"היום גבר בדואי כבר לא יכול לדחוק נשים הצידה כי בא לו לקחת אישה שנייה"

"גבר לא יכול להתחתן עם כמה נשים, להביא עשרות ילדים - ותסלחי לי - לזרוק אותם ולהגיד 'אלוהים ישמור עליהם'. אלוהים ישמור עליהם, אבל גם אתה צריך לשמור עליהם. בלי שמירה עליהם, בלי תשומת לב מיוחדת ובלי השקעה בחינוך, ברור שהסיכוי של הילדים האלה לזלוג לאלימות ולרחוב הוא גבוה".

את הקול האמיץ הזה משמיע לא אחר מאשר גבר בדואי. סלימאן אלעמור מכיר מקרוב, קרוב מדי, את החיים במשפחה פוליגמית. אביו, השייח' איברהים אלעמור, מבכירי החברה הבדואית, נשוי לארבע נשים והוא אב ל־22 ילדים.

"אני זוכר שכילד, לאבא שלי לא תמיד היה זמן אלי, גם מתוקף תפקידו וגם כי היו לו הרבה ילדים. כבן הזקונים של אמי, האישה הראשונה של אבי, נשארתי לגור הכי הרבה זמן בבית. ראיתי מקרוב את ההשפעה על אמי, והבנתי שאני מתנגד לתרבות הפוליגמית. הייתי רוצה שילדים לא יצטרכו להתמודד עם החוויה המורכבת של חיים במשפחה פוליגמית".

הפוליגמיה (נישואים ליותר מאישה אחת) בחברה הבדואית היא תופעה רחבת היקף שמתרחשת בניגוד לחוק הישראלי, בשטח הפקר שקיים בין הפזורה לרשויות האכיפה. היא כוללת, לפי נתונים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בין חמישית לשליש מכלל המשפחות הבדואיות בכל הארץ.
לא פשוט להיות חלק מהחברה הבדואית ולצאת נגד התופעה והשלכותיה הקשות. סלימאן (43) עושה זאת בעדינות, תוך הקפדה לשמור על כבוד אביו. "קשה להשוות בין החיים כיום לחיים אז.

בזמנו, לפני 30 שנה, להיות נשוי לארבע נשים זה היה רגיל, חלק מהמותג ומהסטטוס של ראש שבט בכיר. נולדתי בתל אל־מליח, וכשהייתי בן 4 פינו אותנו לכסייפה כדי להקים את שדה התעופה נבטים. גרנו במבנים ארעיים מאוד, כל אישה חיה עם הילדים שלה בצריף קטן משלה. אני לא יודע איך זה קרה, אבל אבא שלי הצליח להשריש בין כולם חיבור טוב. היחסים מצוינים גם בין הנשים וגם בין האחים. עד היום אני בקשר טוב עם כל האחים והאחיות שלי".

בית האבן היפהפה שבו הוא גר כיום בכסייפה רחוק שנות אור מהצריפים שבהם גדל כילד. הוא החליט להקים משפחה בגיל מאוחר יחסית, 28, כי רצה לבסס קודם קריירה בחינוך ועבודה קהילתית. רעייתו, מיאדה (40), עובדת כמורה בבית הספר היסודי הסמוך לביתם.

מיאדה מארחת אותנו ביד רחבה, מעמיסה מגשים עם פירות מעוצבים על השולחן בסלון, מוזגת תה ריחני ומתוק לכוסות זכוכית מעוטרות. למרות שהיא אישה משכילה, היא לבושה בתלבושת הבדואית המסורתית. לא נוח לה עם המצלמות, והיא מבקשת לצמצם את החשיפה שלה למינימום ההכרחי.

"לאבא שלי היו בגילי כבר שתי נשים. אני נשוי לאישה אחת ולא תהיה אישה שנייה", מדגיש סלימאן, "היום הרבה נשים כבר עובדות ומשתתפות בפרנסת המשפחה, אז הגבר לא יכול לדחוק אותן הצידה כי בא לו לקחת אישה שנייה. נשים שהלכו ללמוד, פיתחו קריירה ורוצות עצמאות - רוצות גם שבן הזוג יהיה רק שלהן.

"כשאני מסתכל היום על בני המחזור שלי, בני 43, רובם נשואים רק לאישה אחת ומגדלים שלושה־ארבעה ילדים. זה כבר הרבה יותר מקובל בחברה שלנו. אני רואה ירידה דרסטית בתופעת הפוליגמיה וריבוי הילדים. אין היום נתונים רשמיים על היקף הפוליגמיה, כי זאת תופעה לא מדווחת. יש טענות שהתופעה מתרחבת, ואני לא מסכים איתן. כמי שמכיר את הקהילה מבפנים, התופעה דווקא מצטמצמת.

"אני לא חושב שנכון שהמדינה תנסה להתערב בנושא הזה, זה רק יוצר אנטי. איילת שקד הקימה כשרת המשפטים ועדה לטיפול בתופעת הפוליגמיה. ישבו אולי 100 ישיבות, וכתבו מסקנות שלא עוזרות בשום דבר. אמרנו את דעתנו הברורה בנושא: אנחנו נגד. גם הדת המוסלמית נגד, והיא מתירה את זה רק במקרה שאישה חולה או לא יכולה להביא ילדים. אני מאמין שצריך להשאיר את הנושא לקהילה, ולאט־לאט התופעה תיעלם".

• • •

סלימאן ומיאדה מגדלים יחד את חמשת ילדיהם: אברהים (13), מיאר (11), סלין (8), והתאומים (3) מוחמד וג'יורי. למרות שמשפחות במעמדן ובהשכלתן בורחות מכסייפה, הם בחרו לבנות דווקא שם את ביתם, מתוך אמירה שהחזקים בחברה צריכים לדאוג לא רק לעצמם אלא לקדם את היישוב שבו צמחו.

את השאיפה לצמיחה ולהתקדמות מודה סלימאן שקיבל מאביו. "יש דבר אחד שאבא שלי מאוד הקפיד ללמד אותנו - אחריות ומחויבות. הוא חינך אותנו לבנות את עצמנו בכוחות עצמנו, בזכות התמדה והשקעה. זה כל הזמן היה מול העיניים שלנו, כי אבא כל הזמן אמר לנו את זה כילדים".

הדחיפה להשכלה שקיבל בבית הובילה אותו אחרי סיום התיכון בכסייפה לאוניברסיטה. הוא למד ספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע, חוויה ייחודית לצעיר בדואי שלא חולק אותה שפה ואותו נרטיב היסטורי כשאר חבריו לספסל הלימודים. כסטודנט הקים את אגודת הסטודנטים הערבים הראשונה בכסייפה, כשהוא רואה לנגד עיניו את הפערים בין צעירים ערבים לצעירים יהודים באקדמיה. בהמשך למד מדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית בירושלים, והשתתף בתוכנית מעוז להכשרה ולפיתוח של מנהיגים בכירים.

אט־אט התחדדה אצלו ההכרה שבלי השקעה בחינוך מגיל צעיר, בדגש על חינוך בלתי פורמלי, לא יוכלו הצעירים הבדואים להתקדם ולהשתלב בחברה. הוא הצטרף לארגון אג'יק - מכון הנגב, וכיום הוא מנכ"ל שותף של הארגון היהודי־ערבי. "אג'יק הוא היום הארגון הגדול ביותר לשינוי חברתי בחברה הערבית, שמטרתו היא פיתוח מנהיגות ומעורבות חברתית בחברה הערבית־בדואית.

משמעות הביטוי הבדואי אג'יק היא 'אני בא לקראתך', והרעיון הוא שהארגון פועל עם הקהילה, מתוכה, תוך התחשבות ומתן כבוד למסורת ולתרבות הבדואית".

במסגרת פעילותו החינוכית באג'יק הקים את "שביבת אג'יק" - ארגון הנוער הבדואי הראשון, המונה כיום כ־6,000 חניכים ברחבי הארץ. "בתחילת הדרך משרד החינוך זרק אותנו מכל המדרגות, אבל לא ויתרנו. רק כשהיו לנו 3,000 חניכים התחילו לקחת אותנו ברצינות, והיום כבר מכירים בנו כארגון הראשון שצמח מתוך החברה. 

"כילד אני לא חוויתי תנועת נוער. לא היה דבר כזה. כלומר, היה דבר כזה במדינת ישראל, אבל לא אצלנו הערבים הבדואים. אחד הדברים שסימנתי לעצמי כשנחשפתי לסיפור תנועות הנוער, הוא שהילדים שלנו חייבים להיות בחינוך לא פורמלי. זה היה אחד הדברים הראשונים שקידמתי באג'יק. התחלנו את זה כסוג של חוגים, והמשכנו עם תנועת נוער.

"המטרה שהיתה לי מול העיניים היא לתת לילדים שלי ולעוד אלפי ילדים את מה שלא היה לי. ואכן, חלק מהילדים שלי כבר נמצאים בארגון הנוער של אג'יק, שהיום פועל מהנגב ועד נצרת שבצפון. בעיניי, זאת הגשמת חלום. אמנם חלום שעוד נמצא בתחילת הדרך, כי ברור לי שצריכים להיות בתנועת הנוער שלנו הרבה יותר מ־6,000 ילדים. בתוך חמש שנים אנחנו יכולים להגיע גם ל־20 אלף ילדים. וגם יגיע היום שלא נצטרך לפעול בבתי ספר, אלא יהיו לנו מבנים כמו לכל תנועת נוער אחרת. זה היעד שלנו, ועל זה אנחנו עובדים בכל בוקר".

בהיעדר מבני ציבור ומרכזים קהילתיים ברבים מהיישובים הבדואיים, פעילות תנועת הנוער מתקיימת בין כותלי בית הספר ובחצר. וכך, חצר בית הספר אלפארוק בכסייפה, שבו לומדים 600 תלמידות ו־400 תלמידים, שוקקת חיים. בספריית בית הספר מתקיימת פעילות בלתי פורמלית מטעם תנועת הנוער של אג'יק. הפעילות מתקיימת בערבית, אך גם בלי להבין את תוכנה אפשר להתרשם מההקשבה של התלמידים זה לזה ומהביטחון העצמי של הנערים והנערות לדבר מול קהל.

• • •

מבית הספר בכסייפה אנחנו נוסעים לבירת הנגב, למשרדי אג'יק, שבהם מתקיים מפגש של המשתתפים בתוכנית המנהיגות של מכון "סאביל" מטעם ארגון אג'יק. "אנחנו רוצים להגיע למצב שבו כל צעיר וצעירה שמסיימים כיתה י"ב יבחרו כמסלול קבוע את שנת המנהיגות הזאת. זה לא שירות לאומי או אזרחי, זאת יותר מכינה אקדמית שמשלבת גם מעורבות ותרומה לקהילה, ובעצם נותנת לצעיר מארג כלים לשילוב באקדמיה ובחברה.

"יש כיום 12 קבוצות כאלה שפועלות בארץ - גם על ידי ארגונים נוספים. כל משתתף תורם במקום שממנו הוא בא - בחורא, בתל שבע, בכסייפה - בהתאם לצרכים. לפני כמה חודשים התוכנית הזאת, שהחלה כפיילוט בנגב, הפכה לתוכנית ארצית במימון ממשלתי. מבחינתנו, זה הישג אדיר. כרגע משתתפים בתוכנית כ־500 צעירים, ואני מאמין שבקרוב ישתתפו בה 5,000.

"מבחינתי, תוכנית המנהיגות היא המשך ישיר לפעילות של תנועת הנוער. לי כילד בדואי לא היו, כאמור, לא תנועת נוער ולא תוכנית מנהיגות, אבל היום הבן שלי כבר נמצא בתנועת נוער - ואני גם מאוד מקווה שהוא ישתלב בתוכנית מנהיגות. מבחינתי, זאת תהיה סגירת מעגל מרגשת".

בכל שנה מסיימים 35 אלף תלמידים ערבים את לימודי התיכון, מתוכם 7,000 בנגב. יותר מ־40 אחוזים מהבוגרים לא משתלבים באקדמיה ובעולם התעסוקה, ורבים מהם הופכים לחסרי מעש. "הצעירים שראינו אותם משתוללים במהומות לפני כמה שבועות, הם צעירים שמרגישים שלאף אחד לא אכפת מהם. הם מחפשים משמעות, רוצים להשמיע קול, להשפיע. מישהו צריך להכווין אותם ולתת להם להרגיש חלק ממשהו".

סלימאן מתאר גם רגעים לא פשוטים בדרך, כשנתקלו בביקורת מצד המנהיגות הערבית שחשבה שהארגון מנסה להכניס בדלת האחורית שירות לאומי לתוך החברה הבדואית. "זה היה לפני כמה שנים. היינו בעיצומה של פעילות הארגון וישבנו עם המנהיגות הערבית. התחילו לשאול אותנו שאלות, אם אנחנו שירות לאומי או שירות אזרחי. היתה תחושה לא נוחה, כשאנחנו מנסים לעשות את הכי טוב שאפשר כדי לתרום לקהילה, ובעצם בא חלק מהמנהיגות הערבית ואומר לנו שאנחנו סוג של משת"פים. אנחנו יודעים שהשירות הלאומי והאזרחי הוא נושא שאין עליו קונצנזוס באוכלוסייה הערבית.

"זה לא נעים כשחושדים ומטילים ספק בכוונות הטובות שלנו כארגון. מהצד השני, לא פעם המדינה מאשימה אותנו שאנחנו מדברים יותר מדי על הזהות והלאומיות הערבית. בכל מקרה, אנחנו אף פעם לא בוחרים את הדרך הקלה. אנחנו בוחרים לעשות את מה שאנחנו מאמינים בו, גם אם אין עליו הסכמה, תוך התאמה לקהילה, לתרבות ולמסורת".

סלימאן מדבר בפני הצעירים, קולו שקט אך משדר ביטחון ותקווה. הוא אומר להם שהוא מאמין שיום אחד כסייפה תהיה דומה לעומר, ורהט תהיה דומה ללהבים, ושזה יקרה רק דרך הצעירים שישנו את המציאות. "אם אחרי הלימודים באוניברסיטה תחזור לכפר ותהיה מהנדס שעובד 15 שעות ולא מעורב במה שקורה ביישוב - אז נכשלנו. אני רוצה שתהיה מהנדס ומורה ורופא, אבל שתהיה חלק מהקהילה ושתנסה לקדם אותה", הוא אומר לצעירים המקשיבים.

• • •

סליאמן מדבר בכאב על משבר המנהיגות בחברה הערבית, שנובע, לטענתו, מהצבעה שבטית שממליכה מנהיגים שאינם ראויים לתפקידם. הוא מקווה שבמכון שלו צומחים מנהיגי הדור הבא, שנקודת מבטם והאינטרסים שלהם לא יהיו רק חמולתיים־שבטיים, אלא יכללו ראייה רחבה של כלל החברה הערבית.

"אל תחכו שמישהו יעשה עבורכם. קודם כל אתם צריכים לעשות, ורק אז לבקש. כשאנחנו רק מתלוננים ומתבכיינים מול השלטונות - אין לנו הישגים. אנחנו צריכים לקבל קודם אחריות לעצמנו, לפעול ולעשות, ואז לבקש מתוך עמדת השפעה וכוח.

"אף אחד לא עושה לנו טובות. אנחנו מבקשים - מפני שמגיע לנו כתושבים וכאזרחים. אנחנו חיים במדינה, ואנחנו רוצים להמשיך לחיות כאן יחד: ערבים ויהודים. אני מאמין בהשתלבות, אבל ממקום של שוויוניות, הן בזכויות הפרט הן בזכויות הלאומיות. השתלבות צריכה לצמוח רק ממקום שאני יודע מי אני ולאן אני הולך.

"אמרתי את זה כמה פעמים במשרד החינוך: אם הזהות שלי לא מעוצבת ולא מוגדרת ולא ברור לי מי אני, אז יש לכם מה לדאוג ממני, כי אני אעבוד מחתרתית. אני רוצה שהיהודי יהיה יותר יהודי והערבי יהיה יותר ערבי, ועל הבסיס הזה נוכל לעשות הכל במשותף".

yifater1@gmail.com