הכדורגלנים מתל אביב ניצחו יריבה מסקוטלנד
"רגעי מתיחות והנאה אמנותית באצטדיון" - זו היתה כותרת ידיעה בעיתון "הבׂקר" ב־7 ביוני 1951, שתיארה משחק כדורגל בינלאומי שנערך יום קודם באצטדיון הלאומי ברמת גן, שהיה "מלא מפה לפה ב־25 אלף צופים נלהבים".
משחק הרעים בין קבוצת הכדורגל דנדי יונייטד הסקוטית לבין נבחרת עברית, שהורכבה משחקני הפועל ומכבי תל אביב, משך אליו לא רק אוהדי כדורגל רבים, אלא גם אישי ציבור ידועים. על במת הכבוד נצפו אשת הנשיא, ורה ויצמן, הרמטכ"ל, רב אלוף יגאל ידין, "ועוד מספר קצינים גבוהים ואישים שנראו חשובים ומכובדים שלא זוהו בשל המרחק, חוץ מאשר ציר בריטניה בישראל, סר נוקס הלם, שבלט בשל גובהו יוצא הדופן וכובע השעם הלבן אותו נהג לחבוש באירועי ספורט" - כפי שנכתב בידיעה.
"היה כאן מתח, היתה כאן דרמטיות, הייתה כאן טכניקה משובחת ורוח קרביות מפעמת. כל אלה התמזגו לדו־קרב בין גיבורי תל אביב ואמני הכדורגל הסקוטי המשובח, שחקני דנדי, שנוצחו על ידי בחורינו הנהדרים בתוצאה 2:1". והכתב מסביר את הסיבה לניצחון: "בחורינו זכו בהישג הגדול הודות לדבר אחד: הם האמינו שאינם מוכרחים להפסיד".
השחקנים הבולטים בנבחרת העברית היו יענקל'ה חודורוב, יצחק שניאור, אלי פוקס, שייע גלזר ויוסל'ה מרימוביץ'. סופר "הבקר" סיים את סקירתו במילים: "לעיתים מסוגל משחק הכדורגל לעבור לחוויה הנכנסת, ולו אף ברגל אחת, לתחום ההנאה האמנותית".
מכה למשק: הימאים שובתים
באמצע יוני 1951 פרצה שביתה פראית של 1,200 הימאים באוניות הנוסעים והסוחר הישראליות, בשיאו של אירוע מתגלגל שבו התנגשו הימאים, ההסתדרות, חברות הספנות והמפלגות הפוליטיות. האנדרלמוסיה בתחום, שנמשכה חצי שנה, כונתה "מרד הימאים", ועוררה סערה ציבורית במדינה הצעירה.
ב־10 ביוני 1951 אירעה תקלה טכנית בהפלגת האונייה "נגבה" במערב הים התיכון, והיא נדרשה לסור למבדוק בנמל מארסיי שבצרפת - שם התברר שהתיקונים יימשכו שבועיים. הימאים דרשו מבעלי האונייה, חברת "שוהם", לכסות את הוצאות מחייתם בשבועיים אלה, אך החברה סירבה. בתגובה הכריזו הימאים על שביתה כללית.
בלית ברירה הסכימה החברה לדרישות הימאים, אולם עם שובה של האונייה לחיפה קיבלו כמה ימאים הודעת פיטורים מיידית, ולצידה צו גיוס לצה"ל. יצוין שבזמנים ההם ספן בצי הסוחר הישראלי היה פטור משירות צבאי כל עוד עבד במקצועו הימי.
ימאי "נגבה" התבצרו באונייה והכריזו שוב על שביתה, ואליהם הצטרפו ימאי כל אוניות הנוסעים והסוחר הישראליות בארץ וברחבי העולם. השביתה פסקה ביולי 1951, כשנקבע שייערך דיון בהסכמה בין ההסתדרות וחברות הספנות לבין נציגות חדשה של הימאים שנקראה "הנציגות הזמנית", בראשות רב־החובל נמרוד אשל.
עם תחילת הדיון סירבה ההסתדרות להכיר בתקנון שגיבשה "הנציגות הזמנית", שכן נקבע בו, בין היתר, ש"לימאים זכות להקים לשכת עבודה מטעמם, והיא שתקבע מי יתקבל לעבודה כימאי".
המשא ומתן הופסק, הימאים חזרו לשבות, והוויכוח נגרר למגרש הפוליטי. ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, הודיע בכנסת ש"אין מדובר בשביתה, אלא במעשה חבלה שמבצעים אויבי המדינה".
בתגובה צעק ראש האופוזיציה, משה סנה (מפ"ם), לבן־גוריון: "אתה אויב המדינה מספר אחת!"
רק ב־24 בדצמבר 1951 הגיעו הצדדים להסכמות שנוגעות לשאלות ייצוג, ובעקבותיהן הכריזה האספה הכללית של הימאים על סיום השביתה.
תעודות זהות לפני הבחירות
בסוף אפריל 1951 חיו בתחומי מדינת ישראל כמיליון וחצי תושבים. כרבע מיליון מהם, רובם עולים חדשים, לא הזדרזו להצטייד בתעודת זהות, שכן הם לא נטמעו עדיין בארץ מבחינת הנהלים והמגע עם הרשויות.
המפלגה השלטת, מפא"י, השקיעה רבות בתעמולה בקרב העולים לקראת הבחירות לכנסת השנייה, שיועדו להתקיים ב־30 ביולי 1951, ועלה חשש שמא ההשקעה תרד לטמיון, שכן ללא תעודות זהות לא יוכלו העולים להצביע.
בסוף מאי 1951 הכריז שר החקלאות, פנחס לבון (שמשרדו היה ממונה גם על הפיקוח והאספקה), ש"בכוונת הממשלה להתחיל להפיץ בתקופה הקרובה פנקסי מזון עם תלושים שונים מאלה שהיו עד כה". הוא הוסיף ש"הפנקסים יחולקו לראשי משפחות רק תמורת הצגת תעודת זהות, כחוק".
בעקבות הודעת השר לבון נוצרו עד מהרה תורים ארוכים מול לשכות משרד הפנים ברחבי הארץ. הצפיפות, הדוחק והקשיים בהבנת השפה גרמו להתפרצויות של כעס, בעיקר מצד עולים חדשים, ותגרות ידיים הפכו לעניין שבשגרה. המשטרה נקראה מדי יום להשליט סדר בסניף זה או אחר של משרד הפנים.
מעולם לא הובהר אם הודעת השר לבון היתה תמימה ונמסרה במסגרת הפעילות השוטפת של משרדו או, כפי שטענו כמובן הגורמים באופוזיציה, היתה זו "קוניוקטורה (צירוף נסיבות) מחשידה, שבאה להדק את אחיזת השלטון על צוואר נתיניו".
במהלך החודשים יוני ויולי 1951 הוגשו למשרד הפנים כ־94,500 בקשות לתעודת זהות, ונמסר ש"85 אחוזים מהמבקשים קיבלו לידם את התעודה עד יממה לפני יום הבחירות".
נגמר הזיהום בחוף ת"א?
בתל אביב מחייכים: אחרי תקופה ארוכה שבה חוף הרחצה העירוני היה סגור עקב זיהום מי הים בשפכים, נפתחה שוב עונת הרחצה, והמוני קייטנים נצפו לאורך החוף. "על פי כל הבדיקות הבקטריולוגיות, המים של תל אביב לא מזוהמים יותר מאשר בהרצליה ובבת ים", הרגיע ראש אגף התברואה בעירייה, אפרים כהן, בסיור בחוף. כשעיתונאי העיר ש"חוף הרצליה סגור בשל מים מזוהמים", השיב כהן: "הרצליה זה שם, ותל אביב זה פה". למחרת, כנראה בשל החששות שטרם הוסרו, נמסר שהרחצה בחוף תל אביב "מיועדת למבוגרים בלבד".
יצוא מכוניות מישראל
ב־11 ביוני 1951 הועמסו על אוניית משא סקנדינבית 45 מכוניות שהורכבו במפעל הישראלי של "קייזר פרייזר", בדרכן לפינלנד. לכבוד המאורע נערכה על סיפון האונייה ארוחה חגיגית שבה השתתף, לצד ראש העיר אבא חושי, גם בעל המפעל, אפרים אילין, שאמר ש"הסכם יצוא המכוניות לפינלנד יכניס למדינה לא פחות ממיליון וחצי דולרים, ובשבוע הבא תפליג מכאן אונייה נוספת, הפעם לנורבגיה, וגם עליה יהיו 45 מכוניות תוצרת מפעלנו".
ועידת בעלי מכולות
1,800 חנוונים מכל רחבי הארץ גדשו עד להתפקע את קולנוע "ארמון" בחיפה, שם נפתחה ב־12 ביוני 1951 ועידתם השנתית, בסימן השלט שנמתח לרוחב הבימה: "אנחנו נופלים מהרגליים". עיקר הדיון נסב סביב דרישת בעלי המכולות לחוקק חוק שיגביל את העבודה לשמונה שעות בלבד ביום, "מ־7 בבוקר עד 6 בערב, עם שלוש שעות הפסקה בצהריים". ואכן, ב־28 בספטמבר 1951 נחקק בישראל "חוק שעות עבודה ומנוחה", לרווחת החנוונים ושאר העובדים במשק.
הנעלמים / מקצועות שהיו
מעמיד עלוקות
מודעת פרסום למעמיד עלוקות, 1951
התמחות טיפולית שרווחה בארץ עוד בזמנים קדומים, נעלמה בעשורים שחלפו - ודווקא לאחרונה היא חווה סוג של קאמבק כחלק מאופנת הבריאות העולמית. בשנות החמישים, בעל המקצוע היה מניח על גוף המטופל את העלוקה המתאימה לריפוי מחלתו, אחרי שהמטופל כבר נואש ממה שיש לרפואה ה"מודרנית" להציע. יודעי דבר סיפרו בזמנו שהעלוקה יודעת "לשאוב את המחלה" מגופו של האדם, ומחדירה לדמו חומרים שמזרזים את החלמתו.
הצרכנייה / פריטים מאז
מפוחית פה
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
זיכרון רחוק מימי הפלמ"ח, הצ'יזבטים והקומזיצים: בזמנים ההם אפשר היה למצוא מפוחית (אחת או יותר) כמעט בכל בית בישראל, שכן היה זה מוצר זול שרבים נהגו להעניק כמתנה "חינוכית" בחגיגת יום הולדת של ילדים, בתקווה שכלי הנגינה הזעיר יתרום לחיזוק כישוריהם המוזיקליים. בפועל, רוב הילדים נשפו במפוחית פעם־פעמיים וחדלו, למעט חברי "שלישיית אדלר" המיתולוגית, ששמרו על גחלת הנגינה במפוחית לאורך שנים רבות.
חדש: "אוניברסיטה" לפועלים
צילום: הנס פין, לע"מ
בטקס חגיגי בגימנסיה הרצליה בתל אביב נפתח בתחילת יוני 1951 "בית הספר הגבוה לפועלים", שכונה מיומו הראשון "אוניברסיטה". היתה זו יוזמה של הוועד הפועל של ההסתדרות, שיחד עם משרד החינוך והאוניברסיטה העברית בירושלים הכינו תוכניות לימודים ל־15 חוגים, בהם מדעי הטבע, מתמטיקה, היסטוריה של ארץ ישראל ועוד. שר החינוך לשעבר, זלמן שז"ר, הכריז בטקס ש"כבר נרשמו ללימודי הערב 750 פועל ופועלת".
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו