"בזמן הצילומים חזרו לי הסיוטים, דיברתי ערבית מתוך שינה"

אני נלחם על זיכרונות, ועל הימים והבריחות / על היכולת לקום, להמשיך ולעשות, לצאת מהמיטה גם אם לפעמים ברע / והלב בוכה ורק רוצה לשוב בחזרה, אל אותם ימים שקטים, שהיינו אמיצים"
(מתוך השיר החדש שהתפרסם השבוע, "אני נלחם", שכתב נדב יעיש)

7 באוקטובר תפס את נדב יעיש, מסתערב לשעבר ביחידת דובדבן, הרחק מקו האש. פציעה קשה שספג במהלך שירותו מנעה ממנו לשוב ללחימה, ובמקום להתייצב לצד חבריו המסתערבים, הוא התמודד בחזית אחרת - לאורך חצי שנה הוא צפה בסרטוני הזוועות של המחבלים, חזה במעשיהם המחרידים בעוטף, ראה אותם מתעללים בצעירים ובגופות, ותרגם לעברית את אמירות השנאה שנשמעו מפי המחבלים.

"בהתחלה לא הבנתי איפה צה"ל מציב אותי במילואים", הוא חוזר לתקופה שהשאירה צלקות עמוקות בנפשו. "היו מאחוריי שש שנים של שירות מסוכן ומאתגר, אבל מה שנקלט במצלמות הגוף של המחבלים זאת אכזריות שלא נתקלתי בה מעולם. ראיתי את כל מה שקרה בנובה, מחבלים תוקפים אזרחים ישראלים, מאות גופות זרוקות בקיבוצים, חטופים חסרי אונים. הסתכלתי והקאתי".

חזית גם במעשי אונס ואלימות מינית?

"ראיתי את הדברים הגרועים ביותר, אבל לא הפסקתי להזכיר לעצמי עד כמה מה שאני עושה הוא חשוב, כדי שאף אחד לא יתכחש לטבח. רשמתי גם שמות של מחבלים, כשהם קראו זה לזה, ואני יודע שסגרו חשבון עם רובם".

מה אמרו המחבלים בתיעודים?

"אלה היו מילים קונטרסטיות לאירוע. אנשים נרצחים, והם צוחקים. הם צהלו, התגאו במספרי הנרצחים וצעקו 'אללה אכבר' ו'בואו נשחט את הציונים'. שמעתי את השטן. בסיטואציות המיניות לא הפסקתי להקיא. בכל פעם שאני נזכר במראות האלה אני מאבד את זה.

"בשלב מסוים התקשרתי לידידה שצפתה בעבר בסרטונים על סחר בנשים, ושאלתי איך היא התמודדה עם המראות הקשים. היא ענתה 'אתה צריך לדעת שיש מי שעובר את זה, ולא רק צופה בזה מהצד'. נשבעתי שאעזור לכל מי שאני יכול לצאת מהבור הזה".

למרות הסיוטים שעדיין מציפים את לילותיו, וכשהוא ללא ניסיון קודם כשחקן, נדב הסכים לגלם תפקיד של מחבל אכזרי בסדרה "פאודה".

"בהתחלה הבעתי התנגדות כששמעתי על מהות התפקיד", הוא אומר. "אמרתי 'תודה, אבל לא מעוניין לגלם מחבל'. כמסתערב יצא לי לשבת מול מחבלים, אז איך אני יכול להזדהות עם תפקיד כזה? אני ציוני, פטריוט, יש לי שני דודים שנפלו במלחמות ישראל, ובת דודתי, שיר ירון ז"ל, נרצחה בנובה.

"אבי יששכרוף, מיוצרי הסדרה, שלח לי את התפקיד במייל, וגיליתי שלדמות יש כמה רבדים. הסכמתי בתנאי שלא אחזיק נשק בסדרה, ובטח שלא אכוון אותו כלפי ישראלי. ביקשתי גם שבפרקים שבהם אשחק לא יהיה אזכור ל־7 באוקטובר. בסופו של דבר, זו היתה הזדמנות פז, למרות שהסיוטים חזרו לי בלילה בזמן הצילומים ודיברתי בערבית מתוך שינה".

"בהתחלה אמרתי 'אני לא מעוניין לגלם מחבל'. כמסתערב ישבתי מול מחבלים, אז איך אני יכול להזדהות עם תפקיד כזה? אני ציוני, פטריוט, יש לי דודים שנפלו ובת דודה שנרצחה בנובה. הסכמתי לבוא ל'פאודה' רק בתנאי שלא אחזיק נשק, ובטח שלא אכוון אותו לישראלי"

ההשתתפות ב"פאודה" מסמלת את השינוי הפנימי שחל ביעיש. מי שהוכשר להיעלם בתוך המון ערבי, ושפעל בחשאיות ובצללים, עושה כעת את הדרך ההפוכה ויוצא אל אור הזרקורים, ובגדול. השבוע הוא מוציא את אלבומו השלישי, "אני נלחם", הנושא את השיר באותו השם, שנכתב בעקבות אירועי 7 באוקטובר. בין מגוון היצירות, הוא גם מחדש את השיר "נור אל־עין" (האור שבעיניים) של הזמר המצרי עמר דיאב, ושר אותו בערבית ביחד עם השחקן והזמר צחי הלוי. כדי להשלים את תהליך החשיפה, בקרוב הוא גם ישתתף באחת מתוכניות ריאליטי השירה.

"זאת הפעם הראשונה שבה אני לוקח את העולם שלי כמסתערב, כמי שחי בסביבה ערבית עוינת, ומביא את העולם המאתגר הזה אל קדמת הבמה. זאת הפעם הראשונה שבה אני שר בערבית אל מול כולם".

"התעוררתי בבית חולים"

הערבית השוטפת בפיו של יעיש (34) נעוצה בשורשי ילדותו בשיכון עלייה בכפר סבא. "סבתי, רוסנה, עלתה לישראל מתימן בגיל צעיר ולימדה אותי לדבר עם ח' וע' מודגשות, למרות שהיום הן כבר לא חלק מהמבטא שלי", הוא צוחק. "סבתא עבדה בניקיונות לצד עובדות מהמגזר, ושם היא למדה ערבית. היא היתה משתמשת במילים ערביות גם בבית, ואני למדתי ממנה. בתיכון בחרתי בחמש יחידות ערבית, וגם סיימתי בהצטיינות.

"עם המוזיקה התחלתי עוד הרבה לפני כן, בבית הספר היסודי, ואהבתי לשיר ולנגן בגיטרה בטקסי הסיום. בכיתה ט' כבר הופעתי בבתי קפה בכפר סבא עם שירים שכתבתי והלחנתי, והמשכתי ככה עד לסיום התיכון. כתבתי שירים תמימים, שירי אהבה של נער צעיר, ובגיל 17 עשיתי את מופע החימום להופעה של דודו טסה בעיר. המוזיקה היתה חיי, והחלום היה להתגייס ללהקה צבאית".

איך מלהקה צבאית מגיעים לשירות כמסתערב?

"בסוף התיכון שיניתי את דעתי ורציתי להיות לוחם, בעקבות אחי הגדול. הוא למד בפנימייה הצבאית של הריאלי בחיפה, שירת כקרבי ויצא לקצונה. ראיתי גם בדודים שלי, שנפלו במלחמת ההתשה ובלבנון השנייה, כמורשת שלי. אחרי שעברתי גיבוש צנחנים, אמרו לי שיש יחידה מיוחדת שמתעניינת בי, וקוראים לה דובדבן. לא היה לי מושג על מה מדברים איתי. התגייסתי ב־2010, וביחידה הבנתי את המשמעות של היכולת שלי לדבר ערבית".

לקחת חלק במבצעים ידועים?

"אני לא יכול לספר הכל, אבל אפשר לומר שנכחתי בהפרות הסדר בבית לחם, ושב־2014 השתתפתי בחיפושים אחרי שלושת הנערים החטופים, גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, זכרם לברכה. לדובדבן היה חלק גדול בגילוי שלהם".

את השירות הוא סיים ב־2016, בנסיבות כואבות ומתסכלות. "אתחיל מהסוף: התעוררתי בביה"ח הדסה עין כרם ומסביב למיטה שלי עומדים בכירים מצה"ל. בהתחלה לא הבנתי מה קרה, ורק אחר כך הצלחתי לשחזר חלק מהאירועים. היינו בפעילות חשאית במחנה קלנדיה, ומסביב היתה מהומה ובקבוקי תבערה נזרקו על לוחמי צה"ל הגלויים. הפעילות הסתבכה, למרות שלא נחשפנו כמסתערבים, וחמקנו מהפרות הסדר דרך רחובות צדדיים. זה היה גשם ראשון, הסמטאות היו צרות ומפותלות, ונסענו מהר. הרכב התהפך ואיבדתי את ההכרה.

"עד היום אני לא זוכר בדיוק מה היה שם, ויש לי פלאשבקים על המון פלסטיני מסביבנו. למזלנו כוחות צה"ל פינו אותנו משם, כי התושבים לא ידעו שאנחנו כוח מסוערב, ואבוי לנו אם היו מאשפזים אותנו בבית חולים מקומי. זאת היתה למעשה הפעילות האחרונה שלי, וסיימתי אותה עם פגיעה בגב, רצועות כתפיים קרועות ונזקים בברכיים. ברגע שהבנתי שאני לא יכול לחזור להיות לוחם, השתחררתי".

אף שבמהלך השירות יעיש כתב שירים וגם הלחין אותם בעצמו, המוזיקה לא היתה אז בראש מעייניו. "רק אחרי השחרור היא שוב בערה בי מבפנים. את האלבום הראשון שלי, 'העיקר', הוצאתי ב־2018. עשיתי את זה לבד, בלי לקבל טיפים מאף אחד".

היית לחלוטין לא מוכר. איך הצליח האלבום הראשון?

"היום הוא נשמע לי בוסר, גם מבחינת הטקסטים והלחנים. אולי הוא אפילו קצת מתאמץ. העליתי אותו לערוצי הסטרימינג והשמיעו אותי קצת בגל"צ. אני חושב שזה בזכות צחי הלוי, כי הוא עשה איתי קליפ לשיר 'לואי'. אחרי שהאלבום התפרסם, היו לי לא מעט הופעות בתיאטרון תמונע בתל אביב, בפני סטודנטים ורשויות מקומיות. היה קשה לצאת לעולם כשאתה תלוי רק בעצמך וברשתות החברתיות שלך. רציתי להגיע לעוד אנשים, אבל לא הצלחתי להפוך לחשוף אחרי שנים של הסתרה".

ממה התפרנסת באותם ימים?

"עבדתי, ואני עובד גם היום, כמורה לערבית. פתחתי קורסים פרטיים למבוגרים, וגם חברות במשק הזמינו אצלי לימודים לעובדים. תמיד שרתי להם בסוף. עם הזמן העברתי קורסי ערבית גם ללוחמי צה"ל, ובמקביל התנדבתי בבית הלוחם ובעמותת 'אחים לחיים', שמקדמת לוחמים פצועים".

"אני מנסה עכשיו שלא לכתוב יותר מדי שירי דיכאון, ואפילו דיברתי על זה עם אביתר בנאי. ביקשתי ממנו טיפ, כי מבאס אותי קצת השירים האלה, והוא ענה 'למה, נדב?'. לי חשוב להציג גם את הצד היותר קליל, שמח ושטותי שיש בי"

עם סיום הקורונה הוציא יעיש אלבום שני שנקרא "לא עוזבים את הלהקה", ובו קאבר לשיר "בסוף של יום" של ברי סחרוף ורמי פורטיס. האלבום הביא לו אירועים נוספים, ולדבריו, הוא לא בחל בשום קהל, והגיע גם לחתונות וגם כשמספר הנוכחים לא היה גדול. עד היום צברו שני האלבומים שלו כ־250 אלף צפיות ביוטיוב, ועוד כ־350 אלף השמעות בספוטיפיי.

איך אתה מגדיר את המוזיקה שלך?

"רוק, פולק, פופ. יותר נכון רוק ישראלי עם נשמה. בתור ילד נחשפתי למוזיקה מגוונת. אמא שלי שמעה במטבח את דקלון, אבא שמע מוזיקה מתקופת וודסטוק ואהב את ג'ניס ג'ופלין, ואחי היה תקוע עם פינק פלויד. אני חושב שלקחתי קצת מהכל".

"אמרתי לא לריאליטי"

קצת לפני אוקטובר 2023 היומן של יעיש התמלא בהופעות. אחת מהן היתה אמורה להתקיים ימים ספורים אחרי הטבח בעוטף. "זאת היתה תקופה שבה הרגשתי שאני עומד לפרוץ", הוא אומר. "הציעו לי להשתתף בריאליטי של מוזיקה עם קונספט מגניב, ואפילו התקבלתי. היו לי איתם אי־הסכמות על נושאים משפטיים, ולבסוף התוכנית נגנזה בעקבות 7 באוקטובר ולא עלתה יותר. היה גם ריאליטי שהוצע לי לפני כן, ובו ביקשו שאני אהיה המסתערב נ'. סירבתי, כי לא הרגשתי בנוח עם המסגור".

לאחרונה התפרסם מ' המסתערב ממג"ב, הזמר מתן חסן, ונראה שזה דווקא סייע לו בפרסום.

"לי זה פחות התאים. והאמת שאני לא מכיר אותו".

מתקופה שנעטפה באופטימיות, ביצירתיות ובמוזיקה, יעיש עבר לצפייה בסרטונים המחרידים מהעוטף. "זאת היתה עבודה מאומצת שמשאירה אותך עם פוסט־טראומה. אם כל הסרטונים האלה יתפרסמו אי־פעם, כל המדינה תיכנס לטראומה קשה אפילו יותר. כעם אנחנו עדיין לא יכולים להתמודד עם מה שקרה ולהכיל זאת, אבל הייתי מרוצה אם זה היה נפוץ בעולם. התיעוד הזה צריך להישאר לנצח, כמו הצילומים מהשואה.

"אחד הדברים שהכי קשים לי הוא שבעולם לא מבינים מה היה כאן. העולם הוא דו־פרצופי. נותנים חיבוק לא מוסבר למונח 'פלסטין', ומשדרים שזה בסדר לפגוע ביהודים ובציונים. אלה אנשים בורים. הכי מאכזבים הם היהודים שיוצאים נגד ישראל. דעתי נטרפת מזה. אתם פוגעים בעצמכם, כי זו המדינה היחידה ששומרת עליכם כיהודים בתפוצות".

ראית בסרטוני הזוועות מישהו שהכרת?

"למזלי לא, אבל בהחלט חיפשתי, מבלי לחשוב מה זה יעשה לנפש שלי".

300 ימי מילואים עשה יעיש עד כה, שבמהלכם היה גם מעין תומך לחימה ואיש מודיעין. בסיומם החלו החלומות הקשים. "היו לי סיוטים בלילות ונלחמתי לתפקד ביומיום. בחלומות חזרתי להיות לוחם, ואני לא נח בהם ורק נלחם. בכל פעם שאני מסיים אירוע - נפתח עוד אחד ועוד אחד, עד שאני מתעורר בבהלה כי מישהו הצליח לפגוע בי.

"חלמתי על חטיפות, שאני במנהרה בעזה, שמכניסים אותי לתוך קופסה ואני לא מצליח לצאת ממנה. אני צועק ואף אחד לא שומע אותי. יש סיוטים שבהם אני עומד מול מחבל שמכוון אלי נשק, ואני קופא במקום ולא מצליח לזוז. היום אני מאובחן עם פוסט־טראומה ועדיין נמצא בטיפולים מטעם משרד הביטחון".

בתוך התקופה הכאוטית הזו הכיר יעיש את עמית, עובדת סוציאלית במחלקה הפסיכיאטרית בשיבא. לפני שנה הם התארסו. "הסיפור שלנו קשור כולו למלחמה. זה היה כשלושה חודשים אחרי 7 באוקטובר, וחבר מדובדבן הציע להכיר לי אותה. היא בת הדודה של לוחם הנח"ל עידו נחמד, שנפצע בראשו מירי צלף בעזה. הוא נמצא היום בהכרה מינימלית ומוגדר כאחד הפצועים הקשים ביותר. בהתחלה נלחצתי מהקשר, כי העולמות שלנו מחוברים מכל מיני זוויות, אבל מהר מאוד התאהבנו".

לפני כשנתיים הוא כתב את "אני נלחם" על חוויותיו מ־7 באוקטובר, ואת השיר הוא העלה לפני כשבוע לרשתות החברתיות, ליוטיוב ולספוטיפיי. המילים מתייחסות לסיוטים שחוזרים, לשדים בראש, לתחושת התקיעות ולחשש להיות לבד. "אין לי בעיה לשיר על הפוסט־טראומה שלי. זו דרך להביע כאב וגם לחשוף את עצמי. כל כך הרבה אנשים כתבו לי שהם מרגישים שהשיר נכתב עליהם. למרות שיש שיר כאב נוסף, שנקרא 'עשוי מזהב', ואותו כתבתי על חבר שלי יובל דגן ז"ל שנפל בצוק איתן, השתדלתי להביא באלבום הזה מגוון רחב יותר. יש בו גם שירים רומנטיים וקצביים.

"מדי פעם שואלים אותי אם אני מהטלוויזיה, ואז מתפלאים שאני יהודי. השאלה 'מה, אתה לא ערבי?' חוזרת על עצמה המון. יום אחד נכנסתי לסופר בתל אביב ומישהו שאל למה אני לא קונה בכפר שלי. במובן מסוים זה מחמיא, כי זה אומר שהייתי טוב בתפקיד"

"עכשיו אני מנסה לא לכתוב יותר מדי שירי דיכאון, ואפילו דיברתי על זה עם אביתר בנאי. ביקשתי ממנו טיפ, כי השירים האלה קצת מבאסים אותי, והוא ענה 'למה, נדב? אני עשיתי מזה קריירה'. לי חשוב להציג גם את הצד היותר קליל, שמח ושטותי שיש בי".

"המשחק פתח לי רעב"

בקרוב אפשר יהיה לחזות בפניו של יעיש גם בפרויקט צילומים מיוחד של עמותת SOS ISRAEL, המעלה את המודעות לפוסט־טראומה. התערוכה הנודדת נקראת "לוחמים למען לוחמים", ובה עשרות דיוקנאות של מובילי דעת קהל לצד לוחמים ולוחמות. התערוכה הוצגה עד לאחרונה באילת, וכעת היא עושה את דרכה לחולון.

"אני מצולם בתערוכה עם איציק לארי, יו"ר מפעל הפיס, ובעמותה מתנדבים גם צחי הלוי, דין מירושניקוב ואימרי ביטון. שם פגשתי גם את דורון בן דוד, שמשחק את סטיב ב'פאודה', ושמחתי לראות אותו שוב על הסט".

הצלחת לצפות בשני פרקי הסדרה שעוסקים ב־7 באוקטובר?

"ראיתי אותם כחלק מהעבודה הנוספת שלי ב'פאודה'. עסקתי בתרגום של העונה הקודמת והעונה הנוכחית לאנגלית עבור נטפליקס. בפרקים האלה היה לי מאוד קשה, והרגשתי שאני מתעמת עם הנושא הזה שוב".

קשה לפספס את התפקיד של יעיש כמחבל בשם קפטן חאלד. הוא חוקר בקשיחות ומפעיל אלימות פיזית כלפי השחקן ליאור רז וכלפי השחקנית מלאני לורן - שלנצח תיזכר כשושנה מ"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו. בסדרה היא מגלמת פעילה פרו־פלסטינית.

"הייתי חייב לנשום עמוק, כי מדובר בשני כוכבים בינלאומיים", הוא מחייך. "מאחורי הקלעים ביקשתי טיפים ממלאני, שהיא ציונית ואוהבת ישראל. הרגשתי שאני צריך לחיות את הדמות, ופעם אחת הגעתי לסצנה כשאני קרבי מדי. ליאור רז צחק ואמר לי 'אחי, תרגיע רגע'. אלה היו עשרה ימי צילום מאתגרים, מטורפים ומרתקים. אמנם היו לי אחריהם כמה ימים של סיוטים, וחששתי להיתקע בדמות של קפטן חאלד - אבל מאז הצילומים עברה שנה, והכל בסדר עכשיו".

איך הגבת כשראית את עצמך על המסך?

"זה היה הלם. מביך קצת. הייתי ביקורתי כלפי עצמי, ולא תמיד אהבתי איפה שמצמצתי. מוזר לראות אותי צועק על מסתערבים, שהם מה שאני הייתי, ואפילו מכה את ליאור רז, אבל לא באמת. המשחק פתח לי רעב גדול, וההפקה החמיאה לי".

כבר מזהים אותך ברחוב?

"זה מתחיל. מדי פעם שואלים אותי אם אני מ'פאודה', ואז מתפלאים שאני יהודי. השאלה 'מה, אתה לא ערבי?' חוזרת על עצמה המון. יום אחד נכנסתי לסופרמרקט בתל אביב, ומישהו שאל אותי למה אני קונה שם ולא בכפר שלי. במובן מסוים זה מחמיא, כי זה אומר לא רק שזוכרים אותי, אלא גם שעשיתי את התפקיד טוב".

עכשיו שאתה הופך להיות מוכר, אתה לא חושש שאם תטוס לחו"ל יחפשו אותך ארגונים פרו־פלסטיניים?

"מאוד חושש מזה. אחרי 'פאודה' וריאליטי זה מסוכן, ואני מאוד נזהר במה שאני מעלה ברשתות החברתיות. אין שום דבר צבאי, רק מוזיקלי".

בינתיים, החלטת מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? שחקן, זמר, פליט ריאליטי או מורה לערבית?

"למה אי אפשר לעשות הכל? אמנם החלום שלי הוא מוזיקלי, אבל אני מאוד נהנה ללמד ערבית. אחת התלמידות שלי היא שורדת שבי שנרשמה לחוג כדי לשפר את השפה. באחת השיחות בינינו היא אמרה שאם היא היתה יודעת ערבית ב־7 באוקטובר, היא היתה אומרת למחבלים שהיא מוסלמית ואולי לא היו חוטפים אותה.

"אני חושב שכל המדינה צריכה ללמוד את השפה, כי רק כך נוכל להבין מה קורה סביבנו ולהוריד את מפלס הפחד. אולי נוכל לדעת איך להתגונן מהם, אבל גם נלמד לחיות לצידם בשלום. אין לנו ברירה אחרת".

אתה מאמין שאחרי 7 באוקטובר עוד יכול להתקיים כאן שלום?

"אני מסרב להאמין שנחיה על חרבנו לכל הדורות. אני לא רוצה שהנכד שלי יחזיק M16 ויילחם נגד חדירה לישראל. חייבים להגיע להסדרה כלשהי".