סדוק ושבור, בלב עיי החורבות שנוצרו בבית שמש הוותיקה לאחר פגיעת הטיל האיראני ביום ראשון השבוע, נותר עומד פתח המקלט הציבורי. רק לפני כמה ימים ספג המבנה פגיעה ישירה של טיל שנשא מאות קילוגרמים של חומר נפץ, בטרגדיה הקשה ביותר עד כה במהלך מבצע "שאגת הארי" שהביאה למותם של תשעה בני אדם וגרמה לפציעתם של עשרות.
דומם ומצולק, על רקע שדרת בתים שנהרסו אף הם מעוצמת הפיצוץ הקטלני, עומד גוש הבטון על תילו, ומעליו, באופן סימבולי, כמה ספרי קודש פתוחים המרמזים על קיומו של בית הכנסת שנבנה מעל המקלט ונמחה באסון הכבד.
המראות במקום בלתי נתפסים, בלתי נסבלים. חורבן מכל עבר, קירות מבנים מלאי אפר פזורים בכל פינה וקול המכונות ואנשי המקצוע נשמע מכל מקום בזירה, המשתרעת על פני מאות מטרים רבועים.
יותר מיממה לאחר האסון שפקד את העיר, צוותי חילוץ רבים עודם עמלים במרץ על פינוי ההריסות ועל הצלת החפצים שנותרו מאחור ברחוב שהפך לשטח סבוך - כזה שרק ביום שלישי האחרון, אחרי כלל פעולות חילוץ הלכודים וההרוגים שהובאו לקבורה, עוד נמצא בקרבתו נפל, תזכורת מהטיל האיראני.
"היינו אופטימיים"
דקות ספורות לאחר הדיווח הראשוני על פגיעה ישירה במבנה בשכונת בית שמש הוותיקה, בפיקוד העורף הקפיצו מאות חיילים מיחידות שונות כדי שיסייעו בחילוץ הלכודים בזירה. אז, באותם רגעים, עוד רצו להאמין בפיקוד שמדובר בחילוץ פצועים בלבד. בפיקוד קיוו שלא יצטרכו להגיע למצב של חילוץ חלקי גופות, אך בהחלט נערכו גם לתרחיש מהסוג הזה.
"מייד כשהגעתי הבנתי שלא ייצאו מכאן תמונות של חיילים מחובקים על ידי אזרחים שחולצו זה עתה, אלא תמונות של חיילים שנושאים בידיהם שקיות של זק"א", סיפרה כמה שעות אחרי האסון לוחמת בשירות סדיר, מחלצת שעימה שוחחתי במהלך הפוגה קצרה שלקחה לעצמה באתר ההרס. "רק כשאתה רואה את המראות הללו בעיניים, אתה מבין את גודל האירוע. רק אז נופל לך האסימון".
במסגרת הסיוע, נקראו למקום מחלצים בשירות סדיר ובמילואים מחטיבת החילוץ וההדרכה, וכן משרתי מילואים מיחידת החילוץ וההצלה הארצית (היחצ"א) - זו שנשלחת על ידי מדינת ישראל לאזורים מוכי אסון ברחבי העולם כדי לסייע לכוחות המקומיים באיתור נעדרים ובחילוצם. לצידם, הגיעו גם צוותים של יחידת עוקץ ואף של יחידה 669 המתמחה בחילוץ ובהצלה בחירום.
מטרת הכוחות היתה ברורה: לוודא שהזירה אינה מהווה סיכון בטיחותי ושהיא בטוחה לפעילות, לאסוף כמה שיותר מידע על הנעדרים ועל מנותקי הקשר שהחלו לרכז ברשימה, ולהתחיל לבצע, בהקדם, פעולות איתור וחילוץ בתוואי השטח העצום, שכולל חללים תת־קרקעיים וכן מבנים הרוסים למחצה. כל זאת, כאמור, מבלי לדעת מה מתחולל באמת מתחת לפני השטח.
"אני מודה שלא היה לנו מושג שזו תהיה הסיטואציה", משחזרת סגן (מיל') עדן, מ"מ בגדוד החילוץ במילואים 979 של פיקוד העורף. "כששמענו שאנחנו מוקפצים לזירה, היינו אופטימיים. שמענו על פצועים וידענו שזה סימן טוב כיוון שאנחנו יכולים לסייע להם. התפללנו שיהיו פצועים ולא חללים, אבל כשהגענו ועלינו לאתר הבנו שהסיטואציה שונה לחלוטין".
עבור עדן, סטודנטית למשפטים שהתגוררה לאורך ילדותה ונעוריה באחד היישובים הסמוכים לבית שמש, ההגעה לזירה היתה מלווה בלא מעט רגשות מעורבים.
"במהלך המלחמה איבדתי כמה חברים ששירתו בקבע, והחלטתי לצאת לקורס קצינים במילואים כדי להמשיך את הדרך שלהם", היא מספרת. "אחרי הקורס שובצתי כמ"מ בפלוגה שפועלת באזור מטה יהודה והסביבה, בעצם באזור הבית שלי. אני מכירה כל כביש וכל רחוב בגזרה, וזה יתרון עצום. אני מכירה את האנשים, את ראשי המועצה, את אנשי המקצוע וגם חלק מהתושבים".
סגן (מיל') עדן: "הנער גבריאל רווח ז"ל למד עם אחי הקטן בכיתה והחובשת רונית אלימלך ז"ל, שנהרגה עם תיק העזרה הראשונה לידה, התנדבה עם אמא שלי ב'איחוד הצלה'. זה מורכב, אבל זה אשכרה להגן על הבית, פשוטו כמשמעו"
בצהרי יום ראשון שהתה עדן ביישוב הסמוך לעיר, שבו הפלוגה מתאמנת. "באותו הזמן התכוונו לעבור עם האנשים שלנו על כלי החילוץ ולרענן את הידע שלנו בנוגע להפעלת הכלים. בתוך כמה דקות התחילה אזעקה, ואחרי שנכנסנו לממ"ד קיבלנו דיווחים מחמ"ל הגדוד על נפילות באזור שלנו. התמונה לא היתה ברורה והמון מידע החל להתפשט, אבל מתוכו הצלחנו להבין שאנחנו צריכים לצאת לנקודות שבהן דווח על פגיעות במבנים, ולעשות זאת כמה שיותר מהר.
"יצאנו שלוש חוליות פיקוד קדמיות והנחינו את הפלוגה להישאר בינתיים בבסיס. במקביל ליציאה שלנו, המ"פ שלי העביר דיווחים על פצועים ועל אנשים שיודעים שנכחו שם וככל הנראה נפגעו, ואז החלטנו להקפיץ את כל הפלוגה".
"בדרך לאירוע, כשאני ברכב עצמו, היה לי חשש מסוים להגיע למקום", היא משתפת. "בית שמש היתה 'העיר הגדולה' שלי, זו שאני מגיעה אליה במשך כל הנעורים, ופתאום להגיע אליה לנוכח נסיבות כאלה, כשאת מכירה לא מעט אנשים שם, זה מרתיע".
בדיעבד, עדן גילתה שהחשש שלה מוצדק. "הנער גבריאל רווח ז"ל, שנהרג באסון, למד עם אחי הקטן בכיתה, והחובשת רונית אלימלך ז"ל, שנהרגה ולצידה תיק העזרה הראשונה שלה, התנדבה עם אמא שלי ב'איחוד הצלה'. גם הבית של המנהלת של אחותי נהרס בחלקו, והיא היתה שם, מבוהלת. זה מורכב מאוד, אבל זה אשכרה להגן על הבית, פשוטו כמשמעו".
"אתה מחפש שרידים"
בשעות הראשונות שלאחר הפגיעה, הרחוב התנהל בכאוס מוחלט. הדיווחים מארגוני הביטחון וההצלה זרמו מכל כיוון, רשימת שמות הנעדרים החלה להתארך, ובמקביל להגעת הכוחות, בני המשפחות והשכנים הגיעו גם הם למקום, מבועתים, חלקם בצרחות וחלקם כאילמים לנוכח המראות הקשים.
"כשהגענו לנקודה ראיתי שכבר יש הרבה אנשים על ההריסות. מסביב הכל היה בכאוס מוחלט, אתה לא מבין מה קורה. המפקד שלי ציוות אותי למהנדס שלנו, הוא ביקש מאיתנו שנבדוק שהמרחב בטיחותי ולאחר מכן שנטפס בעצמנו. אחרי שווידאנו שאנחנו יכולים לרדת לאתר, קיבלתי משימה להגיע למקלט שבו התברר שפגע הטיל, כיוון שהיתה שם אינדיקציה להימצאות לכודים. לקחתי את החפ"ק שלי איתי, השארתי אותו בכניסה וביקשתי ממנו שימנע מאנשים להיכנס. כשהגעתי, נחשפתי לריח השרוף, לבלגן העצום ולהמוני הכוחות".
"המראות היו נוראיים. עם זאת, ידענו שאנחנו צריכים להוציא כמה שיותר ולא להשאיר שום דבר מאחור, כולל החלקים הקטנים ביותר שנחשדים כחלק מהגופה, כדי שהמנוח יגיע לקבורה ראויה"
מול מראה גג בית הכנסת שקרס לתוך המקלט, עדן החליטה לעשות סדר. "לקחתי צעד אחורה וניסיתי לאפס את הסיטואציה בזמן שכולם בטירוף. החלטתי שנשאר נציג אחד מכל כוח - אם זה זק"א, אם זה כיבוי, אם זו משטרה, כדי שנעבוד בצורה אפקטיבית בחלל הצפוף. צעקתי, 'חבר'ה, אני המפקדת של האירוע, אני צריכה שנעבוד כאן בצורה מסודרת'".
למשמע דבריה, אני לא יכול שלא לתהות באשר לקשב שהיה, או לא היה, למחלצים האחרים באותו הרגע. "זה עניין של גישה", עדן משיבה. "בסוף, אני צריכה להגיע מלאת ביטחון ולנהל את האירוע. כן, היו גם כאלה שלא הקשיבו לי ואני יכולה להבין אותם. חלק התעלמו מהדברים שלי, ובכל זאת ניגשתי אחד־אחד ואמרתי, 'אני לא יכולה שתהיה כאן, אני חייבת שתצא'. לכולם יש כוונות טובות והבנתי שכולם רוצים לעזור, אז חילקתי משימות לכל מי שהסכים לצאת".
כך, אחד סחב אלונקה מלמטה למעלה, ושני מנה את הפצועים והעביר את המידע לגופים השונים.
בתוך המקלט, הכוח המצומצם שנותר בו נחשף לזוועות. לדבריה של עדן, ההרוג הראשון שנמצא במתחם היה גלוי לעין, על כן המחלצים הוציאו את גופתו וכיסו אותה כדי לשמור על כבוד המת. לאחר שהוצא, המשיכו במשימת איתור הלכודים. "בשלב הזה לא ידענו כמה פצועים או הרוגים עוד יש וחששנו לפספס לכודים, אבל ידענו שאנחנו לא יוצאים עד שאנחנו מוציאים את כולם. התחלנו לחפור באדמה באמצעות הידיים, לחפש משהו, רמז, כל דבר". כך נמצא ההרוג השני.
"המראות היו נוראיים. גופת ההרוג השני נקברה תחת הפיגומים, והיה קשה לזהות אותה. עם זאת, ידענו שאנחנו צריכים להוציא כמה שיותר ולא להשאיר שום דבר מאחור, כולל החלקים הקטנים ביותר שנחשדים כחלק מהגופה, כדי שהמנוח יגיע לקבורה ראויה.
"זו עבודה קשה מאוד, ולפרקים אתה מבין שאתה מחפש שרידים. זה לא פשוט בכלל, אבל אם אכנס באותו הרגע למחשבות, פשוט לא אצליח לתפקד. המשימה בסיוע לסגירת המעגל של המשפחות היא מעל הכל".
לאחר מציאת ההרוג השני, עדן וצוותה המשיכו למשימת חילוץ אחרת בהמשך הרחוב. "גם אחרי המראות במקלט התפללתי שהקריאות הן לגבי פצועים ולא לגבי הרוגים. בדרך סייענו לזק"א בחילוצים של שתי גופות נוספות, ואז הגענו אל הקריאות שלנו, שהיו פצועים מרסיסים".
"כמה שיותר מידע"
המלאכה המורכבת של כוחות החילוץ, ובהם עדן וצוותה, מתאפשרת בזכות פעילות קפדנית ומדויקת של צוותים רבים נוספים שמטרתם לספק כמה שיותר מידע על אודות הנעדרים עצמם, ולייצר אינדיקציות למיקומם המשוער בתוך ההריסות. רס"ן (מיל') אביב, סגנית מפקד מחלקה ביחצ"א, מאיישת את אחד התפקידים הללו.
בדומה לעדן, גם אביב, שהיתה המפקדת שלה בקורס הקצינים במילואים, קיבלה הנחיה להקפיץ את הפלוגה עם קבלת הדיווח על האסון. "לפני האירוע תפסתי כוננות בירושלים, ומייד אחרי האזעקה כבר קיבלנו הנחיה להגיע לזירה. לצערי ידעתי טוב מאוד מה אנחנו עומדים לראות ברגע שאמרו שמדובר באירוע רב־נפגעים אחרי פגיעה ישירה. בדרך לשם כל אחד מאיתנו ניסה לדלות כמה שיותר מידע, בין אם מדיווחים רשמיים ובין אם מתיעודים שרצו ברשתות ובקבוצות. כאשר הגענו הכי קרוב לנקודה פרקנו מהרכב והתחלנו לנסות להבין מי נגד מי.
"הוטלה עלינו המשימה להשלים את תמונת המצב של אוכלוסיית הבתים שמהם יצאו האנשים למקלט שנפגע", היא ממשיכה, "כדי להתחיל לייצר רשימת נעדרים שייתכן שהם לכודים. המטרה שלנו היתה להתחקות אחר האוכלוסייה דקות לפני האירוע ובמהלכו, לזהות מי היה איפה, לאן הלך ועם מי, כשאנחנו למעשה לא יודעים בכמה אנשים מדובר. גם הזירה עצמה היתה סבוכה - אתה מגיע לבית שנראה לך שהוא אחד ובפועל מגלה שחיות בו שתי משפחות, ומספרי הבתים סומנו באותיות, כך שנוצר בלבול גדול גם ברשימות".
רס"ן (מיל') אביב: "לראות ילד קטן שבוכה ומחפש את אבא שלו, מישהו שמגלה שאמא שלו נהרגה וחרב עליו עולמו, ולנסות לרתום אותם אליך כדי לדלות מידע - זה אירוע מורכב. אנחנו אומרים להם את האמת: אנחנו צריכים אתכם עכשיו"
כחלק מהמשימה, אביב ומחלקתה ביקשו לאמת ולהצליב כל פרט מידע שהגיע לידיהן בכל דרך אפשרית, כשמסביב המולה. "זו תורה שלמה", היא מסבירה. "כשמגיעים לאתר הרס פוגשים משפחות שנמצאות בהיסטריה, צורחות, קרובים שמחפשים את אהוביהם בהריסות בעצמם. לצד האמפתיה, אתה מבין שתשאול של המשפחות הללו הוא הנכס החשוב ביותר, כיוון שהן מכירות את הסיפור מדרגה ראשונה.
"לראות ילד קטן שבוכה ומחפש את אבא שלו, מישהו שמגלה שאמא שלו נהרגה וחרב עליו עולמו, ולנסות לרתום אותם אליך כדי לדלות מידע - זה אירוע מורכב. אנחנו מזהים גם את אלה שיושבים בצד ובוכים בכי חרישי, מגיעים אליהם עם בקבוק מים ואומרים להם את האמת: אנחנו צריכים אתכם עכשיו, עזרו לנו כדי שנוכל לעזור לכם.
"באופן הזה אתה שואל את כל השאלות, החל ממה הנעדר לבש ומה גילו ועד מה עשה באותו היום. שאלנו אפילו אם הופעלה התרעה כדי להבין אם הלכודים אכן במקלט. כך, מתחילים לשמוע מה קורה בסביבה ומחברים את הסיפורים. זה פאזל שמרכיבים בלי לדעת מה מספר החלקים שלו, שמשתנה אחרי כל תשובה שמקבלים".
באמצעות ההצלבות הרבות שנעשו בשטח, הצוותים הצליחו להסיק מסקנות שסייעו, בסופו של דבר, לצוותי החילוץ שהיו עסוקים בינתיים באיתור הנעדרים בין ההריסות. כך, למשל, עלה במהלך התשאולים המרובים בשטח ובבתי החולים כי אחד הקורבנות באסון כבר הגיע למקלט, ואז חזר הביתה כיוון שככל הנראה השאיר את כירת הגז במטבח דולקת.
"על פי השתלשלות האירועים ששרטטנו באמצעות העדויות, מייד לאחר שהגיע לבית הוא ניסה לחזור למקלט ולצערנו לא הספיק. מתוך המידע הזה התמקדנו בגרם מדרגות מסוים, שאליו הבאנו כלבים של עוקץ, והם הצליחו לאשש את החשדות שלנו, ולבסוף אכן נמצא במקום ממצא הקשור לקורבן".
לצד איסוף המידעים המתמשך ומשימות האיתור והחילוץ המאומצות, נדבך נוסף בפעילות הוא הרגעת האוכלוסייה שנמצאת בסביבה. סמל מ', לוחמת בחטיבת החילוץ וההדרכה שנמצאת בהכנה לקראת קורס קצינים, הוקפצה יחד עם חבריה לזירה וסייעה, בין היתר, במשימה הזו.
"הדבר הבולט ביותר היה מספר נפגעי החרדה באתר", היא נזכרת. "עצם נפילת הטיל לצד ריח השריפה, מראות ההרס והחשש לשלום הציבור עוררו פאניקה גדולה. המ"פ שלי החליט שאנחנו מוכרחים לנתק כמה שיותר אנשים מהזירה עצמה, תוך ניסיונות להרגיע אותם, כדי שלא ייווצר בלגן גדול יותר ממה שכבר יש. ראינו אנשים שהבית שלהם נהרס, קוראים לנו 'פיקוד העורף, התקרה שלנו תקרוס פה, עזרו לנו'. אני מרגישה שעצם ההגעה שלנו, על מדים, השרתה עליהם תחושת ביטחון מסוימת".
סמל מ': "סייענו לזק"א לאתר גופה ולחלץ אותה, וכן הוצאנו המון תשמישי קדושה לגניזה, בשל העובדה שהטיל פגע ברצפת בית הכנסת. כשעליתי לרגע לנשום אוויר, המ"פ שלי שאל אותי אם אני בסדר. עניתי לו, 'כן, נעשה מה שצריך'"
בהמשך, מ' וחבריה לצוות נכנסו בעצמם להריסות. "המג"דית שלנו חברה לאירוע לאחר מכן, וכל הכוח שלנו נקרא להגיע אל הזירה הנוראית. בכנות, קיוויתי להיפגש עם מראות שונים. התחלנו לבצע סריקות בגזרה מסוימת, וידענו שאנחנו נשארים עד הסוף. עם זאת, הזמן כל כך יקר ויכול מאוד להיות שלכוד יהיה בר הצלה לחצי שעה, ולא לכמות השעות שאנחנו נישאר בפועל.
"בגזרה שלנו סייענו לזק"א לאתר גופה ולחלץ אותה, וכן הוצאנו המון תשמישי קדושה לגניזה, בשל העובדה שהטיל פגע ברצפת בית הכנסת. כשעליתי לרגע לנשום אוויר, המ"פ שלי שאל אותי אם אני בסדר. עניתי לו, 'כן, נעשה מה שצריך', כי אין לנו ברירה אחרת".
"לדעת לעבוד יחד"
לאחר היציאה מהזירה, החיילים מכלל היחידות עיבדו את המראות הקשים, שוחחו עם קציני בריאות הנפש וחזרו למחרת ללו"ז הדרגתי.
ובכל זאת, לצד ניתוק הרגש מהסיטואציה המורכבת כל כך, המפגש עם המציאות מגיע - במוקדם או במאוחר. "לקראת עזיבתנו שמענו מאחת המרפסות באזור קולות של משפחה שקרובה נעדר, אז עלינו לבית", מציינת אביב. "הודינו לבני המשפחה על כך שסייעו לנו במאמץ, ואמרנו להם שאנחנו מקווים שיהיו בשורות טובות. הם, מצידם, לא ידעו איך להודות לנו. זו אנושיות מהזן היפה ביותר, אנחנו אחים לכל דבר ועניין. במקרים כאלה הפוליטיקה לא מעניינת, והיא גם לא אמורה. אנחנו עם אחד ולרגע לא הרגשתי קריאה נגדי".
למרות האמירות הללו, אני מזכיר למרואיינות את המקרה שבו קיצונים יידו לעבר רכבו של רמ"ט הפיקוד אבן במהלך הגעתו לזירה ביום ראשון, בשל שיוכו לצה"ל.
"אמנם הקיצונים השליכו את האבן כי מדובר באנשי צבא, אבל בהחלט יש בבית שמש מיעוט שחושב שאנחנו כנשים לא צריכות לשרת בצבא", משיבה עדן. "במהלך השירות היו פעמים שהשליכו לעברי ביצים בשכונות מסוימות, אבל אני יודעת שזה לא גורף. ברוב המקומות הקהילה קיבלה אותנו בזרועות פתוחות ובצורה מדהימה.
"כן, ההגעה שלנו יכולה להיות לעיתים קצת 'אצבע בעין', וכן, חלק לעיתים נפגעים ולא מבינים למה זה היחס שמגיע למי שבא לעזור לתושבים. ובכל זאת, הכל נעשה בשם מטרה חשובה. אנחנו צריכים לדעת לעבוד יחד גם כשיש אי־הסכמות".
סגן (מיל') עדן: "אמנם הקיצונים השליכו אבן כי מדובר באנשי צבא, ויש בבית שמש מיעוט שחושב שנשים לא צריכות לשרת בצבא. השליכו לעברי ביצים בשכונות מסוימות, אבל ברוב המקומות הקהילה קיבלה אותנו בזרועות פתוחות"
סמל מ' מוסיפה: "אחד הדברים היפים ביותר בחטיבה זה שיש רוב נשי בשדרת הפיקוד. בקצה, אני והלוחם שלצידי מבצעים את אותו הדבר ונעזרים זה בזה".
במהלך הראיונות ותחילת הצילומים במקום, תופסת אותנו אזעקה מפני טיל איראני. על הרצפה, אני שואל את שלוש המחלצות אם לדעתן לא מדובר באחד ממשברי האמון העמוקים ביותר שנוצרו בתקופה האחרונה בין פיקוד העורף לבין תושבי המדינה.
"הטרגדיה היא שהאנשים היו ממושמעים והלכו למקלט", משיבה אביב. "זה מערער אותנו ואת האוכלוסייה וגורם לך להרגיש לא בנוח".
עם זאת, הן עומדות על כך שהגעה למרחב המוגן היא האפשרות הטובה ביותר, ומקוות שמקרה מצער כל כך כמו זה, לא יישנה. "זה מבחן מאתגר לעורף הישראלי", הן מסכמות, "ואנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולות כדי לסייע".
