"אצלנו רותי ברודו רקדה על השולחן. איפה הג'ל שלה ואיפה היא?"

"הרגע שבו הבנו את גודל האירוע באמת היה כשתמיר גל עלה לבמה ב'תדר', ראה את הקהל ואת האנרגיה המטורפת, ופשוט צרח: 'אני שנים מחכה לקיסריה, אבל זה הקהל הכי טוב שהיה לי!'". אבירם שיקר מחייך, ו"מלך הקסטות", אסף לויבל, מהנהן בראשו ועל פניו עולה חיוך דק, משתאה מול המציאות. ככה זה כשהאהבה שלך הופכת להצלחה ענקית - כזו שבסופו של דבר תוציא את השניים מהמקום שבו הכל התחיל.

בקצה דימונה שוכן כפר הסטודנטים "איילים". בקצה הכפר, על המצוק, רגע לפני המדבר, שוכן ה"סימונה", בר עם אלכוהול של השמחות ותפריט אוכל בברקוד. הבעלים, שירן ואבי בוחבוט, דימונאים גאים, לקחו את הסמל העתיק של דימונה, אותה אישה שנחנטה בשיר "סימונה מדימונה" של ישראל יצחקי, שבו סימונה מחכה שזופה ונוגה לאהובה, והתאימו אותה לזמן ולמקום, יצרו לה הווה הרבה יותר שמח מלהתייבש בשמש. עד סוף ההרפתקה הלילית עם אנשי מלך הקסטות, אני מבין שאין מקום טוב מה"סימונה" כדי לחקור לעומק את תופעת "מלך הקסטות" והאנשים שמאחוריה.

לפני עשור החלו להופיע כרזות שדיברו מוזיקה מזרחית, אבל אחרת, מודעת לעצמה. השמות שפעם כיכבו על מדפי הדוכנים בתחנה המרכזית התנוססו מחדש על הכרזות, בצבעים בוהקים ותחת מטריית רטרו עשירה ומשמחת. אבל הדבר הכי מפתיע בכרזה היה המיקום הנבחר לאירוע. לא הגריי ולא הזאפה, לא טברנות או שלוותה - מיקום האירוע היה ב"תדר", בית רומנו, תל אביב. חללית האם של ההיפסטרים והאנשים הנכונים של הזמן, מרכז ההייפ והמגניבות. מה לזה ולמוזיקה מזרחית?

היה ברור לגמרי שמי שעיצב וארגן את האירוע ידע בדיוק מה הוא עושה. הכרזות דיברו בשתי שפות - אחת מתפעמת ושנייה מודעת להתפעמותה - תחת הכותרת המסתורית "מלך הקסטות". מהר מאוד התופעה עשתה לה שם וכנפיים (וכפיים), ופתאום הדבר הכי מגניב בסביבה נהיה מוזיקה מזרחית. היפסטרים שלא היו מתקרבים לתחנה המרכזית גם אם היתה מרכז המאצ'ה העולמי, נצפו מענטזים ושרים מול אבי ביטר וזהבה בן, רוקדים עם סמיר שוקרי, רינת בר ומוג'דה כאילו השנה היא 1991 ואנחנו ביקום מקביל שבו יש עתיד, תקווה וחלום למוזיקה המזרחית.

שובר שורות

מאחורי המסיבות עמדו שני אנשים: די.ג'יי "מלך הקסטות", אספן קסטות ומאסטר בתקלוט מקסטות; ואבירם שיקר, הרוח והחזון שמאחורי המסיבות, שהקהל כבר הכיר ככרוז שיודע להלהיט אווירה. שניהם יושבים מולי ב"סימונה", מוכנים להיחשף לראשונה ולספר על התופעה שיצרו ופיתחו בעשור האחרון.

שיקר: "אתה צריך להביא גיוון. אחד קונצנזוס כמו סמיר שוקרי, אחד איקוני כמו ג'ורג' בר, משהו יוצא דופן כמו להקת חמסה, זמר נשמה כמו שרון זריהן, ועוד איזה שם מפתיע כמו אבי דן"

"חשוב לנו שהקהל יידע משהו", פותח שיקר, "מעבר לזה שאנחנו מנגנים מוזיקה מזרחית מקסטות או מייצרים מופע. זו רק ההתחלה. מבחינתנו אנחנו חושבים על עצמנו כארכיטקטים של רגע, כיוצרי חוויה חד־פעמית סביב המוזיקה הזאת. זה העניין המרכזי שלנו". מלך הקסטות מהנהן כנותן תוקף מלכותי לדברים. מאוחר יותר, בפארק האגם של דימונה, אקבל הדגמה סוערת לתופעה ול"ארכיטקטורה של רגע".

"גדלתי בבית טורקי ביהוד", חוזר שיקר למקומות שמהם הכל התחיל. "אתה יודע, מוזיקה טורקית, איברהים טטליסס. בגיל 13 הכרתי חבורה של סקייטרים והתחלתי לגלוש, עד שהפכתי לאלוף הארץ והייתי בין מובילי תרבות הסקייטרים כאן. הקמתי את 'שיקר הפקות' במטרה לעשות כל מיני אירועים ומסיבות לסקייטרים. גם מבחינה מוזיקלית הייתי לגמרי שם - חבר בלהקות פאנק וסטונר רוק".

אבירם שיקר בחייו כסקייטר

לפתע, שערו הארוך והמראה הכללי של כוכב רוק מתחילים לשבת עליו בטבעיות. "לימים מצאתי את עצמי עובד אצל אייל שני עם עוד חברים סקייטרים, ולאט־לאט הפכתי את המקום לכזה שאנשים רוקדים בו על הבר ומזמינים בקבוקים", הוא מספר.

אצל שני קרה המפגש שהכל התחיל ממנו: מוזס, המנכ"ל של רשת המזנונים, ראה את הסקייטר המרים וזיהה את הפוטנציאל. "הוא אמר לי, 'אתה מוכשר, אני אוהב אנשים שיש להם כישרון ואני רוצה לתת להם את המקום להתבטא. מה בא לך לעשות?' אמרתי לו, 'אני רוצה לעשות כאן חפלה'. לא חשבתי שהוא יסכים, אבל הוא אמר לי, 'קדימה, לך על זה'".

לשיקר היה רעיון מי יהיה אחראי על הפסקול של החפלה. "הכרתי את המלך בתור די.ג'יי אמן של היפ הופ ורגאיי, אבל יום אחד שמעתי באתר הסאונדקלאוד שלו מיקסטייפ שהוא עשה ונקרא 'מלך הקסטות'. זה הפך את עולמי. בפעם הראשונה בחיי שמעתי את המוזיקה שגדלתי עליה בשכונה, אבל עם קטע חזק של כרוז שמגיח בין השירים, או מגיב להם עם כל הווייב של הרגאיי מג'מייקה, והכל מאורגן במיקסטייפ כמו של היפ הופ. זה היה לגמרי שובר שורות".

מלך הקסטות בתקלוט טייפים נדיר

כן, זה בדיוק הזמן להעביר את רשות הדיבור למלך עצמו. "גדלתי בכרם התימנים", הוא מספר. "בבית הייתי שומע יוונית, פוליקר, שירה תימנית. צלילי הבוזוקי היו מתנגנים מקסטות ברחובות הכרם, עם הספונג'ה של יום שישי. מצד שני, הפכתי לדי.ג'יי בעולמות ההיפ הופ והרגאיי. שילבתי את זה עם תקליטים של מוזיקה מזרחית ישנה, וזה עבד טוב.

"יום אחד חשבתי שיהיה מעניין לנסות לעשות מיקסטייפ מהמוזיקה שגדלתי עליה, עם הצבע שלי כדי.ג'יי היפ הופ ורגאיי. מבחינתי, זה היה מין פרויקט צד כזה, כי גדלתי על טייפים, אבל בזמן שהכנתי את המיקס פתאום הכל התחבר. מצאתי את הצבע שלי - קסטות של מוזיקה מזרחית מפעם, אקו על המייק, וקטעים שמרימים רחבה. כמו תוכנית רדיו פיראטית שבה הכל הולך ואין חוקים. הכל מותר". שיקר שמע את המיקסטייפ, זיהה את הפוטנציאל, יצר קשר עם המלך, והשאר היסטוריה.

הסאונד של ישראל

ב־2016 שיקר עשה את החפלות שלו אצל אייל שני, ומלך הקסטות תקלט את השירים מקסטות. "זה הרבה יותר מסובך לתקלט מקסטות", הוא מסביר. "אתה צריך למצוא טייפ שמנגן ויכול להאיץ או להאט את הקסטה כדי שהיא תהיה באותו קצב או בסולם מתאים לשיר הקודם, ואז להריץ קדימה ואחורה עד שאתה מוצא את ההתחלה המדויקת של השיר".

אבל לרוקדים לא היה אכפת מהמורכבות. הם פשוט הניפו ידיים. "לאירוע הראשון הבאנו גם את זהבה בן להתארח", הוא ממשיך. "זה היה קהל מעורב, אנשים צבעוניים מאוד, כל הריינג' - סקייטרים, פאנקיסטים, הומואים. לא ממש ידענו איך הם יגיבו לזה, אבל פתאום ראיתי איך שכולם עפים על המוזיקה המזרחית והבנתי שזה לא משהו של החבורה הקטנה הזו, שזה הרבה יותר רחב".

בין הרוקדות היתה גם רותי ברודו. "היא ניגשה אלי אחרי המסיבה ואמרה לי, 'יש לי יום הולדת, תבוא, תעשו את החפלה'. אז עשינו לה מסיבה בהרצל 16 והבאנו את מרגול. אני רואה אותה שם עומדת על השולחנות, מרימה בכפיים, איפה הג'ל שלה ואיפה היא".

ההצלחה והביקוש לחפלה גרמו לשיקר ולמלך להבין שהאירועים האלו גדולים מכדי להישאר מנה נוספת בתפריט המסעדות. הם חשבו איך להוציא את החפלה החוצה ועדיין לשמור על האווירה הייחודית, "ואז המלך לימד אותי על המוזיקה בג'מייקה ואיך שהיא התפתחה, והחלטנו שנעשה ביחד סאונדסיסטם מזרחי, ישראלי".

תרבות ה"סאונדסיסטם", שהתפתחה בג'מייקה החל משנות ה־40, היא אחת התופעות המשפיעות ביותר במוזיקה של המאה ה־20. הרעיון הוא שהמסיבה, על כל הציוד שלה, יוצאת אל הקהל במקום שהקהל יבוא אליה. מתוך זה צמחו סגנונות כמו סקא, רגאיי ודאב, ונולדה דמות "אדון הטקס" שמדבר בקצב מעל המוזיקה - האב הקדמון של הראפר. כשאני שומע את שיקר אומר "סאונדסיסטם מזרחי", אני מבין שהוא לא מדבר במטאפורה: הוא מייבא בכוונה את העיקרון הזה - לא לחכות שהקהל יבוא, אלא לצאת אליו.

מלך הקסטות: "כשאתה הולך היום להופעה, לא תשמע את השיר המקורי במלואו, כי האמן כבר לא שר את זה ככה 30 שנה. אנחנו אומרים להם כל הזמן: תשירו כמו שזה היה, תנו כבוד למילים, ללחן ולעיבוד שהקהל התאהב בהם"

"פתאום הבנו שלקחת את המוזיקה השורשית שלנו ולהנגיש אותה לקהל כמו בסאונדסיסטם זה העניין", מתלהב שיקר. "אנחנו לא רק מנגנים מוזיקה, אלא מגיבים למוזיקה עם הקהל, מנגישים רגעים. איזה רגע איקוני שאתה זוכר מחייך, כשישבת ושמעת זוהר באוטו של אבא שלך, או עופר לוי מתנגן מאיזה רכב חולף בשכונה".

בקולו הרך, המלך קובע: "בסוף, גם אם ניסו להתכחש לזה, זה הסאונד של ישראל", ושיקר מוסיף: "המוזיקה הזו היא הרוקנרול שלנו".

המלך נכנס ל"סימונה" עם תיק גדול ומניח אותו לצידו, צמוד אליו. "אני לא משאיר את הקסטות באוטו, אין מצב", הוא מחייך כשהוא מבחין במבטי התוהה, ופותח את התיק כיהלומן שמציג את מרכולתו. הקופסאות הייעודיות נפתחות ומתוכן בוקע זהב שחום - קלטות על גבי קלטות מקוריות של מוזיקה מזרחית משנות ה־80 וה־90.

האוסף של המלך מרשים ביותר. הוא סוקר את הקלטות בעיניים מאוהבות, שולף את הנדירות, אלבומים שאיש לא זוכר שהם בכלל יצאו בקלטת. "לפעמים אני מתקשר אל המלך ואומר לו 'אחי איפה אתה?'" אומר שיקר, המביט מהצד במלך החולש על ממלכתו, "והוא אומר לי 'אני בעפולה, יש כאן מישהו שמוכר קסטה נדירה של יגאל הוד, הייתי חייב לנסוע להביא אותה'".

לאט־לאט האוסף של המלך גדל להכיל את כל גדולי התחנה המרכזית, וגם כמה שנשכחו כליל והתגלו מחדש דרך האירועים של מלך הקסטות. "כל האספנים בארץ מכירים אותי", הוא מכריז. "נסעתי לכל חור כדי למצוא איזו קסטה נדירה".

וזה באמת כל כך חשוב לך לנגן את זה מקסטה? למה לא להביא דיסק או לנגן מהמחשב?

"יש קסם כשאתה מגיש את זה עם הסאונד הייחודי של הקסטה, ההיסים, הרוחשים, הנמוכים המלאים, והגוון היפה של התופים הנמוכים. אתה מבין שזה לא רק המוזיקה והתווים של השיר שמחזירים אותנו לרגעים האיקוניים האלו. זה גם הסאונד של התקופה שעושה את זה, הצליל של הקסטות שמחזיר את הרגעים האלו אלינו".

המלך מחייך את החיוך הדק שלו. "חכה ותראה הערב", הוא מוסיף בנימה מסקרנת.

פנטהאוז בלב

האירוע הראשון שהוציא את הסאונדסיסטם של צמד המקרחנים אל הרחובות התקיים ברמת החיל, על הדשא, ומשם הם המשיכו לכרם התימנים - שכונה שבה, עוד בשנות ה־60, נוצר קטלוג השירים המזרחי הראשוני. "פנו אלינו ואמרו, 'יש לנו מקום בכרם לחפלה. מה תעשו?' אמרתי, 'בוא נאחד את צלילי העוד' - וככה עשינו. היו הרבה טלפונים והתעקשויות עד שעשינו ביניהם שלום והצלחנו להביא אותם לנגן יחד".

יכולות הארגון של שיקר והחזון והתשוקה של המלך משלימים אלו את אלו בצורה מושלמת. מתחילת הדרך, השניים קיבלו החלטה משונה - כניסה חופשית לכל האירועים. "לשנינו היה דיי־ג'וב, ו'מלך הקסטות' היה הבייבי שלנו. לכן, בשבע השנים הראשונות כל האירועים שלנו היו בכניסה חופשית לקהל, וכל הזמן זה הלך וגדל וגדל. היו מלא הצעות מסחריות שסירבנו להן, אמרו, 'בואו אני אעשה לכם מנורה. מה, אתה לא רוצה לעשות חצי מיליון בערב?"

מלך הקסטות, אתי לוי ואבי פרץ - "אהבה ממבט ראשון"

הפיתוי לכסף הגדול היה אמיתי, אבל האטיטיוד הפאנקיסטי־אמנותי של השניים הותיר אותם בזהירות. "ידעתי שזה יהיה בסופו של דבר צעד אחר צעד אחר צעד", אומר שיקר. "אחרי שש-שבע שנים של פעילות היה לנו רגע שבו אמרנו, 'טוב, בית רומנו לא יכול לקרות יותר, זה נהיה מפחיד'. התור עד רחוב הרצל, כמות האנשים לא היתה הגיונית.

"הבנו שאם אנחנו רוצים ליצור חוויה כמו ב'תדר' רק בגדול יותר, אנחנו חייבים למכור כרטיסים. עשינו הופעה בבארבי, שזה הכי רוקנרול, ולא ידענו כמה יגיעו ואם יגיעו. העליתי את האירוע ברשתות, הלכתי לישון, וכשהתעוררתי זה היה סולד אאוט, הצלחה מטורפת. אז הבנו שצריך לצאת עם זה החוצה".

אירועי "מלך הקסטות מארח" הפכו בהמשך לערבים שבהם זמרים אורחים מנגנים עם הלהקה של מלך הקסטות. נאמן לאטיטיוד הפאנקיסטי שלו, שיקר מדגיש שהיה חשוב להם לשמור על עיקרון שוויוני: "אצלנו אין כזה דבר גודל שונה לאמן גדול. על הפוסטר כולם באותו גודל".

שיקר: "חשוב לנו שהקהל יידע שמעבר לזה שאנחנו מנגנים מוזיקה מזרחית מקסטות, אנחנו חושבים על עצמנו כארכיטקטים של רגע, כיוצרי חוויה חד־פעמית סביב המוזיקה הזאת. זה העניין המרכזי שלנו"

תהליך הרכבת הערבים הוא עבודת אוצרות של ממש. "כבר באירוע הראשון שהרמנו בתדר הבנו שכל ליין־אפ הוא מין פאזל כזה", אומר שיקר. "אתה צריך להביא גיוון מגניב - אחד שהוא קונצנזוס, כמו סמיר שוקרי, רגע איקוני עם ג'ורג' בר, איזה אקט יוצא דופן כמו להקת חמסה, איזה זמר נשמה כמו שרון זריהן, ועוד איזה שם מפתיע כמו אבי דן. לחבר את הכל יחד זה חתיכת פרויקט, אבל כשזה קורה על הבמה - זה אירוע שאתה לא מאמין".

הרעיון שכל אמן, ותיק כצעיר, מקבל אותו יחס, מתחבר לעיקרון הבסיסי של השניים - כבוד למסורת של הסגנון, וזה הרבה מעבר לנגינה מקסטות. "אנחנו מתעקשים שהזמרים יבצעו את השירים שלהם עם הלהקה שלנו, הכל חי ובדיוק כמו שהשירים היו במקור, כמו שאנשים אהבו אותם", מסביר המלך. "בלי רמיקסים ומחרוזות וכל מה שהדי.ג'ייז עשו לשירים האלו לאורך השנים באירועים.

"כשאתה הולך היום להופעה של זמרים, אין מצב שתשמע את השיר המקורי במלואו, כי האמן כבר לא שר את זה ככה 30 שנה. אנחנו אומרים להם כל הזמן: תשירו את זה בדיוק כמו שזה, תנו כבוד למילים, וללחן ולעיבוד שהקהל התאהב בהם כשהם יצאו לרדיו".

"היו מלא פעמים שזמר רצה לחבר שני שירים במופע במקום הסיום המקורי של השיר, ואמרנו לא", מוסיף שיקר. "בכל קהל יש לפחות אדם אחד שמחכה לסיום האיקוני של השיר המקורי, שבו הוא התאהב ושהפך להיות חלק מחייו. עם כל זה הוא בא להופעה, והוא מחכה לזה - ואתה לא תאכזב אותו".

היו אמנים שרציתם שיבואו ולא הסכימו?

השניים מחליפים מבטים, תוהים כמה ואת מי לחשוף. "מאוד רצינו את מושיק עפיה, אבל לקח לנו הרבה זמן לשכנע אותו", מגלה שיקר. "הגענו אליו כמה פעמים, ישבנו אצלו, והוא לא רצה ולא רצה ולא רצה", מוסיף המלך. "ואז באנו אליו והבאתי לו את הקסטה שלו עם 'החלום המתוק'. שמתי אותה מולו, וראיתי שזה עשה לו משהו בפנים. יום למחרת ההופעה הוא התקשר אלי ואמר, 'תקשיבו, אתם לא יודעים מה עשיתם לי, יש לכם פנטהאוז בלב שלי'".

זו שורה מעולה לשיר שלו, תציעו לו, אני אומר, והשניים מרימים גבה, כממתיקי סוד.

רגע לפני שאנחנו יוצאים מהסימונה, נכנסת סטודנטית ומייד ניגשת אל השניים. "וואי, אני מתה עליכם, הייתי בהופעה שלכם בירושלים ויותר נהניתי מההופעה שלכם מעומר אדם - ואני לגמרי מתה עליו".

מלך הקסטות, סאבלימינל והצל ושראל - "את אותי שופטת"

צידי הכביש בדרך לאמפי־פארק בדימונה דחוקים במכוניות חונות. אנחנו מנסים להיכנס אל הפארק עצמו, אבל השומרים לא מאפשרים לשיקר ולמלך להיכנס. "נו, אנחנו ההופעה", שיקר צוחק. השומר מביט בשיער הארוך, המתנפנף ברוח המדברית, ולא משתכנע. "חכה, אני אדבר עם הממונה", הוא אומר בחשדנות.

רוקנ'חפלה

לבסוף, כמובן, אנחנו נכנסים. רינת בר ולהקתה נותנים בראש, והקהל שמח על השיר שהוא מזהה - אם מהעבר ואם מהפרסומת החדשה. מאחורי הקלעים שיקר מכיר לי את אחת ממעריצות התופעה. "אני באה מדימונה לכל אירוע שלהם, לא משנה איפה, ולראות אותם כאן בדימונה - מבחינתי זה חלום", אומרת העוקבת.

מחוץ לחדר ההלבשה, אחד מאנשי הצוות שואל אותי "מי אלו? מה הם עושים?". "סאונדסיסטם מזרחי", אני עונה לו. "מה?" הוא תוהה. "חפלה מקסטות", אני מסביר. "אה, אז תגיד שכונה".

המלך ושיקר עולים. הקהל מנסה להבין מה הולך להיות. מלך הקסטות לוחץ על הפליי והאירוע מתגלגל. הסאונד של הקסטות אכן משמר את קסם העבר הלא מושלם, אבל התופים יוצאים אחרת מהרמקולים, וגם הכינורות הופכים לרוקיסטיים בעוצמה הגדולה. החפלה מתרוממת בן־רגע, והקהל מתפוצץ משמחה ומנוסטלגיה. האור הבוהק בעיניים ברגע שמתחיל צליל של שיר נשכח, מבהיר שבאותו רגע מתעורר בהם רגע מפעם.

מלך הקסטות בפארק הירקון

אבל זה לא פרויקט נוסטלגי. שיקר משלהב את החפלה באנרגיה של אליל רוק - קופץ על הגדר, עומד מול הזרקור, מלהיב את הקהל. זה מרגיש הרבה יותר כמו "אינדינגב" מאשר אולם חתונות. הצליל הכובש, הכרוז, האנרגיות של שיקר על המיקרופון ורצף הלהיטים המוכרים והנשכחים כאחד מעיפים את הקהל המגוון לשמיים. התהייה אם מדובר בקטע היפסטרי של תל־אביבים שאומרים "כפרה" מתאדה לשמי דימונה.

לפתע המלך נדרך. הוא שולף קסטה מתוך הטייפ, מוציא עיפרון מהכיס ומחזיר למקום סרט סורר שברח מהמסלול. אני חושב שזה דימוי נהדר לתופעה של "מלך הקסטות". אפשר לנתח את זה מחשבתית ולבחון ביקורתית את מה שנחשב לנמוך של פעם והופך לתרבות ישראלית לכל דבר, אבל עדיף פשוט להיסחף לרגע ולחוות אותו.

בסוף ההופעה אני פוגש מכרה בקהל. "איזה דבר זה היה", היא מתפעמת. "כמה פשוט, ככה מעולה! איך לא חשבו על זה קודם?"