חם בקורסיקה, אבל אריק טולדנו משתלב היטב. תלתלים כסופים, עור זית, משקפי שמש בגוונים וחולצה שרק תייר שמאוד בטוח בעצמו ילבש. "רק נחתנו, היה סאגה להגיע, אבל לא חשוב - העיקר כאן!" טולדנו מדבר עברית שחושבת בצרפתית ורוקדת במבטא משולש - צרפתי, יהודי, ערבי.
נפוליאון נולד בקורסיקה, שלאורך מאות בשנים שגשגה תחת שלטון האימפריות. מקרתגו עד הביזנטים, הערבים והבריטים, עד שלבסוף קנתה צרפת את האי בעסקה ומאז הקורסיקאים חולמים על אוטונומיה. מצד אחד אירופה, מהשני אפריקה. פריפריה של פריפריה, ים כחול והרים גבוהים, המקום שבו אנשים חולמים בגדול את עתידם או יכולים להתבונן מחדש בעברם.
טולדנו (55) כאן עם משפחתו לחופשת קיץ צרפתית - ים וחוף. מגיע לו, אחרי שנה של עבודה קשה עם השותף הצמוד להרפתקאות, אוליבייה נקש. "'אשליות מתוקות' הוא לא סרט פוליטי", אומר נקש (53). "רצינו להראות מאיפה באנו, מאיזה עולם תמים. אם אתה רוצה לראות את התקופה שלנו, את היופי שלה - אז זה הסרט, אחד לאחד".
שירים של ג'ו עמר
"אשליות מתוקות", שיוקרן ברחבי הארץ בהפצה של בתי קולנוע לב, הוא הסרט העשירי של הצמד טולדנו ונקש, ואחד הקסומים שבהם. השניים, בני מהגרים יהודים ממרוקו ומאלג'יריה, נפגשו במחנה קיץ בילדותם ומאז לא נפרדו. יחד הם "כתבו והגשימו" כתסריטאים וכבמאים שורה של סרטים צרפתיים מהמצליחים ביותר בעשורים האחרונים: "יוצאים מן הכלל", "סמבה", "סה לה וי", "השנה שהייתה לנו" וסרט הפריצה שלהם - "מחוברים לחיים" מ־2011, שהפך ללהיט בינלאומי עם אדפטציות הוליוודיות, בוליוודיות, טורקיות וארגנטינאיות.
"אשליות מתוקות" רואה אור דווקא השנה, בתקופה הכי אנטישמית שיהדות צרפת זוכרת זה עשורים. וכרגיל אצל השניים, מדובר בסרט מצחיק ומרגש, מלא בקסם החיים עצמם, והפעם עם סיפור אוטוביוגרפי של השניים.
מבלי להציג קלקלנים, הסרט נע בטבעיות חיננית בין רבנים, שירים של להקת הקיור, חגיגת בר מצווה, סרטים ארוטיים, מופעי מחאה והתאהבויות נעורים. בצרפת הוא משך כבר צופים רבים. "יש בין 300 ל־500 אלף יהודים בצרפת" מחשב טולדנו בקול. "הסרט כבר מכר שני מיליון כרטיסים שם. זה אומר משהו, לא?"
עלילת הסרט מתרחשת בתחילת שנות ה־80 בפרוורי פריז, סביב טקס בר המצווה של נער בשם ונסן. הסרט מוקדש לאבותיהם של טולדנו ונקש, שנפטרו במהלך יצירתו.
הוריו של טולדנו באו לצרפת ממרוקו, נקש הגיע עם הוריו מאלג'יריה. ההגירה לצרפת היא אחד הצירים המרכזיים בעלילה. "ההורים שלי באו לפרוורים הצרפתיים, שהיו כמו גטאות למהגרים, והיו צריכים להשתלב מהר מאוד - בלי לשכוח מאיפה הם הגיעו", מסביר טולדנו.
באחד הקטעים המשעשעים בסרט, היפהפייה הצרפתייה רוצה לעצבן את אביה השמרן ולצאת עם ערבי. ונסן הגיבור מציע לה שתצא איתו, כי כך אביה יתעצבן יותר - "אני גם יהודי וגם ערבי".
טולדנו: "ההורים שלי באו מהעיר הכי 'אשכנזית' של מרוקו. בבית היתה שתיקה, הרבה דברים טאבו, לא מדברים, אסור. אז אולי תפקידי היה לספר, לצלם ולהראות. יש ביטוי שאומר שיהודים צריכים ללכת על שלוש רגליים - צרפתית, יהודית וערבית. רק ככה הם לא נופלים"
טולדנו צוחק, חוזר לילדותו: "באמת ככה היינו. גדלתי כ'סכיזופרן'. בבית הספר אתה לומד קלאסיקות צרפתיות, ובבית אבא דיבר ערבית עם סבא, אבל לא איתנו. אכלנו אוכל מרוקאי ושמענו מוזיקה של סמי אלמגריבי וג'ו עמר, כי אבא שלי סירב תמיד לשמוע מוזיקה לא אנדלוסית".
נקש: "בתקופה ההיא היו הרבה פחות שאלות של זהות. כולם רצו להתאקלם בצרפת. ההבדלים היו בדברים כמו מוזיקה ואופנה".
הסרט מלא מוזיקה בריטית של האייטיז - הקיור, ג'וי דיוויז'ן. שילוב מעולה עם ג'ו עמר.
טולדנו משועשע: "זה מהרדיו. הקיור והלהקות הגותיות האלה - זה לגמרי אוליבייה! אני הייתי כמו האח הקטן, שומע fאנק. ה־מוזיקה ה־טובה באמת!"
כשאני רואה את חיוך התגובה הממזרי של נקש, אני מבין למה השותפות היצירתית שלהם עובדת. כמו בסרט, השניים הם אחים שמקניטים ומתקוטטים, אבל לגמרי משלימים זה את זה. כשאני שואל אותם איך זה בכלל עובד - לביים הכל ביחד, לכתוב ולהפיק, נקש משתומם: "זה ממש לא עובד ביחד! אני עושה הכל לבד", ומתפקע מצחוק. טולדנו מניד ראש ומסביר: "זה הסרט העשירי שלנו, ולמדנו הכל ביחד. היו לנו הרבה חלומות להגשים ביחד, וכל מדרגה שעלינו - עלינו ביחד. זו הרפתקה מדהימה".
"היינו צעירים רעבים"
המשפחה שמתוארת ב"אשליות מתוקות" מעניינת. מצד אחד מאוד אוהבת, תומכת ודואגת. ומנגד - עוברת משבר קשה של הגירה והתערות בתרבות חדשה, מה שגורם לבניה להסתיר דברים זה מזה. די שונה מהדימוי הרווח של משפחות מזרחיות.
טולדנו: "במשפחה הספרדית שלי לא היו הרבה שיחות כשגדלתי. ההורים שלי באו ממקנס, שזה הכי 'אשכנזים' במרוקו. אצלנו היתה שתיקה, הרבה דברים היו טאבו, לא מדברים, אסור. אז אולי התפקיד שלי היה נגד השורשים שלי - להגיד, לספר, לצלם ולהראות. יש ביטוי שאומרים ליהודים: שהם 'צריכים ללכת על שלוש רגליים' - צרפתית, יהודית וערבית. רק ככה הם לא נופלים. תמיד ידענו שהזהות הצרפתית היתה במרכז".
וזה עדיין כך?
השניים צוחקים בעצב: "ממש לא. זהו, נגמר".
נקש: "בתחילת 1984 עלה בצרפת הימין הקיצוני, והתחילה מודעות פוליטית לזהות. אנשים הבינו שיש מישהו שלא אוהב אותם ושיש כעת אויב משותף - הגזענות. אנחנו היינו הדור שחשב שהמוזיקה והתרבות ינצחו את הגזענות".
טולדנו: "וזאת היתה אשליה שהמודל הצרפתי הציע - שכולם חברים בזהות הצרפתית. זה נגמר לגמרי. היום כל מי שבא מהקולוניאליזם של צרפת אומר 'יש לי זהות משלי, ואני סבלתי יותר ממך', לכן חזרנו בסרט לתקופה ההיא. זה היה משבר, סוף של עולם קודם והתחלה של עולם חדש".
בסרט שלכם דמות האב שוברת לב, אבל גורמת לצופה גם להתאהב במורכבות שלו.
נקש מצטט את אוסקר וויילד: "קודם כל אתה אוהב את ההורים שלך, אחרי זה אתה שופט אותם - ואולי בסוף אתה יכול לסלוח".
טולדנו נאנח: "יש משפט ששמעתי - אי אפשר לתת דין על החיים של מישהו כשהוא בסוף שלו. בסוף של אבא שלי היה לי קשה. אתה לא מבין הכל בחיים, רק כשהם הולכים אתה מבין".
זאת הפעם הראשונה שאתם נוגעים בצורה כה ברורה בביוגרפיה האישית שלכם.
"כשאתה מתגדל ומתבגר בחיים", אומר טולדנו, ואני חושב על יפי העברית־הצרפתית שלו, "יש סימנים שמחזירים לך את תקופת הילדות והנעורים, כמו גשר. כשאתה בן 13 אתה לוקח אליך פנימה הרבה דברים - אהבה, סקס, כיסופים. אתה חי בהווה חזק".
לגמרי! אני אמנם גדלתי בבאר שבע, אבל יכולתי לראות את עצמי בסרט שלכם. לומד את ההפטרה לבר המצווה מקסטה, מתבלבל ומקליט עליה שירי שנות ה־80. רואה את הסרט "שיגעון של מסיבה" ("la boum") בקולנוע גילת, חושב אהבה, סקס, כיסופים. "Dreams are my reality…"
נקש משועשע: "אנחנו מתים על הסרט הזה! אתה יודע, התסריטאית של 'שיגעון של מסיבה', דניאל תומפסון, היא יהודייה, והיא גם כתבה את 'רבי יעקב במערב', עם לואי דה פינס, מכיר?"
אני מפזם את נעימת הנושא של "רבי יעקב", נזכר איך צפיתי בסרט בבית דודיי, אונדריי ומרצדס בן אקון ז"ל, שעלו ממרוקו. בית שהיה נספח תרבותי של שגרירות צרפת בישראל: אסטריקס הגאלי, אזנבור, ברברה ודה פינס בדמות צרפתי גזען שחייב להתחזות לרב יהודי.
נקש צוחק: "הסרט הזה הוא לגמרי מה שהיה לי בילדות, אחד לאחד".
אחד לאחד? אז למי מכם היה סיפור אהבה בלתי אפשרי עם צרפתייה אריסטוקרטית שנגמר בנשיקה בגשם?
נקש, שיושב ליד אשתו שעוזרת לו עם התרגום, מתחמק בממזריות. "בכל נעורים יש בחורה כזו", הוא מחייך בחידתיות. "אצלנו בילדות כולם התאהבו בבחורה שלא היה אפשר להתאהב בה".
יש בסרטים שלכם משהו שהוא לגמרי צרפתי, שפה קולנועית מלאת רומנטיקה, ערפל וביורוקרטיה. מצד שני, באחד הקטעים המצחיקים בסרט, הבחורה אומרת לוונסן "אתה אוהב סרטים כאלה? עם הרבה שתיקות ורעש מזלגות?" זה מה שאתם חושבים על קולנוע צרפתי?
טולדנו מחייך כמי שנתפס בעדשת המצלמה: "כשהיינו צעירים היינו רעבים לכל הסרטים, גם צרפתיים. המשפט הזה הוא קצת בדיחה פנימית. הקולנוע הצרפתי מאוד עשיר ודינמי, אבל היתה תקופה שהסרטים האלה היו כמו המלכים של צרפת - שומעים בהם רק את רעש המזלגים. אז הכנסנו את זה, אבל באהבה".
נקש: "מאז 7 באוקטובר אנשים בצרפת פוחדים. תמיד היו בעיות, אבל בחיים לא הייתי חושב שיום אחד נצטרך להכניס את המזוזות מעבר לדלת, או להגיד לילדים שלנו להחביא את המגן דוד שלנו. זאת התפוצצות גדולה. תקופה קשה מאוד, והיא תהיה קשה יותר ויותר"
נקש: "כשכתבנו את 'מחוברים לחיים' היתה לנו בדיחה קבועה: היינו שואלים 'מה יעשו האמריקנים במצב כזה בסרט?' ובכל פעם אמרנו: 'אה, זה אמריקני מדי בשבילנו, בוא נלך בדרך ההפוכה'".
בהמשך יצאו גרסאות כל כך שונות לסרט, כמעט בכל תרבות אפשרית. איך הרגשתם כשראיתם את הצרפתיות שלכם דרך העיניים של הוליווד?ֿ
טולדנו צוחק צחוק גדול: "ראינו שכל מה שאמרנו לא לעשות כמו האמריקנים - הם עשו".
מודל חיים משותפים
למרות ההצלחה העצומה של "מחוברים לחיים", השניים בחרו במודע שלא לעשות סרט המשך, אלא לעסוק בסיפורים אנושיים קטנים על צרפת הגדולה שהולכת ונעלמת. "אשליות מתוקות" הוא שיא אמנותי בצלילה שלהם אל העבר כדי להבין היכן נמצא ההווה.
אחד הדברים שהפתיעו אותי ב"אשליות מתוקות" הוא שאתם מתארים חיי יהודים בצרפת של האייטיז, אבל ישראל לא מוזכרת כלל.
טולדנו מופתע: "ברור, כי אנחנו צרפתים! נכון שהגעתי לישראל בסוף שנות ה־80, שנה באוניברסיטה העברית, המעונות בהר הצופים, טיול נעורים מאילת לחיפה באוטובוס אגד אדום. משם גם העברית שלי. אבל אתה יכול לבוא ולחיות בישראל, ואתה כאילו בתוך אקווריום. הישראלים לא ממש מבינים מה זה אומר להיות יהודי בחו"ל, ואנחנו לא מבינים מה זה אומר לחיות בארץ. יש קו שאי אפשר לעבור".
גם נקש חווה דברים דומים בביקורו הראשון בארץ: "בישראל הרגשתי מאוד־מאוד צרפתי, אבל תראה איזה דבר טוב יצא לי מזה", הוא מחייך לאשתו ג'זבל, הישראלית לשעבר, שיושבת לידו. "בכל סרט שאנחנו עושים אנחנו מדברים על עצמנו. אנחנו לא מנסים להימנע מזה".
הנה הלכה התיאוריה שלי שלא הזכרתם את ישראל בגלל 7 באוקטובר.
"תמיד היו מלחמות במזרח התיכון, אבל הרגישו את זה אז הרבה פחות מאשר עכשיו", מסביר טולדנו. "היום ילדים יהודים הולכים לבית הספר היהודי ולא הציבורי. יהודי צרפת פחות מעורבים ופחות משותפים, פוחדים אפילו לדבר".
נקש: "אחרי 7 באוקטובר היינו בטוחים שהעולם כולו יתמוך בישראל, וקרה בדיוק ההפך. השמאל הקיצוני רק דוחף עוד יותר נגד. יש משפט שאני אוהב: 'היום הטמטום חושב'. אין דיבורים, אין שיחות, רק כאבים שהולכים אחד נגד השני".
חשתם את השינוי אחרי 7 באוקטובר? זו לא הפרזה של התקשורת?
נקש לא מעורפל: "מאז 7 באוקטובר אנשים פוחדים. תמיד היו בעיות, אבל מאז זה השתנה. בחיים לא הייתי חושב שיום אחד נצטרך להכניס את המזוזה מעבר לדלת, או להגיד לילדים שלנו להחביא את המגן דוד שלנו. זאת התפוצצות גדולה".
טולדנו: "המצב היום מקוטב - או שאתה בעד ישראל או שאתה נגדה. וזה בגלל הרשתות החברתיות, זה בורא את זה ובונה חברה עם בועות שלא מדברות זו עם זו".
נקש: "זו תקופה קשה מאוד, ותהיה קשה יותר ויותר, כי הולכות להיות בחירות. איזה חבל שנבחרת צרפת לא ניצחה במונדיאל, כי סביב ספורט נוצרת תמיד אחדות. אחרי בטאקלן (מתקפת הטרור הקטלנית בצרפת ב־2015, ד"פ) היתה אחדות. אנשים רצו שהיא תישאר לנצח, אבל היא לא".
טולדנו: "אני חושב שעכשיו יש לקולנוע אחריות לתת לאנשים אמונה. לתת טיפה של אמת בתוך השקר".
טולדנו: "התגובות לסרט מנוגדות. כשהראינו לקהילה היהודית, אמרו לנו 'הסרט שלנו, אתם מספרים סיפור שהוא רק שלנו!' אבל כשהלכנו בצרפת פנימה, למקומות שאין בהם יהודים, אנשי הכפרים אמרו לנו: 'זה סרט מאוד יפה, סיפרתם בו את הסיפור שלנו!"
נקש: "אין הרבה מקומות בחברה כמו בתי קולנוע, שבהם אנשים יכולים להתאחד ולחוות דברים ביחד. קיבלנו המון הודעות על 'אשליות מתוקות'. אנשים בגיל שלנו שרצו להראות לילדים שלהם מי הם היו ואיך הם גדלו. אנשים שהודו לנו על כך שהסרט באמת עושה טוב לנשמה ומראה שזה אפשרי - המודל של חיים משותפים".
טולדנו: "זה מעניין. התגובות מגיעות משני כיוונים מנוגדים בו־זמנית. מצד אחד, כשהראינו את הסרט לקהילה היהודית, כל היהודים אמרו 'הסרט הזה הוא שלנו, אתם מספרים סיפור שהוא רק שלנו!' אבל כשהלכנו בצרפת מהערים הגדולות פנימה ורחוק, למקומות שאין בהם יהודים או שלא יודעים מה זה, אנשי הכפרים אמרו לנו: 'זה סרט מאוד יפה, סיפרתם בו את הסיפור שלנו!"
זה יפה לראות איך בתקופה האנטישמית הנוכחית, שני מיליון צרפתים אהבו לשבת ולצפות בקורותיה של משפחה יהודית.
טולדנו: "כשסרט הוא בינלאומי - זה בינלאומי".
ועדיין, לשניים יש ציפייה אחת שטרם מומשה במלואה: "אנחנו מאוד מצפים לראות את התגובות של הציבור היהודי בישראל, ולא רק של יוצאי צרפת".
אתם יודעים שלישראלים היו לא מעט סטריאוטיפים על היהודים מצרפת, אך בתקופה האחרונה נדמה שהמבט הפך ליותר חם. יש מצב שתפנו מתישהו את המצלמות שלכם גם לכיווננו ותעשו סרט על ישראל?
נקש צוחק: "אולי, אולי, אבל זה לא יהיה קל".
טולדנו: "סביר להניח שזה יקרה. כי כשאתה נכנס לבניין בישראל, בכל עיר, ואתה מצלצל בדירה ואומר למי שגרים שם 'ספרו לי את החיים שלכם' - אתה יודע שתמיד יהיה סיפור".
