״חרצת את גורלי״: המלחמה שלה להיות אמא הגיעה עד בית המשפט העליון

ביחידה להפריה חוץ־גופית בביה"ח סורוקה בבאר שבע, בתוך מכל חנקן נוזלי בטמפרטורה של מינוס 196 מעלות, מוקפאים כבר יותר מעשר שנים שלושה עוברים זעירים. השנה, בפסק דין דרמטי, ביהמ"ש העליון נדרש להכריע בגורלם, וגם בגורלה של ח', תושבת הדרום בתחילת שנות ה־40 לחייה, שרוצה להשתמש בהם כדי להגשים את חלומה ולהפוך לאם - למרות התנגדותו של בן זוגה לשעבר, שמזרעו נוצרו העוברים.

"לא הייתי מסוגלת לחיות עם עצמי בלי לדעת שעשיתי הכל כדי לקבל אותם", היא מספרת בראיון ראשון אחרי שעברה רכבת הרים רגשית ורפואית. לפני יותר מעשור, כשהיא הגיעה אל רופא הנשים כדי לקבל מרשם לגלולות, היא לא העלתה בדעתה שהביקור השגרתי יוביל אותה למאבק על הזכות להורות, אל מול זכותו של אדם אחר לא להיות אב ילדיה.

אנחנו נפגשות בדירתה. הסלון מסודר, נוף מדברי נשקף מהחלון, פסטורליה אמיתית. ח' מחבקת רגליים ארוכות על הספה, וחוזרת אל המקום שבו התחיל הסיפור הרומנטי שהפך למאבק חייה. "א' ואני הכרנו באתר היכרויות. הקשר היה טוב. טסנו, טיילנו, דיברנו על עתיד. הלכנו לכיוון של חתונה, גם אם הוא מכחיש. סמכתי עליו. שמתי את כל הביצים שלי בסל אחד".

הם היו יחד שנתיים, כשבקיץ 2015, בעיצומם של לימודי הדוקטורט, ח' ירדה במשקל - ירידה שהיא ייחסה לדיאטה שעשתה אז. "התחילו לי גם כאבי בטן שדרשו בירור, אבל לרופא הנשים באתי לבד", היא נזכרת. "בבדיקה הרופא זיהה גוש בשחלה השמאלית, אמר שהגוש גדול והפנה אותי לבית החולים. הייתי בהלם. דיברתי עם אמא שלי ופנינו לסורוקה".

ח' הופנתה ליחידה לגינקולוגיה אונקולוגית, שם היא התבשרה שיש לה גידול סרטני. "א' היה שם, לצידי, וכבר אז אמרתי לו שאני מרגישה שזה הולך להיות סיפור. 'אם זה יותר מדי בשבילך, זה בסדר. אתה יכול לקום וללכת. אני אסתדר'", הקול שלה נשבר. "נתתי לו את האפשרות, והוא אמר לי - 'ממש לא. אנחנו ביחד'".

היא היתה בתחילת שנות ה־30 לחייה כשעברה ניתוח להוצאת הגידול והשחלה השמאלית. במהלך הניתוח גילו הרופאים שהגידול התפשט, ולכן הוחלט על התחלת טיפול כימותרפי אגרסיבי. ח' שקלה שימור פוריות, מחשש שהטיפולים יפגעו באפשרות שלה להרות.

"הופניתי ליחידה לפוריות ולהפריה חוץ־גופית בסורוקה. ישבנו - א', מנהל היחידה ואני. הוא הציג לנו שתי אפשרויות: הקפאת ביציות או הקפאת ביציות מופרות, כלומר עוברים. הוא הסביר שלעוברים מוקפאים יש סיכויי הישרדות הרבה יותר גבוהים מביציות מוקפאות, ולכן ההמלצה היתה לשמר גם וגם".

"אנשים אומרים לי: יש שלושה עוברים, זה לא הרבה. אני יודעת, אבל זה מה שיש לי. ואם לא אנסה, ולא אפגוש את הפונדקאית שמוכנה לנסות למרות שיש רק שלושה - זה לא יקרה. ואני לא הולכת לעצור את זה עכשיו"

הפרופסור מסר לבני הזוג טופס שכותרתו "תצהיר", ובו שבעה סעיפים - שמהם סעיף 3 הוא זה שיהפוך בהמשך לסלע המחלוקת: "העוברים שייווצרו מההפריה הנ"ל מיועדים להחדרה לרחמה של האישה, ולא לצורך החדרה לאם נושאת (פונדקאית) אחרת".

באותם הימים בני זוג לא נשואים שביקשו לעבור שימור פוריות בסורוקה נדרשו לחתום על הטופס. "מבחינתי, אני חותמת", משחזרת ח' את הדחיפות, "אין לי משהו אחר. זה היה הישרדותי. אני צריכה להתחיל טיפולים, ואני רוצה ילדים, וזה עוד טופס לחתום עליו".

בנובמבר 2015 בוצע בסורוקה הליך של שאיבת ביציות מגופה של ח', שבסיומו התברר כי הופקו שלוש ביציות תקינות בלבד. הן הופרו בזרעו של א' והוקפאו כעוברים. בדיעבד התברר שהיה זה סבב השאיבה האחרון שהיא תצליח להגיע אליו, ושלא יהיה באפשרותה לשאת היריון.

בשלב הזה היה לך איזשהו ספק שא' רוצה להביא איתך ילד לעולם?

"להפך - הוא בא איתי לרופאים, כתב לי את ההוראות, היה חלק מהתהליך. משם בא לי הביטחון. הוא נתן זרע! בשום שלב הוא לא נתן לי להבין שהוא מתלבט. לא היתה איזושהי התנגדות, כלום".

קודם כל, לשקם את הנפש

ח' בוחרת מילים בקפידה ומדברת באיפוק, אבל האירועים שהיא משחזרת מכריעים מדי פעם את שלוות הנפש שלה. "בדיוק כשעמדנו להתחיל סבב נוסף של שאיבה התגלו אצלי גרורות בכבד וברחם. הרופא אמר לי שאין לנו זמן לעוד שאיבה ושצריך עוד כימותרפיה. הטיפולים היו קשים. הייתי מתאשפזת במחלקה האונקולוגית לחמישה ימים, משתחררת הביתה לכמה ימים, חוזרת לעוד אשפוז, שוב ושוב".

היא עברה לא פחות משישה סבבים. אמנם הגידול הלך וקטן, אבל ח' נאלצה לעבור ניתוח נוסף. עד שהיא מספרת עליו, היא מדברת בשלווה. כאן היא בוכה. "כשבישרו לי שאני צריכה לעבור כריתת רחם, הייתי שבורה. א' לא היה איתי, בגלל אילוצי עבודה, אבל מייד התקשרתי אליו. הוא עזב הכל ובא. לקחתי את זה קשה. הוא ניחם אותי ואמר לי שאין לי מה לדאוג, שנעבור את זה יחד, ושנצליח".

הניתוח היה מורכב. "יש לי צלקת גדולה, כתזכורת", היא מעבירה אצבע לאורך החזה והבטן. קצת אחרי הניתוח, היא קיבלה את הבשורה המשמחת שגופה נקי מסרטן. "כמה ימים אחר כך הוא נפרד ממני. הייתי אצל ההורים שלי, כי אמא שלי טיפלה בי. הוא התקשר אלי ואמר 'אני קופץ'. ישבנו, והוא אמר לי שהוא רוצה להיפרד. שאלתי אותו 'למה? דווקא עכשיו, כשאנחנו יכולים סוף־סוף להתקדם עם התוכניות שלנו?'. זה בא לי בהפתעה. הוא אמר לי 'כי אני רוצה להיות אבא, ואיתך זה בלתי אפשרי'".

זה המשפט שהוא אמר לך?

"זה מה שהוא אמר לי, וזה המשפט שהולך איתי. אמרתי לו שזה לא נכון שאי אפשר להביא איתי ילדים. יש לנו עוברים. אבל הוא אמר לא".

כמה ימים אחר כך ח' הרימה טלפון לא'. "אמרתי לו שהעוברים הם הדרך היחידה שלי להיות אמא, וביקשתי שיחתום על מסמך הסכמה לשימוש בהם. הוא אמר 'אני לא יכול. אני מתכנן להקים משפחה. כשתהיה לי אישה, אשאל אותה'. שאלתי אותו אם הוא בעצם אומר שהיכולת שלי להביא ילדים תלויה במישהי שלא מכירה אותי, והוא ענה 'זה מה שאני יכול עכשיו'".

במשך ארבע שנים העיסוק של ח' בשאלת האימהוּת הוקפא. "הייתי צריכה לשקם את הנפש שלי. בזמן המחלה, במשך שנה, הייתי במצב הישרדות. אני הולכת לחיות - ועושה מה שצריך. ואז אומרים לי שאני נקייה מסרטן, שאני צריכה לחזור לחיים. זאת חוויה מטלטלת לא רק לי, אלא גם למשפחה שלי, לסביבה".

"במשפט גיליתי שביום שהוא נתן זרע הוא דיבר עם אמא שלו ואמר שהוא רוצה לצאת מזה. היא הרגיעה אותו ואמרה שללא הסכמתו לא אוכל להשתמש בעוברים, כך שעדיין יש לו אפשרות להתחרט. זה זעזע אותי"

ח' שוב פורצת בבכי. "עסקתי המון בשאלה למה זה קרה לי. אני אדם טוב, שמרתי על הבריאות שלי. למה?". מה שעזר לה בהתמודדות, היא אומרת, היה סוף שבוע במדבר מטעם עמותת "חלאסרטן", לצד צעירים וצעירות שהתמודדו עם המחלה.

אחת המשתתפות סיפרה שבנה שאל אותה אם מותר לו לספר לאחרים שאמו חלתה בסרטן. "היא אמרה לו 'ברור שאפשר לספר. זה לא סוד. לא עשיתי משהו לא בסדר'", משחזרת ח'. "בי היתה המון בושה. לא על הסרטן עצמו, אלא על ההשלכות. על זה שאני לא יכולה להביא ילדים לעולם. שמישהו נפרד ממני ואמר את מה שהוא אמר. על הדחייה.

"פתאום, בסוף השבוע הזה, הבנתי: לא עשיתי משהו לא בסדר. זה פינה לי מקום בראש. המשכתי בקבוצת הטיפול של נשים מחלימות, ובמקביל חזרתי ללימודים והשלמתי את הדוקטורט. ואז הגיע השלב שבו אמרתי שלמרות שאין לי בן זוג - אני מוכנה להיות אמא".

"הקול שלי רעד"

קשה לספר את סיפורם של ח' וא' בלי לחזור שלושה עשורים לאחור, אל אחת הפרשות המשפטיות שהסעירו את המדינה והפכו לאבן דרך בדין הישראלי: פרשת נחמני.

רותי ודני נחמני היו נשואים. לאחר שרותי איבדה את האפשרות להיכנס להיריון באופן טבעי בעקבות ניתוח, השניים יצרו עוברים ביחד בהפריה חוץ־גופית, מתוך כוונה להביא לעולם ילד באמצעות פונדקאית. אלא שבינתיים בני הזוג נפרדו. רותי ביקשה להמשיך בתהליך, ודני, שכבר הקים משפחה משלו, התנגד לשימוש בעוברים שנוצרו מזרעו.

המאבק ביניהם הציב בפני ביהמ"ש העליון התנגשות בין שתי זכויות יסוד: זכותה של רותי להיות אם, מול זכותו של דני לא להיות אב בניגוד לרצונו. בתחילה פסק העליון לטובתו של דני, אך בדיון נוסף, בהרכב של 11 שופטים, התהפכה ההכרעה. ברוב של שבעה מול ארבעה הותר לרותי להשתמש בעוברים.

ח', לדבריה, לא הכירה את הפרשה ואת פסק הדין המהדהד, כשגייסה תעצומות נפש באוקטובר 2020 והרימה טלפון לבן זוגה לשעבר. "ידעתי שכבר יש לו משפחה. הקול שלי רעד. אמרתי לו שאני רוצה להיות אמא. אני צריכה פונדקאות, ואני צריכה שייתן לי אישור להשתמש בעוברים.

"הוא אמר 'למה עכשיו?'. הסברתי לו שעכשיו אני מרגישה מוכנה. סיימתי את הדוקטורט, טיפלתי בנפש שלי, יש לי עבודה. אמרתי - אני יודעת שיש לך משפחה, ואשמח שניפגש איתה, אני ואשתך. אגיד לה שאני לא מנסה להידחף לה למשפחה. אני לא רוצה ממך כלום, פשוט זאת הדרך היחידה שלי לאימהוּת גנטית לילדים שלי".

א' השיב שלדבר כזה יהיו השלכות מאוד גדולות על החיים שלו, ושהוא מתנגד להביא לעולם ילדים שהוא לא ייקח חלק בגידולם. אבל בסוף השיחה הוא הבטיח לח' שיתייעץ עם אשתו ויחזיר לה תשובה. כמה ימים אחר כך הוא שלח מסרון קצר: "מצטער".

א' השיב שלדבר כזה יהיו השלכות מאוד גדולות על החיים שלו, ושהוא מתנגד להביא לעולם ילדים שהוא לא ייקח חלק בגידולם. אבל בסוף השיחה הוא הבטיח לח' שיתייעץ עם אשתו ויחזיר לה תשובה. כמה ימים אחר כך הוא שלח מסרון קצר: "מצטער"

ח' פנתה לעורכי הדין דורי שוורץ ושיראל בר, ובנובמבר 2020 הם הגישו תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בבאר שבע. פעם נוספת, בית המשפט נדרש להכריע בגורלם של עוברים מוקפאים שבני זוג לשעבר לא מסכימים על עתידם.

א', שבינתיים נישא והפך לאב לילדים, הגיש את כתב ההגנה באמצעות עורכת הדין דיינה הר־אבן, שייצגה גם את דני נחמני בשנות ה־90. א' הכחיש שהבטיח לח' שיוכלו להביא ילד לעולם באמצעות פונדקאית, וטען כי הסכמתו להפריית הביציות ניתנה כשהיו בני זוג, ולא לצורך הולדת ילד לאחר פרידתם.

בכתב ההגנה טען א' כי הסכים להפריית הביציות משום שלא רצה להפנות עורף לח' בשעתה הקשה. לדבריו, ההחלטה התקבלה בתנאים של לחץ ובלבול, בשל מצבה הרפואי החמור של זוגתו דאז. הוא הכחיש שנתן הבטחות ביחס לעוברים המוקפאים. במהלך המשפט העיד א': "בהחלט ניתן לומר שרגע שאיבת הזרע שלי על ידי ח' היה הרגע שבו התערערו יחסי הזוגיות בינינו. חשתי מובך, מושפל ומנוצל. לא ראוי לאנוס הורות - לא על אישה ולא על איש". גם אם לא יידרש לגדל את הילד, הוא הסביר, הוא לא יוכל להשתחרר מהידיעה שיש לו צאצא ביולוגי.

לדיון הראשון הגיע א' עם אשתו. "ישבנו מחוץ לאולם, עם מסכות על הפנים. ראיתי אותם מסתכלים עלי. אמרתי לעצמי: תתיישרי, תישירי מבט. אם מסתכלים עלייך, את מסתכלת בחזרה. אין לי במה להתבייש. הסיטואציה הזויה, אבל אני לא ארכין ראש ולא אתכופף".

מה גילית במהלך המשפט שלא ידעת?

"שביום שהוא נתן זרע הוא דיבר עם אמא שלו ואמר לה שהוא רוצה לצאת מזה, ושאמא שלו הרגיעה אותו ואמרה שללא הסכמתו אני לא אוכל להשתמש בעוברים, כך שעדיין יש לו אפשרות להתחרט. זה זעזע אותי.

"למה לא שיתפת אותי בזה? אם היית משתף אותי, לא הייתי מקפיאה עוברים. יכולתי להקפיא ביציות, או ביציות מופרות מבנק הזרע - ולא הייתי נקלעת לסיטואציה הזאת. אתה חרצת את גורלי. התחרטת, אבל ההשלכות הן עלי".

זה שלי, מגיע לי לנצח

במארס 2024, יותר משלוש שנים לאחר הגשת התביעה, השופטת רותם קודלר־עיאש מסרה את החלטתה. השופטת לא הסתפקה בהכרעה משפטית, אלא ציינה את "הימים והלילות שבהם נשמתי התייסרה במחשבות וחיבוטי נפש".

בסופו של דבר היא פסקה לטובתה של ח', וקבעה שתוכל להשתמש בעוברים. היא הסתמכה בין היתר על השיחה בין א' לבין אמו, שנחשפה בכתב ההגנה שהגיש א' עצמו. "הנתבע בחר בחירה שמשמעותה הגבלה בלתי הפיכה עבור התובעת, להיות אם אך ורק לילדיו", כתבה השופטת. "היעדר הסימטריה בין הצדדים זועק לעין וללב".

"הייתי באורות", ח' נזכרת, "אבל דורי (עורך הדין שוורץ) אמר שאצפה לכך שא' יגיש ערעור, והוא אכן הגיש". ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע הפך את ההחלטה ברוב של שתי שופטות מול שופט אחד, שקבעו כי הסכמתו של א' להפריית הביציות לפני הפרידה לא מקנה לח' זכות להשתמש בעוברים באמצעות פונדקאית בניגוד לרצונו.

"וכשם שאין לאפשר לאיש לעשות שימוש בעוברים המוקפאים באמצעות פונדקאית (ללא הסכמת האישה), כך אין לאפשר לאישה לעשות כן ללא הסכמת האיש", כתבה השופטת גאולה לוין. ח' קיבלה את ההודעה על ההחלטה ביום ההולדת שלה. "לקחתי לעצמי את היום הזה, לבכות על מר גורלי, ולמחרת אמרתי לעצמי - זה שלך. מגיע לך לנצח. וזהו, היינו בדרך לעליון.

"זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי שם. היה דיון של כמה שעות, שכמו כל הדיונים התנהל בדלתיים סגורות. ובכל פעם שצד אחד טען, השופטים הקשו עליו בשאלות. כשיצאתי משם, הרגשתי שזה יכול ללכת לכל כיוון".

בינואר האחרון התקבלה ההכרעה. "זה היה יום חמישי. הייתי בדרך הביתה מהעבודה, בפקק. דורי התקשר אלי ואמר 'בשבע בערב יפרסמו את התשובה. חשוב שלא תהיי בנהיגה'. הלב שלי דפק חזק".

את ההמתנה מורטת העצבים להחלטת השופטים היא העדיפה לעבור בבית, לבד. "לא רציתי שמישהו יהיה איתי. אם זה יהיה משהו טוב, אז טוב, ואם זה יהיה משהו רע, אז אני צריכה את הרגע שלי להתפרק. באתי בגישה שזה שלי. תמיד יש את הפחד, כי זה לא בידיים שלי, אבל יש בי את התקווה".

רק לא להיות תלויה באחר

ברוב של שני שופטים מול אחת ביהמ"ש העליון הפך את החלטת המחוזי והתיר לח' להשתמש בעוברים. ב־19:15 באותו היום כבר צלצל הטלפון. "דורי צעק 'ניצחנו! ניצחנו!'", היא נזכרת. "התחלתי לצעוק בחזרה 'יש! יש!' כל המתח יצא החוצה".

השופטים דפנה ברק־ארז ויחיאל כשר ייחסו משקל מכריע לעובדה שא' הסתיר ממנה את ספקותיו בנוגע לעתיד הקשר, בשעה שהיא הסתמכה על הסכמתו והפרתה בזרעו את שלוש הביציות. ברק־ארז, שעמדה ארוכות על ההשוואה לפרשת נחמני, הגדירה את התנהלותו של א' "מצג שווא ברור", וקבעה שהיה עליו "לספר לה בזמן אמת כי נהפך לבבו. לאי־הגילוי היו בנסיבות העניין תוצאות דרמטיות וחסרות תקנה".

בעוד בני הזוג נחמני תכננו מראש להביא לעולם ילד באמצעות פונדקאית, במקרה של ח' האפשרות הזאת כלל לא עמדה על הפרק כשנוצרו העוברים. אך עם זאת, לדעת ברק־ארז, העובדה שהשניים לא תכננו מראש להיעזר בפונדקאית לא גורעת מהמשקל שיש לתת להסכמתו של א' להפריית הביציות. היא הוסיפה: "יש לקוות כי הפקת הלקחים הדרושה - הן במשרד הבריאות והן במוסדות הרפואיים - תתבצע באופן מלא ובהקדם".

בדעת מיעוט, השופטת גילה כנפי־שטייניץ סברה ששתיקתו של א' בנוגע לספקותיו לא מצדיקה לשלול ממנו את הזכות להתנגד לשימוש בעוברים, בפרט כשלא הסכים להביא לעולם ילד באמצעות פונדקאית לאחר פרידתם.

גם לאחר ההכרעה ביקש א' לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב, אך בקשתו נדחתה. השופטים אפשרו לו לבחור אם להיות מוכר כאב הילד, אם ייוולד, או שח' תביא אותו לעולם כאם יחידנית, ללא כל קשר הורי מצידו. א' בחר באפשרות השנייה, ובכך נסללה דרכה של ח' להשתמש בעוברים.

אחרי כל מה שעברת, מה היית אומרת היום לאישה שעומדת לפני הליך של שימור פוריות?

"אל תקפיאי רק עוברים - תמיד תשמרי גם ביציות שלך. את אף פעם לא יודעת מה יהיה. שלא תהיי כמוני, במצב שבו האימהות שלך תלויה במישהו אחר שיגיד לך כן, ואחר כך תצטרכי לנהל מלחמה של שנים".

ח' סבורה ש"אם אתם נותנים לאנשים לחתום על תצהיר - השפה צריכה להיות ברורה יותר. צריך לעבור עליו בצורה הרבה יותר יסודית. אנחנו הלכנו לנוטריון רק כי לא היינו נשואים. היינו שם פחות מעשר דקות. הייתי בסכנת חיים. מבחינתי, זה היה עוד טופס שצריך למלא כדי להתקדם לשלב הבא.

"הרבה זמן ייסרתי את עצמי - למה הקפאתי עוברים ולא ביציות? אבל היה שם רופא בכיר שאמר לי שהסיכויים של עוברים יותר גבוהים מהסיכויים של ביציות. והיה איתי בן זוג תומך. הייתי צריכה לעבור תהליך עם עצמי, גם כחלק מטיפול, כדי להבין שלא יכולתי לקבל החלטה אחרת. ומה שקיבלתי זה על בסיס הנתונים שהיו לי - וזהו".

עכשיו, אחרי יותר מחמש שנים בבתי המשפט, סוף־סוף ח' יכולה להתפנות למשימה הבאה: למצוא אישה שתסכים לשאת ברחמה את אחד משלושת העוברים שלה. "כשהתקשרתי לוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, האישה שענתה לי אמרה 'חיכינו לטלפון שלך'", היא מספרת. מאז היא כבר קיבלה את האישור הנדרש, וכעת היא מחפשת פונדקאית בישראל שתישא את עוברה.

אבל גם אחרי הניצחון בעליון, איש לא יכול להבטיח לה שהיא אכן תהפוך לאם. לשאלתי אם היא יצרה קשר עם רותי נחמני, היא משיבה מהר בשלילה, כמשתדלת לא להתעכב על העובדה שהליך הפיכתה של רותי לאם מהעוברים המשותפים לה ולדני לא צלח. "אנשים אומרים לי: יש שלושה עוברים, זה לא הרבה. אני יודעת את זה, אבל זה מה שיש לי. ואם לא אנסה, ולא אפגוש את הפונדקאית שמוכנה לנסות למרות שיש רק שלושה - זה לא יקרה. ואני לא הולכת לעצור את זה עכשיו. אני הולכת קדימה".

"צל כבד על משמעות חוזים"

תגובת עו"ד דיינה הר־אבן, המייצגת את א': "אם יש פסק דין שגרם לקריסת עולמי כמשפטנית - זהו פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשה זו. בפרשת נחמני, שבה ייצגתי את דני נחמני ושעליה נשען פסק הדין הנוכחי, הובהר כי כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו - ואלה שונות מאוד.

"אפשר בהחלט להבין את המצוקה האנושית התהומית של ח' ואת כמיהתה לילד. עם זאת, עד מחלתה לא היתה בינה לבין א' כוונה מוסכמת להקים תא משפחתי. א' נחלץ לעזרתה כשנזקקה לטיפול חירום לשימור פוריותה, והוסכם ביניהם שיהיו לה גם ביציות משל עצמה. א' מעולם לא העלה על דעתו שייוולדו לו ילדים שלא יקבל על עצמו אחריות הורית כלפיהם.

"נניח מצב הפוך, שבו א' היה דורש להשתמש בעוברים בניגוד לרצונה של ח'. האם יעלה על הדעת שבית המשפט היה מחייב אותה להיות אם ללא הסכמתה המפורשת?

"בני הזוג נדרשו לחתום על הסכם שקבע במפורש כי העוברים מיועדים להחדרה לרחמה של ח' ולא לפונדקאית. מנהל המחלקה הדגיש בעדותו כי אם אחד הצדדים חוזר בו מהסכמתו, 'ההליך לא יכול להימשך'. דרושה הסכמה מדעת לכל שלב משלבי ההפריה החוץ־גופית.

"אי־כיבודו של הסכם כזה מטיל צל כבד על משמעותם של דיני החוזים. הפסיקה הזו יצרה כאוס מוחלט. יש לה השלכות מרחיקות לכת על זוגות רבים העוברים טיפולי הפריה חוץ־גופית ומסתמכים על הסכמים שעליהם בית החולים מחייב אותם לחתום – על פי הוראות משרד הבריאות.

"א' נאלץ לבחור בין קבלת אחריות הורית לבין ויתור על מעמדו כאב. גם טובת הילד, ובכלל זה זכותו לדעת מי הוריו, לא קיבלה לדעתי את המשקל הראוי. נגזר עליו לחפש את פני בנו או בתו בכל ילד ובכל אדם שייקרה בדרכו".