"הגיבורים מנעו פה טבח": בקיבוץ ניר יצחק לא שוכחים את לוחמי כיתת הכוננות שהצילו את חייהם

הנס היחסי שפקד את קיבוץ ניר יצחק ב־7 באוקטובר נבלע, כך נדמה, בין שאר הכותרות שזרמו מאותה השבת השחורה. הרוב המוחלט של החברים ניצל מהתופת, בזכות לחימה עיקשת שניהלה כיתת הכוננות במקום, אבל המשבר בקיבוץ עדיין ניכר, פיזית ונפשית. "השיקום שלנו ייקח לפחות שנה", אומרת ג'אנט צויגבאום, דוברת הקיבוץ, שסיפור חדירת המחבלים אליו היה עלול להסתיים בממדי הטרגדיה של קיבוץ בארי.

גבורתם של חברי כיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק, שממוקם בין חבל אשכול לחבל שלום, תיזכר עוד שנים רבות. שלושה שילמו בחייהם בהגנה על היישוב מול מתקפת הפתע הרצחנית - הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) ירון שחר ז"ל, רס"ל אופק ארזי ז"ל ורס"מ (מיל') בועז אברהם ז"ל. כמו כן, יש עוד חטופים ונעדרים: אנשי הקיבוץ אורן גולדין, טל חיימי, ליאור רודאיף וקלרה מרמן, וכן מבקרים שהגיעו לבלות את חג שמחת תורה אצל קלרה - בן זוגה לואיס הר מקיבוץ אורים, אחיה פרננדו מרמן, אחותה גבריאלה מרמן ליימברג וביתה בת ה-17 של גבריאלה, מיה ליימברג.

סמל אופיר מלמן ז"ל, בן הקיבוץ, שירת בפלס"ר נח"ל ונהרג בקרב נגד המחבלים במוצב סופה הסמוך.

"בבארי היה טבח, ואת מה שקרה בקיבוץ ניר עוז קשה עדיין לעכל", אומרת צויגבאום בכאב. "אצלנו, בניר יצחק, היה המון מזל. כיתת הכוננות שלנו הצילה אותנו. לצערנו שלושה חברים נפלו בקרבות, ויש לנו שלושה נעדרים בני הקיבוץ. כולם כאן מכירים את קלרה, הגננת המיתולוגית שלנו. אין חבר שלא התחנך אצלה כילד ב־40 השנים האחרונות. ליבנו כואב גם על ארבעת המבקרים מבחוץ, בני המשפחה של קלרה, שאנחנו לא יודעים מה קרה להם. הם נעלמו.

"המחבל שתה אקטימל"

"כיתת הכוננות ממש הגנה עלינו. הם היו לבד, קבוצה של חבר'ה, מוכנים לחצי שעה-שעה של לחימה, כי האמינו שהצבא יגיע. אבל הוא לא הגיע. אני היית בממ"ד ועקבתי אחרי המתרחש בטלוויזיה ובקבוצת הווטסאפ, הבנתי מה הדבר הנורא שקורה".

היא זוכרת יותר מכל את הרגעים שבהם המחבלים והבוזזים מעזה חדרו לבתים, את ההודעות המבוהלות ששלחו החברים בקבוצה, בזה אחר זה. כל חבר היא מכירה היטב אישית. "בזמן אמת זאת היתה טראומה שחזרה פעם אחר פעם, כי אתה יודע איפה כל אחד גר. מישהו כותב 'הם אצלי' - ואתה יודע כמה זה רחוק ממך או קרוב למישהו אחר. ממש יכולת להרגיש מה כל אחד עובר באותו הרגע".

כשבחוץ נלחמו חברי כיתת הכוננות במשך שעות, כל מי ששהה בממ"ד נותר בערפל. "המחבלים נכנסו לבתים, ולמרבה המזל לא הצליחו לחדור לממ"דים. אז הם עשו פה פוגרום לחפצים. היה להם קטע של לשבור ולנפץ הכל. הם אפילו פתחו מקרר ושברו בתוכו ביצים. לא הצלחתי להבין למה הם עשו את זה, מה ההסבר. אחד מהמחבלים שתה בקבוקון אקטימל מתוך המקרר. זה היה הזוי".

"הגידולים נפגעו מאוד"

בשלב מסוים עזבו המחבלים את המקום עם כל מי שהצליחו לחטוף, ואחריהם הגיעו לניר יצחק האזרחים הבוזזים מעזה. הללו המשיכו לשרוף ולגנוב, להרוס ולהשמיד. "גנבו מחשבים וכסף, וכל רכב שלא הצליחו להניע - הם פשוט שרפו".

לדברי צויגבאום, 92 אחוזים מניצולי הקיבוץ שוהים כעת במלון באילת שאליו פונו. "הם התחלקו שם לקבוצות, ומטפלים בכל הצרכים שלהם. העיקר שהם מעסיקים את עצמם, זה גם חלק מהטיפול ומהשיקום".

צויגבאום עסקה כל חייה בתקשורת, ובמסגרת עבודתה קיבלה משלחות מחו"ל ואף העבירה הרצאות בדרום אמריקה. בכל הזדמנות הדגישה לשומעיה עד כמה אזור העוטף הוא בטוח, אבל היום היא מכה על חטא. "אני מרגישה עירומה באמצע איילון. מרגישה ששיקרתי לכולם. אבל האמנתי בזה בעצמי. היום אני מבינה שכל מה שחשבתי והאמנתי בו היה למעשה שקר - וזאת ההתמודדות שלי עכשיו".

איך אתם מסתדרים בימים אלה?

"בינתיים יש לנו מתנדבים ברפת, כולל חיילים, ועוד ארבעה עובדים שממשיכים לעסוק בגידולי השדה. ברפת יש לנו 1,000 פרות חולבות, ובינתיים, עם העזרה וההתנדבות, אנחנו מספיקים לעמוד בקצב.

"זה נורא שנעלם מישהו מהקיבוץ. מדובר במכה לא רק למשפחה, אלא לקהילה כולה, כי לכל אחד היה חלק בעבודת המשק. לאנשים יש תפקיד שעכשיו אין מי שימלא. כדי לחזור צריך לשקם הרבה דברים".

ולדברי צויגבאום, יש עוד בעיה: "בית הספר שלנו הוא אזורי. כשאין בית ספר ואין גנים, גם ההורים לא יוכלו לחזור לכאן. אנשים לא יכולים לחזור למקום שלא מתקיימים בו שגרה ואורח חיים תקין. אני אומרת בכנות: אם לי היו ילדים קטנים היום - לא הייתי שולחת אותם ללמוד. מהחלון רואים עדיין את עזה מולנו. המבוגרים אולי יחזרו, אבל הילדים? קשה לי להאמין.

"אנחנו כבר מבינים איזו פגיעה עברנו וכמה זמן ייקח השיקום. את מה שבזזו אפשר יהיה לתקן ולהחזיר, אבל השדות שלנו נפגעו מאוד. היו לנו גידולים באדמה, למשל גזר ותפוחי אדמה, שבטח הטנקים של צה"ל עברו עליהם. גם מערכות ההשקיה נפגעו, ועוד דברים.

"70 אחוזים מהגידולים של חבל אשכול הם תפוחי אדמה, בטטות, צנוניות, גזר, בוטנים - וכל זה לא יהיה בזמן הקרוב. השדות שלנו דבוקים לגבול. צריך לשאול את משרד החקלאות אילו תפוחי אדמה עם ישראל יאכל על השולחן בתקופה הקרובה. בינתיים אני אומרת לעצמי בכל בוקר שהגיע יום חדש, ואיתו תקווה חדשה שנשתקם, ושכל מי שחטוף יחזור הביתה בשלום".