמשך, "דקסטר: התחייה", שממשיכה ללוות אותו בחייו מלאי הדם. אחרי עונת בכורה מצוינת, שהזכירה את ימי השיא של המותג, פתאום יש תחושה שדקסטר מסוגל לחיות לנצח.
חזר מהקבר
מייקל סי. הול נכנס לדמותו האיקונית של דקסטר, אחרי שגילם במשך חמש עונות קבלן קבורה ומשמר גופות בסדרת הדרמה המופתית "עמוק באדמה". יש האומרים כי התפקיד של דיוויד פישר היה התיאור הריאליסטי הראשון של גבר הומו בתפקיד ראשי בטלוויזיה האמריקנית. הופעתו של הול סחררה את הצופים, וכשנגמרה הסדרה הוא קיבל את ההצעה המפתה להיות רוצח סדרתי במשרה מלאה. "לא צריך אודישן - התפקיד שלך אם תרצה", אמרו לו המפיק והבמאי.
הול הודה שהתלבט. "האם אני רוצה להיות מוקף גופות לעוד מספר לא מוגבל של שנים?" שאל את עצמו - אבל אנחנו יודעים איך זה נגמר. שמונה עונות משכה הסדרה המקורית של דקסטר, שהתבססה על סדרת ספרים מאת ג'ף לינדסי ותיארה את מעלליו של חוקר במשטרת מיאמי, המחלטר בלילות כרוצח סדרתי של פושעים.
דקסטר הוא יתום עם טראומה, שמשתמש בכוחו כדי להגן על האנשים הרגילים. הרעב שלו לרצוח מתקבל אצל הצופה כמחיר הצדק. ואם נהרג חף מפשע, זה בסך הכל ״נזק אגבי״ והכל יהיה בסדר
ארבע העונות הראשונות היו אדירות. העימות של דקסטר עם רוצח הטריניטי (ג'ון לית'גו) הפיק ניצוצות, שבר שיאי צפייה, והעונה הרביעית נחתמה בסצנה שגרמה למיליוני צופים לצרוח מול המסך. משם החלה צניחה חופשית. פרק הסיום, ב־2013, נחשב לאחד המושמצים בתולדות הטלוויזיה, לפחות עד שהגיע הפינאלה של "משחקי הכס".
בחמש השנים האחרונות דקסטר חווה רנסנס. בעלי הזיכיון חיפשו איך לנצל את המותג כדי לעשות עוד סיבוב, והגו שלוש סדרות באותו יקום. היתה עונה אחת של "דקסטר: דם חדש", שהתרחשה עשור אחרי סיום הסדרה המקורית; אחריה יצאה "דקסטר: ההתחלה", שהחזירה את דקסטר לצעירותו; וכעת משודרת "דקסטר: התחייה", סדרת ההמשך של סדרת ההמשך, שמציגה את "הנוסע האפל" בגיל המעבר. אותו דקסטר שאהבנו לאהוב, ושעדיין פועל על פי קוד מוסרי והורג למעננו את הרעים.
רצח הטהרנות
הפתיח האיקוני של "דקסטר" שוזר הבזקים מתוך שגרת הבוקר הסטנדרטית שלו. גילוח, ביצה, קפה, קשירת שרוכים, לבישת חולצה. אבל עוד לפני כל אלה, בשנייה הראשונה, ידו של דקסטר מוחצת יתוש בהגנה עצמית. "רצח מוצדק" ראשון עוד לפני שהסדרה מתחילה.
במשך דורות הקפידה הטלוויזיה לרדוף רוצחים. הם היו דמויות משנה, ולרוב שילמו על מעשיהם - אבל דקסטר היה אחר. בעיניו, קורבנותיו היו כמו יתושים: מזיקים, טורדניים, ואף אחד לא התאבל עליהם. הקהל קנה את ההיגיון, והצלחת הסדרה הציתה פרץ גלוריפיקציה של רוצחים סדרתיים.
להיטי דוקו ודרמה צבעו בזוהר ובתהילה רגעית מרצחים איומים כמו ג'פרי דאהמר, טד באנדי, אד קמפר ואחרים. דרמות על רציחות הפכו נפוצות מדי. החוקר האמריקני דיוויד שמיד טען שבמשך עשרות שנים דיברה התרבות בשני קולות על רוצחים - מותר היה להגיד שהם מפלצות שצריך להירתע מהן, אך אסור היה להודות שהם מרתקים.
דקסטר מיצב את מעמדו של הרוצח בתרבות הפופולרית. פתאום הצופה לא צריך עוד להסתיר את המשיכה שלו לשופכי דם. פתאום קל להסביר אותה בזכות הקוד הכאילו־מוסרי, שעל פיו דקסטר בוחר את קורבנותיו.
אלא שהקוד, שניסח עבורו אביו המאמץ הארי, לא נכתב בשביל דקסטר - הוא נכתב בשבילנו. הוא היה האישור שהיינו צריכים כדי לאהוב רוצח בלי להרגיש רע עם עצמנו. וכשלמדנו לחבק את המוות, הטלוויזיה הפסיקה לטרוח להיות טהרנית. היום כל גיבור הוא רוצח, וכמעט כל רוצח הוא גיבור. "גם אם אנחנו מעמידים פנים שאנחנו סולדים מהרעיון", כתב שמיד, "הרוצחים הסדרתיים הם אנחנו".
מזעזוע לנחמה
קל לומר ש"דקסטר הוא מהטובים", אבל האמת הלא נעימה היא שהוא חרג לא מעט מהקוד שלו. לפחות 13 מקורבנותיו לא עמדו בכללי הבסיס. חפים מפשע נרצחו כי דקסטר טעה, כעס או פשוט הרגיש צורך לקחת חיים - ואנחנו היינו בסדר עם זה. רציחות הן חלק מהבידור שהורגלנו לצרוך מול הטלוויזיה עם קערת פופקורן וקולה זירו. אנחנו לא ממצמצים כשדקסטר מבתר גופות. אנחנו מתענגים על סרטוני סנאף בקבוצות טלגרם וחוגגים את חיסולם של טרוריסטים, עוכרי ישראל וכאלה שבאו לנו לא טוב בעין.
במשך דורות הקפידה הטלוויזיה לרדוף רוצחים, שלרוב שילמו על מעשיהם - אבל דקסטר היה אחר. בעיניו, קורבנותיו היו כמו יתושים: מזיקים, טורדניים, ואף אחד לא התאבל עליהם
מבחינתנו, דקסטר מורגן הוא כמו סופרמן, ספיידרמן ובאטמן. יתום עם טראומה שמשתמש בכוחו כדי להגן על האנשים הרגילים. הרעב של דקסטר לרצוח מתקבל אצל הצופה כמחיר הצדק. ואם פה ושם נהרג חף מפשע עקב פועלו של גיבור־העל, זה בסך הכל "נזק אגבי" ויהיה בסדר.
המסך הוא שכבת בידוד. בתוכו מוות הוא עלילה, גופה היא טוויסט והקהות מחלחלת אלינו מהמסכים, ערב אחרי ערב, עד שמוות של "רעים" הופך מזעזוע לנחמה. דקסטר לא לימד אותנו לאהוב רוצחים. הוא לימד אותנו ליהנות ממוות, בתנאי שהגיע למת למות. ואנחנו למדנו היטב.
המדור יוצא לחופשה של שבוע. נא להתנהג בהתאם.
רוצחים מן השורה
מייקל סי. הול היה מועמד לאמי חמש שנים ברציפות על התפקיד של דקסטר מורגן, אך לא זכה אף פעם. שלוש פעמים, מ־2008 עד 2010, הפסיד לבריאן קרנסטון מ"שובר שורות" - מורה לכימיה שהפך לברון סמים והשאיר אחריו לא מעט גופות. אם דקסטר היה אמיתי, סביר להניח שוולטר ווייט היה משלם על זה בחייו.
משכמו ומטה
אבי שושן עוד לא הספיק לתפוס שיזוף על האי של "הישרדות", וכבר סומן בתור הנבל של העונה החדשה. זה קצת כמו הימור בטוח, האמת. כבר בפרקי הפתיחה ששודרו השבוע הצליח שושן להצית כמה שריפות מול חבריו למשחק, ובו בזמן לפלוט התבטאויות מעוררות מחלוקת (למשל, להצהיר כי הוא הראשון ששילם מחיר על 7 באוקטובר, או ללכלך מאחורי הגב על כל שותפיו לשבט).
"מי שיצאה כלבה בתוכנית אחת, תהיה כלבה גם בתוכנית נוספת", אמר שם שושן על ליר עוז, שהגיעה לריאליטי הזה רק כדי לתקן את התדמית שלה אחרי הופעתה המקולקלת ב"אהבה חדשה". אבל אולי כדאי להתרכז כרגע דווקא בצורה שבה יוצא אבי שושן. המון רוע טהור, טונות של נרקיסיזם, התנשאות בלתי נגמרת ומעט אסטרטגיה חסרת מעוף.
האמת, לא ציפיתי למשהו אחר. שושן הרי יושב בקביעות בפאנל של "הפטריוטים" ובין השאר מרבה ללכלך על ערוץ 13, הערוץ הזה שנתן לו עכשיו מקום בקדמת במת הריאליטי. אתם יודעים מה אומרים על מי שיוצא "כלבה" בתוכנית אחת?
להתמכר/לוותר
דו קרב (סלקום, HOT ונקסט)
בגירושים של עשירים הרכוש המשותף היקר ביותר הוא האגו. ב"דו קרב" (WAR) דומיניק ווסט הוא איל הייטק מיליארדר, וסיינה מילר היא כוכבת קולנוע בינלאומית. אחרי עשור של נישואים הם יוצאים למלחמה, ושני משרדי עורכי הדין החזקים בלונדון מגייסים את הצבאות. כתיבה חדה, הופעות שובות עין ותעלולים משפטיים בזה אחר זה. לפעמים אין מענג יותר מלצפות בנישואים של אחרים מתפרקים.
לוותר: קריסטל לייק (HBO Max)
בסוף השבוע חל ליל כל הקדושים, והטלוויזיה מתרגמת את האלווין כהזמנה לשלוף מהמחסן מסכות ישנות. סדרת האימה "קריסטל לייק" (Crystal Lake) היא פריקוול לסדרת סרטי "יום שישי ה־13", המספרת איך פמלה וורהיז, אמו של ג'ייסון, הפכה לאגדה. לינדה קרדליני מצוינת בתור אם שבורה שמאבדת את שפיותה ואת בנה, אלא שהסדרה טובעת בבינוניות ומתעקשת לענות על שאלות שאיש לא שאל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו