"התפקיד שלי הוא לגרום לאנשים להתבונן ביומיום בצורה אחת". נומה בר , אבישג שאר-ישוב; איפור: דניאלה בר דוד — "התפקיד שלי הוא לגרום לאנשים להתבונן ביומיום בצורה אחת". נומה בר | צילום: אבישג שאר-ישוב; איפור: דניאלה בר דוד

1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?

"גן שרה, עפולה 1977, ציור פורטרט של הרצל בעיפרון. אני זוכר את עצמי יושב על הרצפה, מתבונן בתמונה שלו שעל הקיר ומנסה לתאר אותו בקו אחד. הגננת מאוד אהבה את הציור ותלתה אותו ליד תמונתו של הרצל".

2. מהו הדבר האחד שלקחת מהוריך?

"המילים 'חוש חומור', במבטא רומני, שבו הה"א הופכת לחי"ת, היו מאוד אהובות בבית. לאבא שלי היה הרבה 'חוש חומור', שהגיע ממקורות מזרח־אירופיים - ממעשיות על הרשל'ה ועד בודו וקישון. היו בבית סיטואציות שלמות שיכלו להסתכם במילה אחת עם קריצה, הומור וגשטאלט. למשל, אם הייתי שואל את אמי: 'נו, איך היה אתמול בחתונה של...?' היא היתה עונה: "דווקא נהניתי". שתי מילים שסיכמו סיטואציה של חוסר ציפייה מוחלט מהאירוע והפתעה קלה לטובה".

3. והדבר האחד שלא לקחת מהם?

"הוריי ז"ל היו ניצולי שואה, כל אחד מהם הגיע בדרכו לעפולה. הם חיו בצריפים ועבדו בשדות וביערות העמק. החרדה הקיומית תמיד היתה שם. מבחינת אבא שלי, החלום היה שאעבוד בקק"ל, עם משכורת חודשית מסודרת, אך בגיל צעיר מאוד החלטתי שאני לא נושא על כתפיי את החרדה הקיומית הזאת. יצאתי החוצה, למסע לא ידוע, שלא הוכתב לי מראש".

4. מיהו האדם שהשפיע ביותר על חייך?

"אין לי אדם אחד כזה. יש כל מיני אנשים בחיי שגילו לי דברים וששינו את תפיסת המחשבה שלי. אחד מהם היה פסח גודקביץ, בעל מוסך טרקטורים בעפולה, שהפך לפסל ויצר יצירות מעוררות השראה מחלקי טרקטורים. כילד, זה הדהים אותי. אני זוכר, למשל, שרשרת ברזל שחוליותיה רותכו והפכו לשיבולים, ורוססו בספריי שחור מבריק. אני חושב שזה היה המפגש הראשון שלי עם מטאפורה ויזואלית. בהמשך היו אלה המורים שלי בבצלאל, כמו פרופ' אבי איזנשטיין, שגילו לי ויזואליות חדשה. ואז המפגש עם דנה, אשתי, שהכניסה אלגנטיות לחיים וליצירה שלי, כי במקור אני ילד יחף מהעמק".

5. מה היה הרגע שבו ידעת - זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?

"מגיל מאוד צעיר, 5-4, תמיד ידעתי שאני רוצה להיות צייר. אני זוכר שכילד הייתי שולח בכל שבוע ציור לתחרות הציור השבועית של 'מעריב לנוער', ובכל שבוע הייתי זוכה בפרס הראשון - קלטת".

6. הרגע שבו הבנת שהצלחת?

"הוזמנתי להשתתף בפסטיבל העיצוב של לונדון ולהציג את התערוכה שלי 'קאט איט אאוט'. ביום שאחרי פתיחת התערוכה הייתי בדרכי לגלריה בסוהו, וכשהתקרבתי הבחנתי בתור ארוך של אנשים עומדים בגשם. לא קלטתי למה התור ארוך כל כך, עד שהתקרבתי והתברר לי שהתור הוא לגלריה, ושכל האנשים האלה חיכו להיכנס ולראות את התערוכה שלי".

7. הכישלון שהכי השפיע עליך?

"היו לי לא מעט כישלונות קטנים במהלך חיי, אבל אני לא זוכר כישלון אחד שהשפיע עלי עמוקות או שהוביל לשינוי משמעותי בחיי".

8. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?

"פגישה עם פטריק מקנאמי, הקריאייטיב דירקטור של 'טיים אאוט לונדון', שהובילה לפרסום האיור הראשון שלי במגזין של 'טיים אאוט לונדון'. לסקירה על התוכנית של ה־BBC 'מיהו שייקספיר?' ציירתי פורטרט של שייקספיר, שתווי פניו תוארו על ידי סימן שאלה - גם ביחס לנושא התוכנית וגם ביחס לשאלה השייקספירית הנודעת 'להיות או להיות?'. למעשה, זה היה האיור שסלל לי את הדרך".

9. מיהו האדם ששבר לך את הלב?

"הלב שלי עדיין שבור ממותה של אמי בשנה האחרונה. אני עדיין, בכל בוקר עם הקפה, הולך באינסטינקט אל הטלפון הקווי כדי להתקשר אליה. ואז אני נזכר שאין למי להתקשר. אין לי למי לספר שהמטוס נחת בנתב"ג, או לשתף בחוויות מהתערוכה במוזיאון תל אביב. זו פרידה מוחלטת מהילדות, וזה עוד שלב בבגרות שלי כהורה בלבד וכבר לא כ'בן של'".

10. דבר אחד שתרצה להשאיר כמורשת אחריך?

"בכל יום נשלחים אלי פרויקטים של סטודנטים שלומדים על העבודות שלי ברחבי העולם, אז אני יודע שאשאיר אחריי עבודות שגורמות לאנשים רבים להפעיל את הדמיון ולהתבונן ביומיום בצורה אחרת".

11. מהו התפקיד שלך בחיים האלה?

"לגרום לאנשים להפעיל את הדמיון ולהתבונן ביומיום בצורה אחרת".

12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו על חייך במיוחד?

"'20:50' של הפסל האנגלי ריצ'רד ווילסון, שמילא את גלריית סאצ'י בלונדון בשמן מנועים ממוחזר במכל גדול עד גובה המותניים, עם שביל הליכה צר שהוביל את הצופה אל החלל, כשהוא מוקף למעשה בשמן שיצר השתקפות מופלאה של הגלריה. זאת חוויה שקשה לתאר אותה במילים".

13. יש אלוהים? ואם כן - מהי מערכת היחסים שלך איתו?

"יש כוח, אנרגיה, או משהו שקשה לי לתאר אותו במילים. אני לא קורא לו אלוהים ואני לא מדבר איתו, אני מצייר איתו".

14. מהו החפץ האחד שאתה תמיד לוקח איתך?

"יש גלויה אחת שתמיד תלך איתי. יש לי אותה מאז הייתי ילד, והיא נמצאת על השולחן שלי בסטודיו: הגלויה האיקונית של קק"ל 'היער בשבילך - שמור עליו', עם הדימוי של ילד מחבק עץ שגזעו מתלכד עם רגליו. כפל המשמעות הזה גרם לגלויה הזאת להיות לצידי לתמיד".

יערות קק"ל

15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?

"סליחה מכל האנשים היקרים שפונים אלי מדי יום באינסוף נושאים, ואני לא תמיד מצליח לחזור לכולם, אז סליחה".