בין פסגת הר ליללות זאבים, גילינו את אחד המקומות הכי יפים באירופה

בוא אגיד לך משהו", רוכן אלי פרנק בּוּיִסוֹן, זקן שומרי בקתות ההרים בשמורת ונואז שבאלפים הצרפתיים. "אולי אתה תסביר לי את התופעה הזו: כשבא לפה הולנדי, הוא מתנהג בצורה שאני מצפה מהולנדי. גם גרמני וצרפתי לא סוטים מקווי אופי די ברורים ומוכרים של התנהגות. אבל כשבא לכאן ישראלי..."

הוא עושה פאוזה קצרה ונותן בי מבט רב־משמעות. "כשבא לפה ישראלי, אני אף פעם לא יודע למה לצפות. זה פיפטי-פיפטי - או שאלו צרות צרורות או שאלה האנשים הכי טובים שנתקלתי בהם בחיי.

"רק ישראלים יזמינו שני לילות וישהו רק באחד. רק הם, במקום להזמין צידה לדרך ליום המחרת ב־11 יורו, יגנבו את משולשי הגבינה המותכת ואת פרוסות הלחם בארוחת הבוקר. רק ישראלים ינסו תמיד להתחכם ולשנות את סדרי השינה בדורמיטורי או יבקשו דברים מוזרים, לא שגרתיים או פשוט בלתי אפשריים, וגם יתעקשו כשאומרים להם שאי אפשר.

"ומצד שני, יש אנשים פשוט נפלאים שמגיעים מישראל. בהתחלה כולם קשוחים כאלה עם פוזה, קצת כמו הגרמנים, אבל לאט־לאט הם מפשירים ומתגלה בהם מתיקות ואיכות נדירה. הם הראשונים שיקפצו להתנדב לעזור, אנשי שיחה מרתקים גם אם הצרפתית שלהם שבורה. מקצוענים ללא רבב, אמיצים בצורה לא רגילה, והכי מדהים זה שלמחרת בבוקר, בצ'ק אאוט, הם אומרים לי 'פרנק, תודה רבה. היה אחלה אוכל, צחקתי הרבה, שמעתי סיפורים, ישנתי טוב. היה מושלם!'

"ואני יודע בלב שהתודה הזו אמיתית. לא תודה של נימוסים אירופיים, אלא של אדם שבאמת עבר פה חוויה ייחודית. וזה כן ואמיתי וחודר עמוק פנימה. ועוד משהו - הישראלים הם תמיד היחידים שמחליקים לי שטר ואומרים 'זה משהו קטן עבור הבנות' (הכוונה לסטודנטיות שעובדות בבקתה בקיץ, א"ס). הם היחידים שרואים אותן וקולטים כמה קשה הן עובדות. זה מעיד על רגישות ומחמם לב".

כל מה שצריך לדעת על טיול באלפים הצרפתיים

פרנק עוצר ומערה לקרבו את שארית צ'ייסר הג'נפי שמולו. "אני לא מבין כלום בגיאו־פוליטיקה, ואני גם לא אנתרופולוג, אבל 43 שנה אני שומר הבקתה בהר הזה, ובכל פעם זה מפתיע אותי מחדש. חוויתי רגעים נפלאים עם ישראלים, ומצד שני, אחד הסיפורים הכי זוועתיים שהתרחשו אי פעם כאן על ההר - היה בגלל קבוצת ישראלים".

טרקים מומלצים באלפים הצרפתיים

מזל בזכות שריפה

אל הטרק הזה יצאתי בדיוק בזמן שבו נרשם גל של ביטולי לינה בבקתות בוונואז - אחת השמורות היפות והמרשימות בכל שרשרת האלפים. טירוף טיולי הבקתות העולמי, שהחל עוד לפני מגיפת הקורונה והתגבר ממש אחריה, יצר מצב שבו כמעט בלתי אפשרי ללכת במסלולי טיול פופולריים דוגמת "סובב מון־בלאן" (שהפך ל"אוטוסטרדה" של מטיילים שנעים בקבוצות גדולות ויוצרים פקקים קולניים נוראיים במעברי ההרים), או מסלולי האלטה־ויה בדולומיטים, שבהם הבקתות פשוט מפסיקות לענות למיילים ברגע שהן ממלאות את מכסת הקיבולת (וזה קורה בדרך כלל חודשים רבים לפני בוא הקיץ).

גם על שמורת הוונואז לא פסחה אופנת טיולי הבקתות, ומשנה לשנה קשה יותר לבנות מסלול הגיוני בשמורה, כי לרוב אחת הבקתות מלאה עד אפס מקום.

לי היה מזל: שריפה שהשתוללה לא הרחק מהכפר פראלוניאן־לה־ונואז, וחסמה את אחת מדרכי הגישה העיקריות אל השמורה, יצרה מצב שבו מטיילים רבים לא יכלו להגיע, ואני זכיתי מן ההפקר - מקומות אחרונים בהחלט שהתפנו באורח פלאי ממש בשיא העונה, אמצע יולי, והשתקפו ב"אשף הבקתות". מייד על הדרך גם הזמנתי כרטיסי טיסה לז'נבה, שמצאתי במחיר מפתיע.

כדי להפוך את האתגר שבטרק הבקתות למעניין יותר, החלטתי להיצמד לרשימת הציוד המינימליסטית של "המדריך המלא לטיול בקתות", ונוסף על כך, להסתמך אך ורק על אוכל שיוגש לי שם; לא להתאמן או להתכונן בכלל (קצת גם כי לא באמת היה לי זמן); ולהגיע אל נקודת ההתחלה ולחזור לנמל התעופה אך ורק בתחבורה ציבורית.

טירוף הבקתות העולמי יצר מצב שבו כמעט בלתי אפשרי ללכת במסלולים פופולריים, שהפכו ל"אוטוסטרדה" קולנית עם פקקים במעברי ההרים. גם הבקתות מפסיקות לענות לפניות ברגע שמתמלאת הקיבולת

יש משהו ממש מבעית, אבל גם משחרר, בעלייה לטיסה עם תרמיל קטנטן של קצת יותר מ־20 ליטר ופחות מארבעה ק"ג ציוד על הגב. תיק לפטופ עם מחשב שוקל יותר מזה. זה אמנם לא טיול הבקתות הראשון שלי, ואני יודע שאני לא צריך יותר משתי חולצות מנדפות זיעה ושני זוגות תחתונים, ועדיין, היה לי קשה להאמין שכל מה שאני נושא איתי למטוס לא עולה על משקלו של חתול בוגר.

קו האוטובוס S66 פלט אותי בבוקר שבת במרכזו התוסס של פראלוניאן־לה־ונואז. מזג האוויר היה טוב, אפילו חמים. עצרתי במרכול, קניתי שלושה בקבוקי מים מינרליים של חצי ליטר (שאותם אמלא שוב ושוב לאורך הטרק באמצעות פילטר המים שלי) - ויצאתי אל השביל.

העלייה, כדרכן של עליות אלפיניות, קשה ומפרכת. בעיקר בהתחשב בהרגל המגונה שלי לא לעצור לרגע. אבל הדרך ההיסטורית אל הבקתה הראשונה היא פשוט רצף בלתי נגמר של גלויות מושלמות, ואתה נלחם לא לעצור ולצלם בכל שתי דקות. לפניי בשביל הולכת במהירות מעוררת השתאות משפחה עולצת של חמש נפשות מליון - הצעיר שבילדים בן 5, האמצעית בת 8 והגדולה בת 11. גם הם בדרך לבקתה שאליה גם אני הולך.

האם מספרת לי שזו הפעם הראשונה שהם הצליחו לתפוס מקום בבקתות, ושבשנתיים האחרונות בילו את חופשות הטרקים שלהם באוהלים. "מאז שהוא בן 3?", אני תוהה על הזאטוט שמתרוצץ בינינו כאילו הוא לא בעיצומו של טיפוס מפרך של יותר מ־1,000 מטרים ורטיקליים. ההורים מחייכים בגאווה, "בהחלט", ומספרים על הטרקים שכבר עשו ועל אלה שהם מתכננים לשנים הבאות. אני עונה במילים קצרות, מפאת קוצר נשימה. אולי זו היתה טעות לא להתאמן לפני הטרק הזה.

יש משהו מבעית, אבל גם משחרר, ביציאה לטרק עם תרמיל קטן ופחות מארבעה ק"ג ציוד על הגב. זה אמנם לא טיול הבקתות הראשון שלי, ועדיין, קשה להפנים שכל מה שאני סוחב עלי שוקל לא יותר מחתול בוגר

בבקתה הראשונה אני פוגש את שארלוט, שכבר התמקמה במיטת הקומותיים שמולי. בחורה תמירה, אתלטית ויפה, אך גם נוגה ומהורהרת. שיערה רטוב מהמקלחת והיא שקועה בקריאת ספר. למחרת, בבקתה השנייה שאליה הגענו כמעט באותו הרגע, היא תספר לי שהיא תופרת במקצועה, ושעזבה את פריז "לא מזמן" כדי להתחיל מחדש עקב מערכת יחסים אלימה. היא גרה כעת ביישוב קטן לשפת אגם אנסי (מהצלולים והנקיים שבאגמי אירופה) ומנסה לשקם את חייה.

האגם הנקי ב"וונציה של האלפים". אגם אנסי

שארלוט התארגנה היטב לטרק, ואין פריט ציוד שלא בדקה וחקרה. לדבריה, היא אוהבת את העובדה שבטיול בקתות היא יכולה לשהות בקרבת אנשים טובים, "כי כל מי שמשקיע כל כך הרבה מאמץ בעצמו ובטיפוס עד לכאן - לא יכול שלא להיות אדם טוב". בו בזמן טוב לה "לא להיות מחויבת לכללים חברתיים מסובכים מדי".

וזה נכון. אמנם בקתות הרים הן מקום מוגבל יחסית במרחב, והלינה היא בחללים משותפים, ועדיין, אינסטינקטים בריאים של בני אנוש מאפשרים לכל אחד את ה"ספייס" המדויק שדרוש לו. זה אחד הקסמים הבלתי מוסברים של המקומות האלה: שגרירויות של האנושות במרחב עוין וקר. כמו ספינה קטנה שעלתה על שרטון במעבר הרים גבוה, ועכשיו האור בחלון משמש מגדלור למטייל המאחר שנקלע אל החשכה.

כמעט כל אחד כאן נמצא פה "כי סיבות". זרים חולקים זה עם זה סיפורי חיים בפתיחות מדהימה, כשברוב המקרים אפילו את שמו הפרטי של בן שיחם הם לא מכירים. אולי זה הטבע הארעי של המקומות האלה, ואולי זו פשוט העובדה שגם אם מתאמצים לא תמצא קליטה סלולרית, והסמארטפון הופך ללא יותר מגוש מעוצב של מתכת וזכוכית.

כך אתה מוצא את עצמך נדחף לאינטראקציה עם אנשים שאולי חלקם ימשיכו איתך הלאה לבקתה הבאה, אבל את רובם לא תראה עוד לעולם. לא מחליפים כאן מספרי טלפון וגם לא הבטחות. הערב נשב 12 איש סביב אותו שולחן ונאכל אותה ארוחה, ומחר אסב לשולחן אחר בבקתה אחרת - עם אנשים אחרים.

מיטה מול ירח

מולי בערב הראשון יושב איש זקן מוצק ומשופם, שתקן ולקוני. אני לא יודע מה שמו, רק שהוא בן 82. כל חייו עבד בעבודת כפיים קשה, ועכשיו, "לפני שיהיה מאוחר מדי", החליט "לצאת ולראות את ההרים - לחוות בעצמי את היופי הזה לפני שהגוף שלי יבגוד בי לחלוטין".

הוא עושה את אחד מטיולי הבקתות המאתגרים, הקשים והיפים בעולם, ה־GR5, שמתחיל ברוטרדם ומסתיים בניס, ובדרך מטה "שודד" כמעט מכל טרק אלפיני צרפתי את המקטעים הכי יפים שלו - עד שהוא מואיל בטובו להישפך אל הים התיכון בלב הריביירה הצרפתית. עיני הזקן בורקות כילד כשהוא מספר על מה שכבר עבר, והוא מקשיב קשב רב כשמטיילים אחרים, וגם אני, מספרים לו על מקומות שבהם יעבור בימים הקרובים, עם טיפים להמשך. כשהתעוררנו עם שחר, מיטתו כבר היתה ריקה ומדוגמת כאילו לא ישן בה מעולם.

"טייס המסוק צעק למחלץ בקשר 'תחזיק אותו חזק, אני צולל!' הוא תמרן את המסוק למטה, בתקווה שיצליח לא לרסק את הלכוד הישראלי על דופנות התהום. במקביל, המחלץ גלל את הכבל במהירות למעלה"

בלילה השני לטרק, בבקתת ארפון הייחודית, אני מגלה שאני משובץ בדורמיטורי של עשר מיטות. שלי הכי טובה (יצאתי מוקדם והגעתי מוקדם): מיטה תחתונה לצד שני חלונות גדולים, בצמוד לדלת שמובילה לחדר רחצה ושירותים חיצוני. בניגוד לליל אתמול, שבו שובצתי עם כל ה"בודדים" האחרים, אני מגלה שהערב שובצתי עם שתי משפחות בלגיות־פלמיות: שני זוגות הורים וחמש נערות מתבגרות, שהפכו מהר מאוד לדרקון בלונדיני חמש־ראשי מתלחשש, מצחקק ומסתודד.

כשנכנסתי לחדר אחרי ארוחת הערב, כל הבלגים היו ממוקמים כבר במיטות. אין מנורות בדורמיטוריז, וכולם התארגנו לשינה בעזרת פנסי הראש. הנערות תפסו את כל המיטות למעלה, וברגע שכבה הפנס האחרון התחילו הצחוקים: בזו אחר זו הן איחלו "שלאף וול!" (שינה ערבה) עליז, בעוד אני מביט בשתיקה בירח המלא שנשקף מהחלון שלצידי. אחת מהן שחררה בטעות נפיחה, מה שגרם לפרץ צחוק, עד שהחדר נרגע ונשימות כל הנוכחים הפכו לכבדות וסדורות.

בארבע לפנות בוקר אני מתעורר לקול יללות זאבים מהולות בנביחות נמרצות. כשיצאתי בדלת הקטנה אל מחוץ לבקתה, מול עמק אפוף ערפילים תחת ירח ענק וזוהר, קלטתי שאני כנראה בן האנוש היחיד כאן שער עכשיו. זהו רגע יפהפה שכולו שלי.

ההר לא סלחן

יום המחרת, הדרך מבקתת ארפון אל בקתת דאן פאראשה של פרנק, נחשב להכי ארוך ומפרך במסלול. זה גם היום הכי יפה ומפעים, שכמעט כולו שבילי־מרפסת מרשימים שתלויים גבוה־גבוה מעל עמקי שמורת הוונואז. לא קל להגיע אל הבקתה של פרנק, שממוקמת על מורדות תלולים ורחוקים משמעותית משלוש הבקתות האחרות באזור.

בבקתה יש רק 54 מקומות לינה, אבל אנשים מבכרים אותה על פני האחרות, בזכות האישיות יוצאת הדופן של פרנק וסיפוריו המרתקים. הוא בנה את הבקתה בעצמו והפך לאגדה בכל השמורה ומחוצה לה. אחרי יותר מ־40 שנה במקצוע הוא הפך להיות קולו של ההר והדובר שלו.

ההפתעה: יש גם בקתות מפנקות למדי

אנחנו יושבים בצל הפרגולה הגדולה בשעת אחר צהריים מוקדמת, ואט־אט מתאספים לבקתה האורחים שילונו בה. פרנק עוצר שוב ושוב את רצף סיפוריו כדי לברך בלבביות כל אחד ואחת שעשו את המאמץ הניכר להגיע עד כאן. כולל ילד בן 7 שהגיע קצת מאוכזב, כי הבטיחו לו שיראה מרמיטות - והוא עדיין לא ראה. פרנק מבטיח לו שיראה מחר, ואולי אפילו את משפחת היעלים שחיה במרחק קצר מהבקתה.

אמנם בקתות הרים הן מקום מוגבל במרחב, והלינה היא בחללים משותפים, ועדיין, כל אחד מצליח לקבל את ה"ספייס" שדרוש לו. זה אחד הקסמים במקומות האלה: שגרירויות של אנושיות בעולם עוין וקר

פרנק מתחיל לספר את הסיפור הדרמטי שבו היתה מעורבת חבורה של ישראלים: "הם הגיעו לפה ממש בשיא השרב של אמצע אוגוסט 2023. היו חמישה, רק אחד מהם דיבר צרפתית. היתה איתם בחורה שלבשה חצאית שלא הבנתי איך הגיעה איתה לכאן בכלל. הגברים חבשו כיפות. הם עמדו בחוץ והבחור שדיבר צרפתית ניגש אלי. החום היה פנומנלי, ואני יכולתי להריח את הסערה שעמדה לבוא. העננים השחורים כבר הופיעו באופק.

"הבחור ביקש שאראה לו איפה שביל הגישה לטפס על הדאן פאראשה, כי מישהו אמר לו ש'זה ההר שעליו חובה לטפס'. עכשיו תבין, זה הר מטמטם, הנוף ממנו באמת מטורף, אפשר להשקיף מלמעלה על כל קרחוני השמורה, ובגלל שזו פסגה מבודדת יחסית, יש ממנה תצפית של 360 מעלות על כל האזור, כולל על המון בלאן.

"זו אמנם הפסגה האיקונית של הוונואז, אבל לא מדובר בהר סלחן. הו, בכלל לא". פרנק שואף שאכטה נוספת מהסיגריה, וממשיך במבט זועף: "הבחור היה לבוש בגדים רגילים לחלוטין, ולמעשה, כל החבורה שאיתו, איש מהם לא היה ערוך לטיפוס על ההר הזה, ובטח שלא אחרי הצהריים לפני סופה מתקרבת. מפה ועד הפסגה בגובה 3,697 מ' יש עלייה של 1,200 מטרים תלולים ולא פשוטים. אמרתי לו ביבשושיות: 'אני לא חושב שזה הרעיון הכי טוב שלך להיום'. הוא הסתכל עלי במין בוז ובעיניים זועפות, כאילו הפכתי לאויב שלו, ואז שאל אותי משהו שלא אשכח: 'אתה בכלל היית על ההר הזה?'

"את מי הוא שואל! אני, שנגעתי בצלב הדהוי אכול הרוחות שתקוע בפסגה יותר מ־200 פעמים, שהורדתי במו ידיי מהמורדות הקטלניים שלו פצועים והרוגים, אותי הוא שואל!"

למה לא אמרת לו פשוט "אל תעלה על ההר, זה מסוכן, מתקרבת סופה"?

"אני אף פעם לא אומר לאדם 'אל תעלה'. אני מספיק מנוסה לדעת שזה הדבר הכי גרוע שאפשר לומר למישהו. אני תמיד נותן רמז עבה מספיק, ובסבר פנים חמור מספיק, כדי לגרום למי שמכבדים את ההר להבין שזה ממש־ממש לא כדאי".

ועדיין, למה לא לומר ישירות "אל תעלה"?

"אני אסביר לך למה: פעם הייתי אומר לאנשים 'אל תעלו', ומה הם היו עושים? רואים בזה אתגר. חושבים שאני המחנכת שלהם ביסודי שאומרת שלא ייצא מהם כלום. אז חלק היו עולים כשלא היה צריך, ובדרך נס חלקם היו מצליחים גם לרדת, למרות האזהרות החמורות שלי.

"ומה קורה אז? הם מעלים סטורי לאינסטגרם ואומרים 'אל תקשיבו לשומר הבקתה הזקן, תתעלמו, הוא לא מבין כלום, הנה אני בפסגה ולא קרה שום דבר'. למחרת יש לך 50 טמבלים שבאים ולא מקשיבים, ובמקרה הטוב מבינים לבד שעשו טעות ויורדים עם פרצוף מבויש ולב בתחתונים, כי ההר הבעית אותם. במקרה הפחות טוב באים לקחת את הגופה שלהם במסוק, או יותר גרוע - מה שקרה עם החבר'ה הישראלים".

פרנק מצית עוד סיגריה, קם בפתאומיות, נעלם בפתח המטבח וחוזר עם עוד שני צ'ייסרים של ג'נפי. אנחנו משיקים לחיים ומורידים אותם באחת.

"בקיצור, ההוא הולך עם החברים שלו, ואני יושב פה ומחכה להם. אחרי לא יותר משעה מתחילה סופת ברקים מטורפת, גשם ורוחות חזקות ומה לא. אני מסתכל לכיוון שאליו הם יצאו, ואחרי חצי שעה אני רואה חמש דמויות רטובות עד העצם יורדות מההר. הם עוברים מולי ולא עוצרים. רק ההוא שדיבר איתי זורק לי בחיוך מנצח: 'לא צריך אותך, מצאתי בעצמי', ובעיניו אני רואה את הברק המוכר של כל אלה שמחפשים להוכיח לי משהו.

"הם ירדו לישון בעמק, ולמחרת בבוקר מאוחר אני רואה אותם עולים שוב בשביל מלמטה, הפעם שישה, ממשיכים ישר אל ההר. השרב הולך ומתחזק. אני יודע שתהיה עוד סופה בעוד כמה שעות. כל מי שתכננו לעלות לפסגה מהבקתה אצלי ביטלו בגלל מזג האוויר, ורק חבורת הישראלים היא היחידה שעולה עכשיו בשביל אל ההר. אמרתי לבנות שעובדות פה 'איי, זה לא הולך להיגמר טוב בכלל'.

"ובאמת, שעתיים אחרי שראיתי אותם עוברים שמעתי את המסוק. עכשיו, בדרך כלל, כשיש חילוץ, הטייס עולה מולי בקשר. אנחנו קולגות, חברים. אני מכיר את כל אנשי יחידות החילוץ פה בשמות הפרטיים. אבל הפעם לא דיברו איתי, כלום. וזה סימן רע, הכי גרוע. הבנתי שיש בעיה רצינית ממש.

"ואכן, המסוק טס במהירות מעליי לעבר ההר, וחזר תוך שלוש דקות. המגלשיים שלו נגעו בקושי במנחת ליד הבקתה, ואז אני רואה את הרופא המוטס ואת אחד המחלצים יוצאים ממנו במהירות עם תיק הרופא, בלוני החמצן וציוד החירום - ואני מבין מייד למה: עקב החום הקיצוני, יותר מ־37 מעלות, אין למסוק מספיק כוח עילוי. כל גרם מיותר חייב לרדת כדי לאפשר למסוק כוח להתרומם".

רגע, מה קרה למעשה על ההר?

"מה שקרה הוא שאחד מהישראלים, ללא כל ציוד טיפוס, התחיל לטפס על אחד מקירות המצוק, ואחרי 50 מטרים מצא את עצמו בלי יכולת לעלות עוד הלאה או לרדת. מתחתיו תהום של כמה מאות מטרים, והוא מחזיק בכוחות הולכים וכלים מדף אבן קטנטן שעליו הוא בקושי מסוגל לעמוד".

לפוצץ את הכבל

פרנק ממשיך ומתאר, כמו עלילת אקשן מתוך סרט הוליוודי. "המסוק התקרב ככל הניתן לקיר המצוק, אבל זה חילוץ קשה ומורכב מאוד, כי אין הרבה מרחב תמרון - בגלל מבנה המצוק ותנאי מזג האוויר שפוגעים בעילוי. להבי הרוטור חותכים באוויר דליל מאוד, וקשה למסוק לרחף באותה נקודה. רפאל, המכונאי המוטס, הוריד לאט ובזהירות את ז'רום, המחלץ עם הכבל. שניהם חברי ילדות, רגילים לעבוד ביחד, התגייסו לאותה יחידת חילוץ בצבא, ילדים טובים מהעמק.

"הם מנוסים מאוד, אבל החילוץ הסתמן כאחד הקשים, כי התגלתה עוד בעיה - הבחור הישראלי היה בלי רתמה בכלל. אתה מבין? במקרה רגיל, כל מה שז'רום היה צריך לעשות הוא לזרוק אליו חבל עם שאקל, שאליו המחולץ מאבטח את עצמו ואז אפשר פשוט 'לשלוף' אותו מהמצוק בחזרה למסוק. אבל פה לא היה על הבחור שום דבר, והמחלץ היה צריך להתקרב אליו עד לנגיעה כדי לקשור את הגוף שלו אליו.

פרנק, שומר הבקתה הוותיק: "יש מטיילים טמבלים שלא שומעים לאזהרות. במקרה הטוב הם מבינים שעשו טעות ויורדים עם פרצוף מבויש, כי ההר הבעית אותם. במקרה הפחות טוב באים לקחת את הגופות שלהם במסוק"

"רפאל הוריד את ז'רום ממש ראש־מול־ראש עם הבחור, שעדיין החזיק במדף הסלע עם גבו למחלץ. ז'רום צעק אליו באנגלית 'דונט מוב!', כדי שאפשר יהיה לאבטח אותו כיאות, אבל הבחור לא הקשיב ופשוט זינק אחורה באוויר לתוך הזרועות של ז'רום - הצעד הכי גרוע שהוא היה יכול לעשות. מעוצמת האימפקט של הקפיצה לזרועות המחלץ המסוק צנח כמעט 20 מטר למטה.

"התרגולת במקרה כזה נוראית, אבל ידועה: לגלגלת של כבל החילוץ יש מין 'הדק' שמפעיל מנגנון פירוטכני שלמעשה מפוצץ את הכבל בשבריר שנייה. אם הכבל מסכן את המסוק, זו אחריות המכונאי המוסק להפעיל את המנגנון מייד. עדיף שהמחלץ והמחולץ יצנחו אל מותם מאשר שכל הארבעה יתרסקו עם המסוק. ראף פתח את נצרת ההדק הפירוטכני והכריז במערכת הקשר הפנימית '!coupe! coupe', שזה סימון לטייס שבעוד רגע הכבל נחתך ושעליו להביא בחשבון שהמסוק עומד לאבד את משקלם של שני האנשים שתלויים בקצה הכבל.

"זה רגע נורא. ז'רום, שזרועותיו היו נעולות סביב חזהו של הבחור הישראלי, שמע את ראף מכריז על חיתוך הכבל וידע שזה חיבוק מוות ושאלה למעשה רגעיו האחרונים. בעוד שבריר שנייה שניהם צונחים אל התהום הטרשית הפעורה מאות מטרים מתחתם. ראף, מצידו, ידע שבלחיצת הכפתור הוא הורג את חבר הילדות שלו. בהיסוס גורלי הוא המתין עוד רגע אחד קצרצר - וזה כל מה שהיה צריך.

"למזלו, באותו היום טייס המסוק היה מת'יו, אולי הטייס הכי טוב בכל צרפת המזורגגת", פרנק עוצר לעוד שאיפה מהסיגריה. "תבין, טייס פחות מנוסה שהיה מנסה למנוע את חיתוך הכבל היה מושך באינסטינקט בידית ועושה את הטעות הכי נפוצה במקרה הזה: 'מתקן' את הצלילה של המסוק על ידי עלייה יותר גבוה. בתנאי מזג אוויר רגילים זה היה עובד, אבל לא כשהאוויר מסביב כל כך דליל וחם.

"אבל לא מת'יו יעשה טעות כזו. הוא צעק לראף בקשר 'אל תחתוך! תמשוך אותם למעלה הכי מהר שאתה יכול, ותחזיק חזק, אני צולל!' הוא ניצל את עומק התהום תחתיהם, היכן שהאוויר סמיך יותר, ודחף את המסוק למטה במהירות גבוהה, בתקווה שבתמרון הוא יצליח לא לרסק את ז'רום ואת הבחור הישראלי על דפנות התהום. במקביל, ראף גלל אותם למעלה הכי מהר שהיה יכול, ואיכשהו, כנגד כל הסיכויים - זה עבד.

"המסוק נחת פה ליד, עם הארבעה, ואיך שנגע בקרקע, ראף המסכן פשוט פרק ממנו החוצה וישב בקצה המנחת עם הראש בין הידיים. ככה כמעט חצי שעה, לא מסוגל לדבר. הוא היה גמור, כמעט שלח את חברו הטוב להתרסק אל מותו".

כמו כוכב אחר

ביום האחרון לטרק, כשאני מתקרב בחזרה לנקודה שממנה יצאתי בשבת, אני תוהה לנוכח העובדה שככל שמתקרבים שוב לציוויליזציה, ה"בונז'ור" הלבבי של החולפים בשבילי ההרים נעלם.

עוד קודם, כששאלתי את פרנק איך הוא מסביר את העובדה שכבר באמצע נובמבר אוזלים המקומות ברוב בקתות ההרים לקיץ, הוא הסביר: "בתשעה מתוך 12 חודשים אני פה על ההר, וכשאני יורד אל העמק זה נראה לי כמו כוכב אחר. פה, על ההר, נמצאים החיים האמיתיים. פה בני האדם יכולים להיות, לכמה ימים, רק בני אדם". 

טיפים לטיול בקתות מוצלח

• עונת הבקתות קצרה מאוד. מ־15 ביוני עד 15 בספטמבר הן מתמלאות במהירות, ולכן כדאי להזמין בהן מקום חודשים מראש - עדיף כבר מפתיחת מערכת ההזמנות לעונת הקיץ, סביב אמצע נובמבר.
• זה לא עסק יקר יותר מדי: לילה בבקתה באלפים הצרפתיים יעלה סביב 80 יורו, על בסיס לינה ופנסיון מלא.
• לשומרי כשרות: בבקתות לא מעטות יש מטבחים שעומדים לרשות המטיילים, כך שאפשר להביא את האוכל איתכם ולא להיות תלויים באוכל המבושל בבקתות, שלרוב אינו כשר. רוב הבקתות היום מציעות גם אופציות צמחוניות.
• המקום ברוב בקתות ההרים מצומצם מסיבות ברורות (קשה לשנע חומרי בנייה למקומות כל כך מבודדים), ולכן אל רוב הבקתות האלפיניות לא תמצאו שירותי העברת ציוד. גם לא תראו שם מטיילים עם מזוודות. הבקתות ערוכות למלא את כל צורכי האוכל והלינה שלכם. הציוד הדרוש הוא מינימלי. אם אתם מוצאים את עצמכם סוחבים עליכם יותר מ־5-4 ק"ג אתם עושים משהו לא נכון וכנראה ארזתם חלק מהפחדים שלכם.
• אחד הטיפים החשובים: צאו הכי מוקדם שאתם יכולים, כדי להגיע הכי מוקדם לבקתה הבאה. רוב הסופות והגשמים בהרים מתרחשים אחרי הצהריים. יותר כיף לראות אותם מבעד לחלונות הבקתה עם כוס שוקו חם מאשר לשהות בחוץ. לרוב, אלה שמגיעים מוקדם יכולים גם לתפוס את המקומות הכי טובים ושווים בבקתה.
• אין מה לחשוש מלינה בחללים משותפים. ברוב הבקתות המודרניות נעשו מאמצים לתת למטיילים מקסימום פרטיות, המיטות נוחות, ותקבלו גם שמיכת פוך וכרית. דפוס החשיבה שלכם צריך להיות יותר בכיוון של "טיסת לילה במחלקת עסקים" מאשר "לילה בבית מלון". בקתות הרים אינן מלונות, אף שחלקן מפלרטטות עם רמות פינוק דומות.
• לרשימת הציוד המפורטת (כולל פרטי החובה שאסור לוותר עליהם), כללי הבטיחות וההתנהגות, וכל מה שצריך לדעת על עולם הבקתות, תוכלו להיעזר בפוסט שכתבתי: "המדריך המלא לטיול בקתות". אפשר להיעזר גם בספר "מדוע ואיך לצאת אל ההרים - מדריך מעשי וקצת רוחני לטרק בקתות", מאת דעאל שלו.