רבע לשבע, בוקר אפור בהיר, יום בחירות. מחוץ לבית הספר רמות שבבאר שבע מתגודדים מצביעים ראשונים. דוכני הרעש של המפלגות מתעצלים להגיע, והשקט נעים. בעולם שבו כולם מתקשים עם הגדרות, עדן זבולון היא רשמית שומרת הסף. זו שבודקת את האנשים הנכנסים להצביע בקלפיות.
עדן הגיעה לכאן בשש. היא תשב בשער עד אחת עשרה בלילה, "אבל היום מרוויחים 200 אחוז לשעה", היא מחייכת על מחיר הדמוקרטיה. ומה עם אוכל והפסקות? "יש לי הפסקה של שעתיים, אבל אז אני צריכה ללכת לאזכרה", היא נזכרת. "אבל האמת - אני מתה על אוכל של אזכרות, הזיתים...", פניה מתמלאות ערגה שמחה.
דוכני הרעש של המפלגות עוד לא הגיעו, וכאמור השקט יפה. "אני הראשון?" שואל מצביע ראשון, הדור שיער כסוף. "כבר באה מישהי לפניך", עונה לו עדן. "לא נורא", הוא מחייך בעצבות. "גם מקום שני טוב".
הקלפי אמורה להיפתח בשבע, אך תור נוצר מחוץ לדלת. "במקום לבוא בשש הוועדה הגיעה בשבע, ועכשיו אנחנו צריכים לחכות?" אומרת ראשונת הממתינות.
"את לא מבינה כלום, השמאלנים האלה מחכים לשבע ועשרה", אומרת החברה הגאונה. ליד הקלפי, אפילו השעה היא פוליטית. "חבל שלא הבאתי איתי את הקפה מהבית".
"את כבר יודעת על סמך מה תצביעי?" שואלת אשת הקפה. המצביעה הראשונה לא מהססת: "ברור. אני מצביעה לבורא עולם".
שני כסופי השיער מיואשים מהתור. "איזו מדינה מעצבנת - גם לזכויות שלנו צריך לעמוד בתור", אומר אחד מהם. "רק לזכויות שלנו צריך לעמוד בתור", עונה השני. "לחובות אין תור. תאמין לי, אני עבדתי במס הכנסה".
שגב שלום
שגב שלום, מוקדם בבוקר. הציר הראשי של היישוב הבדואי עמוס. פקוק מהכניסה לעיר ועד התיכון. לחץ ביישובים בדואיים זה דבר מוכר, אבל לחץ כזה מסמן משהו שונה לגמרי - בחירות.
"זה תמיד ככה?" אני שואל את סאלם אבו חאזעל. "הפעם הכמות חריגה מאוד. כולם באים להצביע", הוא מבהיר.
למה? אני תוהה, וסאלם צוחק. "אין על בן גביר. בזכותו כולם באים לבחור".
בימים כתיקונם מונה שגב שלום יותר מ־16 אלף תושבים, היום מגיעים להצביע עוד עשרות אלפי בדואים מכל הפזורה שבין באר שבע למצפה רמון. אישה בכיסא גלגלים, מלווה בשלוש נשים, נכנסת לקלפי: "יצאנו בשבע מהבית, עכשיו כמעט תשע". המחויבות גדולה, התחושה מגויסת. מרגישים שאלה בחירות גורליות.
רבים נכנסים למתחם הקלפי ולא יודעים איפה הם מצביעים. חלקם לא מדברים עברית, לחלקם אין כתובת: ככה זה חיים שלא עברו הסדרה. סאלם, איש הקשר והאחראי על הקלפי, מתזז כל היום בין האנשים, והם מגיעים אליו עם הסמס מוועדת הבחירות ביד.
בכניסה, הפרדה. הנשים שמאלה, אל שולחן שמאחוריו אישה בחיג'אב בהיר ובפנים גלויות. והגברים ימינה, אל מיון הגברים. התחנה הזו עוזרת לאנשים למצוא את הקלפי שלהם ולזהות את הנשים. בתוך הקלפי יעברו הנשים בניקאב בדיקה שנייה: אל מול אישה הנשים מסירות את כיסוי הפנים, והמפקחת משווה לתמונה בתעודת הזהות.
יהלומה זכות מאופקים: "אני לא מבינה את השלטים במרוקאית של איזנקוט, אני לא רוצה להתייחס אליו כמרוקאי, אלא כמנהיג עם ערכים ותוכניות מעשיות. גם בנט, שמדבר חינוך, הרגשתי שהוא לא עבד פה ממש"
בקיוסק שבחוץ יאסר מכין לי קפה איטלקי מצוין. אני תוהה אם זה מה שהוא מגיש לתלמידי התיכון ביום רגיל. "איפה", הוא עונה, "הם רוצים רק שניצלים ונקניקיות. נהיו אשכנזים", הוא צוחק. אני תוהה איך ההרגשה כשיש לך בעצם רק שתי מפלגות ערביות לבחור מהן - המשותפת או רע"מ. "נו", יאסר עונה לי, "למה, לאמריקנים יש יותר?"
למרות הלחץ, ההליך הדמוקרטי מתנהל כסדרו. בכניסה ליישוב אני רואה כוח גדול של מג"ב עומד בצד. את הקלפיות עצמן מאבטחים שני שוטרים במדים ושני מאבטחים מעשנים. נשים בדואיות יושבות בצד, ילדים מתרוצצים במתחם, הן מדברות עד שיגיע תורן להזדהות. אני נכנס פנימה, אל המבנה ובו הקלפיות. בין שזו הכמות ובין שאיטיות הבדיקה של הוועדה, התורים מחוץ לקלפי עדיין ענקיים. הכל רגיל ותקין.
בין המכוניות יש גם מתנדבים יהודים, שמסיעים מצביעים מהפזורה, מירוחם וממשאבי שדה. "באנו לעזור", הם אומרים. "חשוב לנו שהחברה הבדואית תקבל ייצוג".
סירנות מאיימות בוקעות, הרחש בקהל עולה, וכעבור כמה שניות אנשי מג"ב מגיעים. הג'יפים עוצרים מחוץ לקלפי, החיילים יורדים ועושים סיבוב עם נשקים. קשה שלא להבחין עד כמה זה טוען את המתח במקום. התחושה היא שהכל יכול להתפרץ בכל רגע, אבל כולם שומרים על איפוק.
"אתה רואה - זה מה שנקרא אצל בן גביר להראות משילות", אומר לי אחד האנשים. "להסתובב פה ולהזכיר לך שאתה אשם. לפני ארבע שנים יכולת לדבר עם שוטרים ולהתווכח. היום מחפשים אותך, בכל צורה שהיא, שתהיה אשם".
רופא ערבי שבא להצביע מביט בחיילים שעומדים במגרש בית הספר. "פעם היו שואלים אותי בהשתאות 'אתה הרופא?' הייתי אומר 'מודה באשמה'. היום שואלים אותי ישירות - 'אתה ערבי?' ואני אומר 'מודה באשמה'".
כך אתה מרגיש?
"אשם? תמיד. אבל אני לא מפחד, אני אומר לבנגביר - מה תעשה לי? אלוהים הוא זה שלוקח את הנשמה, לא אתה".
הוא מביט בחיילים והתסכול עולה. "פעם בתראבין הצביעו לאבו יאיר. איפה הוא יכול היום להיכנס? הימין אומר לך: אתה ערבי! כשאני נוסע לבד, ברכב יפה, אז כולם 'שלום שלום'. אבל אם אשתי לידי, והיא עם כיסוי ראש, זה מייד 'תעצור בצד'. הימין סגר עלינו את הדלת, הוציא אותנו אל מחוץ למחנה. במקום להפוך אותנו ליותר ישראלים, אתם הופכים אותנו להיות פלסטינים".
פעם זה היה אבו יאיר, אבל עכשיו הטלפון שלי מתמלא בהודעות ממספרים עלומים: "הערבים נוהרים". "50 אחוז הצבעה אצל הבדואים".
"תראה חביבי, לכם היהודים יש לאן ללכת: יש דרכון פורטוגלי, דרכון פולני, רומני, גרמני, כולכם אזרחות כפולה! אבל לי אין לאן ללכת, אני ישראלי, אני צריך ויזה ישראלית לכל מקום", אומר לי הרופא. אני עומד בתוך הנהר הנוהר. "מי שלא סופר אותנו", אומר הרופא, "יספור אותנו בקלפיות".
בחזרה לבאר שבע
בחזרה בבאר שבע, איקאה מפוצצת. חרדים, בדואים וכל מה שביניהם בוחרים בתחביב הלאומי - קניות. גם הביג מלא עד תומו. כולם באו לבחור, ללא מע"מ.
ב"כלי זמר" שי ואיילת פולברינס מתלבטים מול קיר של גיטרות. "בטח, הצבענו ובאנו לקנות גיטרה לילד". גם אלה בחירות, וחשמליות. בחנות "קאמרה" באתי כדי למסור מצלמה שהתקלקלה. מתקשה לראות את המציאות. אולי ביום כזה זה סימבולי.
אופקים
מבאר שבע לאופקים זו נסיעה קצרה ששווה עשרות אלפי שקלים. בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים עושים אותה בכיוון אחד. המדינה נותנת ל(חלק) מהפריפריה בונוסים. באופקים תקבל הטבת מס של 18% זיכוי ממס הכנסה. גם באופקים בוחרים ללא מע"מ.
אני מגיע לאחת הקלפיות בשכונה שאני מכיר מילדות. מחוץ לשער הקלפי עומדים עשרות נערי ש"ס בחולצות לבנות חפות מקמטים ובמכנסיים שחורים. "מי אתה? מה אתה עושה פה? אתה בכלל מצביע ש"ס? הצבעת כבר?" אחד מהם שואל אותי בטון מזוין ומאיים.
200 מטרים מהם עומדים פעילי נעם - "חיים יהודיים". אחד מנערי הנעם, עם ציציות ופאות, מציע משולשי פיצה לבחורי ש"ס. "אנחנו לא אוכלים את הפיצה שלכם", הם עונים לו. על הרצפה זרוקה חוברת רטובה וקרועה של ש"ס עם הכותרת "מה עשינו?". כשאני מצלם אותה מונחת במקומה, נעצר לידי בחור עם זקן ארוך וקורא מתוך האוטו: "הלו, מר צלם, תדווח רק טוב על המציאות, כן???". ספק מבקש, ספק מאיים, אני מצביע על המצלמה - "היא יפנית, איך תדע להבדיל בין ה'טוב' ל'רע'?". הבחור מחייך בערמומיות: "אתם, התקשורת, תמיד יש לכם תירוצים למה לשקר".
אני מחפש את הקלפי של אנשי מישור הגפן, השכונה שנפגעה הכי קשה באופקים. הקלפי נמצאת בתיכון הרב־תחומי. על השלט שלצד הכניסה כתוב "העתיד כבר באופקים". הכל כאן מדבר טכנולוגיה, מדע, מחר. אבל הכניסה לקלפי חסומה כליל בדוכנים של ארבע מפלגות. פשוט אי אפשר להיכנס מבלי להידחק דרך הדוכנים. הליכוד באמצע, נעם בצד, ומאחור, מעט מבויש, עומד הדוכן הריק של עוצמה יהודית.
במישור הגפן, השכונה שנפגעה הכי קשה באופקים ב־7 באוקטובר, הכניסה לקלפי חסומה כליל בדוכנים של ארבע מפלגות. פשוט אי אפשר להיכנס מבלי להידחק דרך הדוכנים. הליכוד באמצע, מפלגת נעם בצד, ומאחור, מעט מבויש, עומד דוכן ריק - של עוצמה יהודית
פעילת הליכוד היא כוכבת האירוע. בקול שכונות חרוך, אבל עם אנרגיה של קיסריה, היא צווחת במגפון: "זה או ימין או פלסטין. או שמע ישראל או אללה הוא אכבר". מונית מצפצפת, הפעילה מתמלאת עזוז. "השמאל", היא מכריזה, "הוא ערב־רב", וממשיכה באותה הנשימה: "אל תהיו טיפשים, אל תצביעו נעם, אל תצביעו וינטר, ככה הקולות שלכם ילכו לשמאל. רק ביבי, רק ביבי, ר־ק בי־בי!" היא צורחת באקסטזה.
רכב גדול של הציונות הדתית מעבר לפינה, עם שירי בינה מלאכותית על זהות יהודית. הרכב עוצר לידי. "הצבעת, אחי? רוצה שאסיע אותך לקלפי?" שואל הפעיל. אני מזכיר לו שאני עומד מטר וחצי מהכניסה החסומה לקלפי. כשהרכב מתרחק, אני מבחין שמעל התמונות של סמוטריץ' תלויה תמונה ענקית של ביבי מביט למטה. באמצעות מגפון והרבה עזוז, הולכות ומתבהרות תוצאות הבחירות עוד בטרם יתפתלו הפרשנים באולפנים.
אופקים, מישור הגפן
400 מטרים מהקלפי באופקים נמצאת שכונת מישור הגפן. הגעתי לכאן לראשונה כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר, אז אמרו לי "באים רואים אותנו, הולכים ולא חוזרים". מאז חזרתי שש פעמים, כל ביקור הוא מפגש עם אנשים ועם השינוי.
שוקי יוסף רזה מאוד מאז הפעם האחרונה שבה נפגשנו. "זה חוזר אלי כל הזמן", הוא אומר. "אני כבר לא מסוגל להירדם אפילו עם כדורים". פעם הוא היה תקליטן, עזר להורים במאפייה, עכשיו מוכר על ידי הביטוח הלאומי, ובלילות, כשה־PTSD תוקף אותו, הוא כותב. שוקי משמיע לי שיר שכתב על השכונה, "סיפור של גבורה", וחולם שחנן בן ארי ישיר אותו.
"אנחנו צריכים להיות מאוחדים בתוך עצמנו", שוקי אומר. אני חושב שהוא מדבר על עם ישראל במרחק שלוש שנים מהשבת השחורה, אבל מגלה שגם מי שנפגעו ישירות מהטרור של 7 באוקטובר לא מאוחדים בסיפור הפנימי שלהם. שוקי ואשתו מתקשים. מרגישים מחוץ לסיפור של המקום. קליעי המחבלים לא הבחינו בין תושבי השכונה, אבל הריב הוא על הנרטיב, על סיפורה של השכונה.
שוקי תלה שלט - מזמור לתודה מעל הקליע שירו על ביתו. אמר שמי שרוצה לשמוע את הסיפור שלו, שיתקשר. הופתע לגלות שלאחרים זה מפריע שהוא מספר את סיפורו כאן, בשכונה.
ברחוב עומדת מיגונית גדולה ועליה תמונה של אבי חטואל ז"ל, שנהרג ב־7 באוקטובר בפתח ביתו. שתי ילדות משחקות במנעול של המיגונית, פותחות וסוגרות. "מה יהיה", אומר שוקי, "הן לא מבינות שהן יכולות להיפצע פה". שלושה נערים מהשכונה מגיעים וזורקים אבנים זה על זה. אחת האבנים כמעט מנפצת את שולחן הזכוכית בפינת החן שהוצבה ליד המיגונית. "די", אומר להם שוקי. "מה הבעיה", עונה אחד מהם, והם מתרחקים.
"תראה", אומר שוקי, "גם כשיש פה מקום יפה, הם רוצים לשבור. לא שומרים על הדברים".
אני שואל את שוקי אם אירועי 7 באוקטובר שינו את ההצבעה שלו בהשוואה לבחירות הקודמות. הוא לוקח את הזמן לענות. "לא", הוא אומר לי לבסוף. "ביבי יודע להילחם. הביפרים, איראן".
כאמור, לפני שלוש שנים נרצח חטואל בפתח ביתו. גופתו חסמה את המחבלים מלהיכנס, וכך ניצלו חיי אשתו וילדיו. בפעם הקודמת שדיברנו, שושי חטואל רצתה שיהיה ממ"ד. עכשיו ממ"ד בנוי, עומד, רואים אותו. היא יוצאת מהבית להצביע. אני שואל אותה אם ההצבעה שלה הפעם שונה מהקודמת. היא שותקת ארוכות, מתלבטת מה לענות, ולבסוף אומרת "לא". דמעה גדולה זולגת על לחיה ומפלסת את דרכה מטה. "יש משהו יותר טוב?" היא אומרת ושותקת.
יגל, בנה, הולך להצביע בפעם הראשונה. אני שואל אם יש קשר בין מה שקרה להם לבין ההצבעה. הוא שותק ומהרהר. "אני לא יודע".
יהלומה זכות מהרהרת בקול על רקע המגפון של ההיא מהליכוד. "כן זה רעש גדול", היא אומרת. "זו הפוליטיקה הישנה. זה לא להחליף דעות, זה כוחניות, צעקות. צריך לחכות לתוצאות האמת. לפעמים אדם אחד עם מגפון עושה הרבה יותר רעש מהמציאות".
ומצאת פוליטיקה חדשה במערכת הבחירות הנוכחית?
"לא ממש. אני לא מבינה את השלטים במרוקאית של איזנקוט, אני לא רוצה להתייחס לאיזנקוט כמרוקאי, אלא כמנהיג עם ערכים, תוכניות עבודה והצעות מעשיות. זה מנהיגות. גם בנט, שמדבר חינוך, הרגשתי שהוא לא עבד פה ממש".
יהלומה נולדה באופקים, ובה בחרה כמקום חייה. "אני לא עוזבת את העיר כי רע", היא אומרת. "אני אתקן את המקום הזה בשביל הילדים והנכדים. אנשים צריכים להבין שזה שמישהו אומר שצריך לשפר, זה לא רע ולא מגיע מתוך שלילה. זה מגיע מתוך כאב". בסבבי הלחימה הקודמים, תחת מתקפת טילים, היא הקימה בעיר מרכז חוסן. יוזמה פרטית של אישה בלי שום תפקיד.
רופא בשגב שלום: "פעם בתראבין הצביעו לאבו יאיר. איפה הוא יכול היום להיכנס? הימין אומר לך 'אתה ערבי!' כשאני נוסע לבד, ברכב יפה, אז כולם 'שלום שלום'. אבל אם אשתי לידי, והיא עם כיסוי ראש, זה מייד 'תעצור בצד'"
לאורך השנים מאז 7 באוקטובר פעלה יהלומה כדי שהעיר תזכה להכרה וכדי שלא יישכח הסיפור שלה. "רציתי מנהיג שיבוא וידבר איתי. נמאס לי שקונים אותנו בהופעות בידור, ואז מתעלמים מאיתנו כשזה מגיע לבעיות בריאות. כל חיינו שילמנו כל מה שביקשו, עוד לפני שאתה מקבל את המשכורת. ועכשיו כשאתה צריך את הרשויות, את הקשב הזה, את הנגישות, אתה מגלה שאין, שלאף אחד לא אכפת ממך מעבר למינימום ההכרחי. הפריפריה נדפקה, ונדפקת, ושוב נדפקת. שירותי הבריאות קורסים, ואין עזרה. ביקורת היא לא שלילה, היא רצון שיהיה טוב יותר. ואי אפשר לחיות באשליה שהכל אידיאלי כי קיבלנו הטבת מס".
העוטף
ערב כחול עמוק יורד על עוטף ישראל. בבית קפה בתחנת דלק אני פוגש שתיים מבנות המקום. זו הפעם הראשונה שהן בוחרות. "ברור ש־7 באוקטובר השפיע על הבחירה שלנו, אבל משני כיוונים", מסבירה אחת מהן. "מצד אחד ביבי היה אחראי על 7 באוקטובר, מצד שני אנחנו לא ניתן לשמאל להשתלט ולהיכנס לממשלה בתמיכת ערבים". היא עוצרת להרהר. "לכן אני לא מרגישה בנוח להצביע לביבי, ובטח ובטח שלא רוצה חרדים בממשלה".
אז מה החלטת בסוף?
"אם צריכה לבחור בין הימין לבין גוש השינוי, עם יאיר גולן בתוכו, אז אני לא מתלבטת בכלל. לא יהיה בכנסת מישהו שיגיד שאנחנו הורגים תינוקות בעזה על הקול שלי. בעבר פוליטיקה לא עניינה אותי, אבל הפעם הבנתי שאני צריכה לקחת אחריות, אז ישבתי וקראתי את כל המצעים של כל המפלגות".
כולל הליכוד?
"לא היה להם, אבל הבנתי שאני חייבת להצביע למישהו".
אז לפי מה הצבעת?
"תראה, לא אכפת לי לומר שבסוף בחרתי במילואימניקים. הם מדברים עם אנשים בגובה שלי. אבל יש לי רק חשש אחד, שהקול שלי ילך לטמיון בגלל אחוז החסימה".
החברה שלה מצטרפת: "הבאסה הכי גדולה שלי", היא אומרת, "היא שבסוף הבחירות האלה לא ישנו כלום".
הגשם מתחיל לרדת, ואני מחפש את הקלפי האחרונה. בעוד כמה שעות יהיו כאן שיטפונות בנחלים היבשים. שינוי או מהפכה? כשאני מגיע, הקלפי ריקה ומשועממת, כולם מחכים לשמוע את תוצאות המדגם. ברגע האמת אין קליטה, משום מה. הוויי־פיי ממאן
השנייה מוסיפה: "המבוגרים הם הבעיה. יש בהם קיצון לכל הצדדים, הם לא יזוזו מהדעה שלהם. הם לכודים". ואחרי רגע היא מוסיפה: "אלו בחירות לא כיפיות בכלל. אין במי לבחור. אנשים הולכים על הרע במיעוטו".
מועצה אזורית רמת נגב
בחוץ הגשם יורד. אני מחפש את הקלפי האחרונה של היום. עוד כמה שעות יהיו כאן שיטפונות בנחלים היבשים. שינוי או מהפכה? הקלפי ריקה ומשועממת, כולם מחכים לשמוע את תוצאות המדגם. ברגע האמת אין קליטה משום מה, הוויי־פיי ממאן, או שמא המדינה. לבסוף אני מצליח לקלוט משהו ברדיו. אני נכנס באמצע, מקשיב לפרשנים המתפתלים סביב התוצאות וחושב על הבדיחה שסיפר איליה פכטר מחנות קאמרה: "זקן אחד עם ניסיון עומד בחלון ומסתכל על הקלפי שמול הבית שלו. אשתו שואלת: 'נו, חיים, מה הולך?'. 'אנחנו מנצחים', הוא עונה. 'ומי זה אנחנו, חיים?'. 'נו - מחר נדע'".
