הרבה מאוד מים זרמו במצר הורמוז מאז התאהבנו בדמותו המגוחכת של פארוק, הדייר הפרסי מהסרט "אלכס חולה אהבה", ועד שלמדנו לאהוב־לשנוא את גנרל פראז כמאלי - בכיר במשמרות המהפכה והנבל הראשי של סדרת הדרמה "טהרן".
פארוק, כמו רוב הדמויות העדתיות מתוצרת יוסף שילוח באייטיז, היה פרסי בעל מבטא כבד, ששימש אתנחתה קומית וגרוטסקית. לעומת זאת, הפרסי המודרני כבר הלך והתגבש לכדי אויב מסוכן, ול"טהרן" יש חלק בכך.
גנרל כמאלי (שון טוב) היה נבל מופנם ואכזרי, שרדף אחרי המוסדניקית תמר רביניאן (ניב סולטן) בסמטאות טהרן, וזגזג בין נאמנות לרפובליקה לבין אנושיות חבויה. הוא היה איראני מורכב, שלראשונה סיפק פרצוף וזהות לאיום הקיומי שמעיק עלינו ממזרח. מהתריס של פארוק ועד לפצצה של כמאלי, ייצוגם של איראנים בתרבות הישראלית עשוי להסביר כיצד הגענו לאן שהגענו.
שתי מדינות פתחו השבוע במלחמה עם איראן. דעת הקהל בכל אחת מהן מתארת סיפור שונה והשקפות עולם אחרות, שעלולות להתנגש עם האינטרסים המדיניים בהמשך.
סקר עדכני של המכון למחקרי ביטחון לאומי מעיד, כצפוי, על תמיכה רחבה אצלנו: 80.5% מהישראלים (ו־91% בקרב היהודים) תומכים במלחמה, ורק 13.5% מתנגדים. נוסף על כך, כמעט 70% מהישראלים מאמינים כי המתקפה תפגע משמעותית במשטר ו־63% מעוניינים להמשיך להילחם עד לנפילתו. מאידך, סקר שפורסם השבוע ב־CNN מצא ש־59% מהאמריקנים דווקא מתנגדים למלחמה, ואילו 54% מהם משוכנעים כי לאחריה האיום האיראני על ארה"ב רק יגבר.
אף על פי שמאז היום הראשון הנשיא טראמפ משקיע מאמצים רבים כדי לגייס תמיכה למלחמה בקרב אזרחיו, הציבור האמריקני עדיין סקפטי. זה מעניין, בהתחשב בכך שסקר CNN מחודש ינואר הצביע על כך ש־89% מהאמריקנים רואים באיראן מדינה לא ידידותית או אויבת - נתון שמלמד על עלייה עקבית, בהשוואה לשבעה מתוך עשרה אמריקנים שראו כך את איראן בשנת 2000. ועדיין, הציבור האמריקני אינו נלהב להילחם באויב ומביע התנגדות רועמת לנחיצותו של מבצע להפלת משטר האייתוללות.
דעת הקהל הוכנה היטב לשעת השי"ן - אם זה נתניהו שרכב על העימות, דרך פרשני חדשות שהעצימו אותו ועד ל"טהרן", שהשתמשה בפחד לטובת דרמת אקשן עם דמויות מרושעות
לכאורה, קל להצביע על סיבה הגיונית לפערים הללו. אמריקני טיפוסי רואה באיראן איום רחוק - מטריד, אך זניח - בעוד ישראל חיה עם האיום האיראני במשך דורות, ורוב אזרחי המדינה רואים בו סכנה קיומית לחייהם. כך חונכנו לאורך יותר מ־30 שנה. דעת הקהל הוכנה היטב לשעת השי"ן - אם זה נתניהו שרכב על העימות ותדלק אותו, דרך פרשני חדשות שנהנו לדוש בו ולהעצימו, ועד לסדרת הלהיט "טהרן", שלקחה את הפחד מהגרעין האיראני והשתמשה בו לטובת דרמת אקשן מסחרית עם דמויות מרושעות ומורכבות.
בהתאמה לתקופה
הפערים הללו לא נולדו בוואקום. הם צמחו והתבססו על המסך. "טהרן" סללה את הדרך למלחמה הזו, בכך שעזרה בבניית נרטיב שלפיו כמעט 90 מיליון איראנים מעוניינים בשינוי, והם רק ממתינים שמדינות המערב ישחררו אותם מעול הרודנות.
היא עשתה הפרדה ברורה בין זרועות השלטון הרדיקלי לבין האזרח הפשוט, וסייעה לפשט את הרוע - בדומה למה שעשתה קודם לכן "פאודה", שנתנה עומק לאויב הפלסטיני, ולמחבלי חמאס בפרט. ככה זה עם יצירות וסדרות - הן מתאימות את עצמן לתקופה. הטלוויזיה לא יוצרת פחד מאויב, אלא מגבשת פחד שכבר קיים, ומקבעת אותו לדורות הבאים.
אם נסתכל לאחור על ציר הזמן הטלוויזיוני, נוכל לשחזור בדיוק מה הפחיד את המערב בכל תקופה. שנות ה־60 וה־70, לדוגמה, הציגו נבלים קומוניסטיים; לאחר נפילת מסך הברזל עבר הפוקוס למזרח התיכון, והתחזק מאוד כתוצאה מהפיגוע במגדלי התאומים; בהמשך הגיעו האויבים מהמזרח הרחוק - סינים, צפון־קוריאנים או שוב רוסים - ועכשיו, איראנים.
ג'ק באואר, למשל, התמודד בעונות המוקדמות של "24" עם מחבלים אסלאמיסטים, ואחר כך נאלץ להילחם גם ברוסים ובסינים. בסדרה "הומלנד" פגשה קרי מתיסון אויבים רצחניים מארגוני טרור כמו אל־קאעידה, טליבאן ודאעש, וממדינות כמו רוסיה ואיראן. למעשה, האיראנים הצליחו להשפיע דרמטית על עלילת "הומלנד", כשנציגיהם הוציאו להורג בתלייה את ניקולס ברודי - מהדמויות הראשיות והאהובות בסדרה. לא נשכח ולא נסלח.
טהרן שבאתונה
אף שכלל הכוחות העוינים נחשבים "אויבים", ניתן להבדיל ביניהם על פי המניע שעיצב אותם על המסך. הנבל הקומוניסט היה אויב אידיאולוגי, שפעל מתוך חזון עתידי גלובלי וממניעים שסיפקו לו הצדקה פילוסופית ומוסרית למעשיו. לעומתו, הטרוריסט המוסלמי הוצג כאויב דתי שמונע מפנאטיות חסרת מעצורים, ושמוכן להקריב את עצמו למען האלוהים שלו. אויב בלתי מתפשר שנלחם עד המוות.
האויב על המסך הוא מראה של הפחדים שלנו. הנבל הטלוויזיוני לא חושף משהו על אויבינו, אלא על עצמנו. הוא מבליט את הפחדים שלנו, בוחן את המוסר שלנו, ומתנגש בערכים שלנו
האויב המדיני - הסיני, האיראני וכו׳ - הציג גמישות חדשה. הוא ייצג אינטרס לאומי, שליטה כלכלית ושאיפה לדומיננטיות אזורית, אבל בניגוד לקודמיו, הוא כן מאפשר הפרדה בין המדינה המייצגת שלטון רע - משטר מדכא, טוטליטרי ומושחת - לבין האזרחים הטובים שסובלים תחתיו. זו גם ההפרדה שבנתה "טהרן".
האויב על המסך הוא מראה של הפחדים שלנו. הנבל הטלוויזיוני לא חושף בפנינו משהו על אויבינו, אלא על עצמנו: הוא מבליט את הפחדים הכי גדולים שלנו, בוחן את המוסר שלנו, מתנגש בערכים שלנו ומפשט את הסכסוך לנרטיב שמתאים לנו.
הסדרה "טהרן" לא באמת הציגה בפנינו את איראן האמיתית. היא גרמה לנו לפחד ולחשוב שסוף־סוף הבנו את העם האיראני - אף על פי שהיא צולמה באתונה, כתבו אותה ישראלים שמעולם לא דרכו בטהרן, והיא הציגה את האיראנים כפי שישראלי ממוצע חושב שאיראנים נראים, מדברים ומתנהגים.
"טהרן" הראתה את מה שרצינו לראות: משטר שצריך להפיל, נבלים מורכבים, ואזרחים שעמוק בלב רוצים לאהוב ישראלים. אז מה הפלא שרוב הישראלים תומכים בעיניים עצומות במלחמה עם האויב הכי גדול שלנו, וממתינים בציפייה לפרק הבא בסדרה.
הערבי הנצחי
ג'ק שהיין מאוניברסיטת סאות'רן אילינוי, חוקר שבחן יותר מ־1,000 סרטים אמריקניים ו־200 סדרות ותוכניות טלוויזיה שכללו דמויות ערביות, מצא כי 95% מהם הציגו ערבים באופן שלילי, עם סטריאוטיפים שהתפתחו מרומנטיקן שמפתה נשים חלשות, דרך גבר פראי עם נשים רבות, לטייקון נפט בעל גלימה לבנה, ועד טרוריסט אכזרי.
בין ערוצים: באמצע המתח
משק הכנפיים של מטוסי חיל האוויר בטהרן משפיע מייד על לוח השידורים בישראל. השבוע נאלצו קשת 12 ורשת 13 לקטוע פעמיים שידור של תוכניות פריים־טיים בגלל אזעקות ונפילות. פרק ההדחה של "המירוץ למיליון" נקטע רגע לפני ההדחה, ולא חודש. "ריסט" של אדיר מילר נתקעה בפרק השלישי והוקפאה. ל"כל האימהות משקרות" נשאר פרק אחד, שממתין על מדפי כאן 11 לערב שקט. עליית "המעברה" של שלום אסייג נדחתה בשבוע; וגם השקת דרמה של התאגיד על חרדים משתרללים ("בהסתורה") נדחתה.
ועדיין, למרות חוסר הוודאות, ברשת 13 מתעקשים להחזיר למסך את "האח הגדול". אמנם מדובר במניע כלכלי (זו התוכנית היחידה של הערוץ שמנצחת את כל מתחריה), ובקושי לספק ארבע פעמים בשבוע שידורים חיים, אבל בו־בזמן אין ספק שהטלוויזיה הישראלית זקוקה כעת לאסקפיזם שלה. היו ימים שבהם התווכחנו אם ראוי לשדר ריאליטי בשעה שחיילינו נלחמים ובעורף מסתגרים בממ״דים. אחרי שנתיים וחצי המלחמה כל כך מנורמלת, שהיום אנחנו מתבאסים שדחו לנו בכמה ימים את העלייה של ״האח הגדול״.
להתמכר/לוותר
סקראבס (דיסני+)
16 שנה אחרי שירדה מהמסך, הקאמבק של "סקראבס" מזכיר לנו מדוע אהבנו אותה מלכתחילה. קומדיה שנונה, שנעה בין סוריאליזם לריאליזם, בין הומור בית חולים להחייאות ולדילמות על החיים. מי שהיו מתמחים צעירים בתחילת דרכם מתפקדים כעת בתור המנהלים של המוסד הרפואי. אם נתעלם מהעונה התשיעית, שראוי היה למחוק אותה מהזיכרון האנושי, "סקראבס 2026" לוקחת את כל מה שהיה טוב בגרסתה המקורית, ומעבדת אותו לחוויה נוסטלגית מלטפת ונעימה.
כשהגלים מתחזקים (אפליקציית V1 מבית קשת)
כמו חיקוי מוזר שהזמנו מעלי אקספרס, תגידו שלום לטרנד הסיני שעשה עלייה: המיקרו־דרמה. סדרות קצרות עם פרקים שאורכם בין דקה לשלוש, המצולמים במאונך ומיועדים לצפייה במכשירים סלולריים.
בצל המלחמה, חמקה מהרדאר המיקרו־דרמה הישראלית הראשונה, "כשהגלים מתחזקים", בכיכובם של ידין גלמן ומישל פרו, שעלתה השבוע באפליקציית V1, ומספקת, כנהוג בז׳אנר, עלילה שטחית וקיטשית, אפילו סמי־ארוטית, על נשים מסוחררות וגברים קרביים מהשייטת. יותר רדוד מזה תמצאו רק בקרקעית הים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו