התיקים שמדאיגים את השופטים לענייני משפחה: "התערבנו בטבע"

על פי הנתונים הסטטיסטיים, אזרח במדינת ישראל צפוי להיתקל בשופט לענייני משפחה לפחות פעם אחת בחייו - בגירושים, במאבק על משמורת, או בסכסוך משפחתי שיצא משליטה. רק ב־2024 נפתחו 86,753 הליכי משפחה חדשים - הליכים רגישים במיוחד, שבסופם מתקבלות החלטות הרות גורל ומשנות חיים: מי יגדל את הילדים לאחר הגירושים, מה יהיה אורח חייהם, כיצד יחולק הרכוש בין בני הזוג שהחליטו לשים סוף לנישואיהם ועוד.

לקראת יום המשפחה ישבנו לשיחה נדירה במיוחד עם ארבעה שופטים לענייני משפחה - השופטת אורית בן דור ליבל מבית המשפט בירושלים, השופט אריאל ממן מבאר שבע, והשופטים אביבית נחמיאס מצפת ואיתי כרמי מנצרת - שפתחו צוהר נדיר לנקודת מבטם, לדילמות הקשות, להחלטות שילוו אותם עד ליומם האחרון, ולרגעים שבהם התלבטו אם עשו את הדבר הנכון.

בניגוד לבתי משפט אחרים, בבתי המשפט לענייני משפחה פועל עיקרון ייחודי: כל הסכסוכים של משפחה מסוימת מרוכזים בפני אותו שופט - מהגירושים ועד למאבקים על משמורת, ממחלוקות על רכוש ועד לסכסוכים עסקיים בין אחים. השופט נדרש להיות בקיא בכל מה שאותה משפחה עוברת, מתוך הבנה שהצדדים הם בני משפחה שחייהם נקשרו זה בזה לנצח.

מאחורי ההכרעות הגורליות יושבים שופטים בשר ודם, שחוזרים הביתה עם הסיפורים, מתלבטים באמצע הלילה אם פעלו כשורה - ולפעמים מצטערים. בשיחות גלויות לב שקיימנו עימם כמה ימים לפני יום המשפחה, הם חושפים את המחיר האישי של התפקיד, משתפים במקרים יוצאי דופן, ומדברים בפעם הראשונה על הרגעים המרגשים, וגם על אלה שהרגישו בהם פספוס.

השופטת אורית בן דור ליבל: "יש לי שליחות לשנות חיים לטובה"

השופטת אורית בן דור ליבל, בת 52, היא סגנית נשיא בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. היא מונתה לתפקיד בגיל 36 - גיל צעיר במיוחד לשופטת. נשואה בפעם השנייה, ולה ולבן זוגה ארבעה ילדים - שניים מנישואיהם המשותפים ושניים מהנישואים הראשונים. כמי שעברה הליך גירושים, היא מספרת לי שזה נתן לה המון ערך מוסף, "זה נתן לי פרספקטיבה אחרת לקרוא את התמונה".

היא פותחת בסיפור שמדגים את הקשר בין עבודתה לחייה האישיים. "מגיעה אלי אישה, רות (שם בדוי, כמו שאר השמות בכתבה זו), בבקשה להגן על הבת שלה, אביגיל, מפני הבן שלה, נתן", היא מספרת. "הבן פגע מינית באופן קשה ומתמשך באביגיל כשהיתה קטינה. הוא הורשע, נשפט למאסר ממושך, ועכשיו עומד להשתחרר. כעת האישה מבקשת שאאסור עליו להתקרב אליהן.

"אחרי תקופה מסוימת, אביגיל כבר הפכה לאישה בוגרת, ואני קיבלתי שני תיקים חדשים. היא הרתה לבן זוג אלים מאוד, שמשתמש בסמים קשים, והגישה תביעה למזונות ולמשמורת נגדו. הוא נעצר בגין אלימות קשה שהובילה כמעט למוות, וגם הוא הורשע ונשפט למאסר ממושך.

"בדיון אחד, האמא רות סיפרה לי שכשאביגיל ילדה, היא היתה במצב תפקודי גרוע וסבלה מדיכאון עמוק. המדינה פתחה הליך נוער והחליטה שרות תהיה אומנת של נכדתה, נוגה. אביגיל מתקשה מאוד עם המצב, בקושי משתפת פעולה עם גורמי הרווחה, ואז היא חוזרת אלי שוב, בהיריון, ולא מוכנה להשיב מי האב.

"ביקשתי לדבר איתה באופן פרטי, והיא הסכימה. מדובר בבחורה במצב קשה, גם חיצונית, שהיה לה חוסר אמון מוחלט במערכת שלא הגנה עליה כשנפגעה מינית על ידי אחיה, כמו גם בהורים שלא הגנו עליה. יש לה גם פחד גדול מאוד לגבי מה שיקרה לבת שלה - מה שקרה לה באותו בית.

"היא שיתפה אותי בפחדים ובכעס שלה, ושאלתי אותה מהן השאיפות שלה. היא אמרה שאין לה שאיפות ושהיא לא מאמינה בעצמה, אבל בהמשך הצלחתי לשכנע אותה שיש מי שמאמין בה, אבל היא צריכה קודם כל להאמין בעצמה ולעזור לעצמה. הושטתי לה יד, והיא נענתה.

"אם נכיר בפלוני כאביו, המשמעות היא שהילד ממזר, וממזרות היא הדין הכי קשה ביהדות. הוא לא יכול להתחתן, או להיקבר בקבר ישראל. בדיקת רקמות לאב הוכיחה שהוא אכן אינו אביו, אבל פלוני לא הסכים לעשות בדיקת רקמות"

"בתהליך הדרגתי, היא שיפרה את התפקוד שלה בכל ההיבטים, תוך כדי טיפול משמעותי לנפגעות מין. היא מתחילה להשתלב בחברה ובתעסוקה, וחידשה את הקשר עם ההורים, ואת היכולת שלה לטפל בילדה. בסופו של דבר, לא רק שלא נפתחו הליכים בקשר לבן של אביגיל - לא אימוץ ולא שום דבר - אלא גם הילדה שלה, נוגה, חזרה אליה למשמורת המלאה".

בן דור ליבל עוצרת ומוציאה מכתב ששמרה. "היא כתבה לי: 'אני מאחלת לעצמי ולקטנה שפע של אור ושמחה, ריגוש בתור אמא ובת, ולגדל אותה לצד הנכון ביותר. וגם לך, כבוד השופטת, רציתי להודות. כמו שאני לא ויתרתי, גם את לא ויתרת עלי ועל נוגה'. זה בדיוק המקום שבו את נוגעת בבני אדם, ויש לך שליחות אמיתית להשפיע עליהם ולשנות את החיים שלהם לטובה".

היה מקרה שהצטערת עליו?
בן דור ליבל נאנחת. "בתחילת הדרך הגיע אלי תיק - בן בוגר צעיר הגיש תביעה נגד הוריו ונגד פלוני, וטען שפלוני הוא אביו. הוא סיפר שבגיל 16 ההורים אמרו לו 'אבא הוא לא אבא שלך, פלוני הוא אבא שלך', מאז הוא מנסה לדבר עם פלוני, והוא לא מוכן.

"הבעיה: כולם יהודים. יש לו אבא רשום, וגם פלוני יהודי. אם נכיר בפלוני כאביו, המשמעות היא שהבן ממזר, וממזרות זה הדין הכי קשה ביהדות. הוא לא יכול להתחתן ולא יכול להיקבר בקבר ישראל.

"שלחתי אותו ליחידת הסיוע, שידברו איתו ויסבירו את המשמעות, אבל הוא עמד על התביעה. בדיקת רקמות לאב הרשום הוכיחה שהוא אכן אינו אביו, אבל פלוני לא היה מוכן לעשות בדיקת רקמות.

"התייעצתי עם שופט עליון שפגשתי בהשתלמות, כי הייתי אז שופטת חדשה. הוא אמר: 'בתיקים כאלה אנחנו מושכים את הזמן' - אולי הבן ישתכנע שלא כדאי לו פסק דין כזה, ואולי ההורה האחר ישתכנע להוציא את האמת בלי בדיקת רקמות, כדי שלא אצטרך לתת פסק דין חד־משמעי'. פלוני לא היה מוכן לבצע בדיקת רקמות - לפי הדין, הסירוב יכול לשמש לחובתו, ואז אפשר לברר בהתאם לנסיבות אם הוא אביו".

ואולם, בשלב מסוים פלוני חלה ומת, ומי שנכנסו לנעליו היו היורשים. "נאלצתי לקיים את ההוכחות מול ילדיו ואלמנתו. די ברור היה שהוא האבא, וקבעתי שהוא האבא. זה היה הליך אזרחי, ולא היתה קביעה גנטית. היה קשה לשבת מול האלמנה ולראות אותה מתייסרת - לא רק שבעלה נפטר, היא גם קיבלה הפתעה שהוא בגד בה, שנולד ילד, ושמתנהל הליך במשך שנים מאחורי גבה. על זה אני מצטערת".

בית משפט לענייני משפחה זה לא רק נישואים וגירושים. הוא דן במגוון עצום - מחטיפת ילדים ועד אימוצים, מצווי הגנה ועד ירושות ועיזבונות, וכל סכסוך אזרחי בין בני משפחה, כשעילת הסכסוך משפחתית. "החברות הכי גדולות במשק הן חברות משפחתיות, והסכסוכים שלהן מגיעים אלינו", מסבירה בן דור. "יש לי תיק שהתחיל ממאבק בין אחים על מי יהיה אפוטרופוס של האמא. הילדים היו בעלי מניות בעשרות חברות, והמאבק מי שולט באמא היה גם מאבק על מי שולט בעסק המשפחתי. התיק הזה הוליד 67 תיקים רק אצלי, שחלקם עדיין מתנהלים".

השופט אריאל ממן: "מה שמוביל אותנו זה ההבנה שלכך נועדנו"

אריאל ממן, שופט בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, היה בעברו טוען רבני. אדם ירא שמיים, תלמיד לשעבר בישיבת הסדר, תושב שדרות. ממן, בן 47, נשוי ואב לשלוש בנות. "התחתנתי מאוד צעיר, כמו שמקובל אצלנו, וגם הבת שלי התחתנה יחסית צעירה. אני כבר סבא ויש לי נכדה בת שבעה חודשים".

אחרי 16 שנה בתחום - 11 כעורך דין וחמש שנים כשופט - הוא מסביר: "הבנתי שאני רוצה להתפתח בתחום, להשפיע אחרת ולהתעסק בדברים משמעותיים יותר עבורי".

למה התעניינת דווקא בתחום המשפחה?
"בגלל החיבור עם בני אדם. מגיעים אנשים בנקודת משבר מאוד משמעותית בחיים שלהם - בין אם בני זוג שמתגרשים, בין אם יחסים בין ילדים להורים, בין אם אחים שאחד ההורים נפטר וצריכים לחלק את מה שנשאר. דיני משפחה, במיוחד בשיפוט, נוגעים בליבה של האנושיות, מה שכולנו חיים איתו. אנחנו נושמים את הדברים האלה".

היו מקרים שצצו בזמן המלחמה בצפון?
"בוודאי. תחשבי על סיטואציה: זוג התגרש, אחד יצר זוגיות חדשה, והילדים גרו איתו - ואז ב־7 באוקטובר נרצחים האבא ובת הזוג החדשה. פתאום, ילדים שגרו עם אבא מבינים שכל העולם שלהם השתנה - לא רק כי אבא נרצח, ולא רק כי הם חוו חוויות קשות. כל החיים שלהם השתנו. פתאום הם צריכים לגור עם בן הזוג האחר, שהם לא בחרו לגור איתו קודם. צריך להסדיר את זה.

"יש עוד דוגמאות. למשל, שני הורים שפונו - אחד לאילת והשנייה לתל אביב, עם ילדים באמצע. צריך להסדיר זמני שהות, וכל אחד אומר 'למה דווקא בבית המלון של האחר ולא שלי?' שלא לדבר על חיילים שנפלו ועל נרצחי הנובה. כבר ב־7 באוקטובר, בלילה, היינו צריכים לתת הוראות לקצירת זרע, והיום אנחנו מטפלים ברצון של בני משפחה, בדרך כלל הורים ובני זוג, להשתמש באותו זרע".

"זה מורכב מאוד מבחינה רגשית. כשהיקר להורים מכל אבד, וכל מה שהם מבקשים זה זכר מהילד שלהם, שתהיה לו המשכיות, העיסוק לא יכול להיות רק משפטי. זה נוגע בקרביים, בלב, בכאב העמוק ביותר של אותה משפחה"

עד כמה זה קשה לנהל דיונים כאלה?
ממן לוקח נשימה עמוקה. "זה מאוד אינטנסיבי. זה מורכב גם מבחינה רגשית, לא רק משפטית. כשמגיעים לאולם הורים והיקר להם מכל אבד, וכל מה שהם מבקשים זה זכר מהילד שלהם, שתהיה לו המשכיות - העיסוק לא יכול להיות רק משפטי. זה נוגע בקרביים, בלב, בכאב העמוק של אותה משפחה.

"אני זוכר דיון מאוד טעון. קודם כל אמרתי להורים: 'אני איתכם, בתוך הכאב שלכם', והסברתי שהבירור המשפטי לא בא להקטין מההשתתפות בצער, אלא נועד לברר מה היה רצון הבן שלהם - הדבר הכי קדוש שלאורו כולנו הולכים. בסוף כולם בכו, כולל אני. כולנו בני אדם, גם אם אנחנו בפוזיציה שצריכה לתת הכרעות קשות. כמה שתהיה חזק וכמה שראית מספיק תיקים, עדיין זה המקום האנושי.

"ביום שאחרי, קשה להתעסק בעניינים אחרים, בזוטות של כמה מזונות לכאן או לשם. אתה מבין שיש משהו הרבה יותר גדול וחזק, והוא משפיע עליך. אתה לוקח אותו קדימה, ישן איתו בלילה ומתעורר איתו למחרת בבוקר".

מה הצעד הכי לא שגרתי שעשית כשופט?
"בחור בן 25-20 הגיש פעם בקשה להתמנות כאפוטרופוס על אביו. האב היה חולה סרטן, החלים, ועדיין עבר טיפולים - והתנגד לחלוטין. הוא מאוד לא רצה שמישהו ינהל לו את החיים, ואמר: 'אמנם הייתי חולה, אבל הכל בסדר'. אולי התפקוד שלו לא היה מושלם, אבל זה היה הרצון שלו - והבן לא היה מוכן לשמוע: 'אבא לא לוקח את הטיפולים, ואני, כאפוטרופוס, אעשה את זה בשבילו'.

"קבעתי דיון, והאב לא הסכים לבוא. מה שמנחה אותי זה לשמוע את הרצון שלו באופן אותנטי, אז מיניתי לו עורך דין, אבל זה לא הספיק, ובסוף פשוט הלכתי לפגוש אותו. עורך הדין הודיע שהוא יושב בבית קפה מסוים, אז לקחתי קלדנית ועשינו דיון בבית הקפה.

"נתתי החלטה שהיא לא כמו שהבן רצה - פתרון ששמר על אוטונומיה של האב, על הכבוד שלו, על יכולתו להחליט על חייו גם בתקופת המשבר. מנגד, נתתי לבן מקום לעזור בנקודות שהוא צריך, מבלי לפגוע באוטונומיה של האב.

"זה מה שנקרא לצאת מהקופסה. אם הייתי מחכה שהוא יבוא, הוא לא היה בא, והייתי מקבל החלטות לא מדויקות. במקרה הזה, היה מוצדק לקום מהמקום הרגיל כדי לשמוע את הקול שלו, במקום הטבעי, שבו רק אני יכול לשמוע אותו".

יש סיטואציה שהיית מתנהל בה אחרת?
ממן מהסס. "בדרך כלל יש התלבטויות עד למתן ההחלטה. לפעמים לא ישנים בלילה כשצריך להכריע החלטה קשה, אבל מרגע שההחלטה ניתנה, אני מבין שעשיתי את המקסימום כדי לברר את האמת ולהגיע לתוצאה הנכונה בעיניי. אבל יש תיק אחד, מהראשונים שהגיעו אלי, שעדיין עולה בזיכרון. אמא טענה שהאב פגע מינית בילד. בצו ההגנה נתתי הוראה להרחיק את האבא. צריך להגן על הילד, זה הדבר המרכזי.

"תוך כדי ההליך התברר שיש לאמא בעיה נפשית, וזה לא באמת קרה - היא מדמיינת. זה לא משהו שעולים עליו ביום אחד. אני לא יודע אם יכולתי להחליט אחרת, אבל כשאתה מבין שלאורך חודשיים האבא לא ראה את הילד בצורה נורמלית - זה דברים שאתה סוחב איתך.

"זה חמש שנים אחורה, ועדיין כששאלת - זה עלה באינסטינקט, כי אנחנו מתערבים במה שהטבע יצר. כשאני נותן החלטה כמה הורה יראה את הילד שלו ובאיזה אופן, זו מציאות קשה מאוד, וההתערבות הזאת תמיד מעלה שאלות קיומיות: מי אמר לי? מי נתן לי את היכולת?

"מה שמוביל אותנו זה ההבנה שלכך נועדנו. אנחנו צריכים להגן על ילדים, על חלשים - זה התפקיד. לעזור לאנשים במשבר המשפחתי. מקווים לעשות טוב, ולטעות כמה שפחות".

האם יש היום משבר אמון בין מערכת המשפט לאזרחים?
"אני חושב שכן, בהחלט. כשהייתי עורך דין, התייחסתי לבית המשפט ביראת כבוד. הגעתי למקום שבו אקבל צדק ונתתי לשופט את כל הכבוד - לא כי הוא שופט, אלא כי הוא מייצג את המדינה, את מערכת המשפט כולה. לצערי, היום יש מקום מאוד לוחמני כלפי בית המשפט. זה היה מקום שמתייחסים אליו בכבוד, מדברים בנימוס, לא מקללים, לא צועקים. היום המציאות חרגה למקומות אחרים.

"לגבי קריאות לאי־ציות לפסקי דין - אני לא מעלה על דעתי מציאות כזאת. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. באותה מידה שאנחנו מכבדים את החלטות הכנסת, אין דרך אחרת אלא לכבד פסקי דין. זו הדרך לשמור על דמוקרטיה.

"רוב האנשים שמגיעים אלינו מבינים את זה. רוב האנשים מכבדים פסקי דין, ואת החלטות הכנסת. אני מקווה שהקולות השפויים מתוך המיינסטרים - לא הקיצוניים - הם אלה שיובילו בשנים הבאות".

השופטת אביבית נחמיאס: "הדינמיקה בתיקי משפחה לא דומה לשום דבר אחר"

אביבית נחמיאס, נשואה ואם לחמישה, גדלה במרכז, היא שופטת יחידה בבית המשפט לענייני משפחה בצפת. השיפוט זורם לה בדם. "סבא של סבתא שלי, כמוס פלאח, היה אב בית הדין והרב הראשי של בנגאזי שבלוב", היא מספרת. "אני גדלתי בשירות הציבורי, בפרקליטות, במערכת. מערכת המשפט מאוד יקרה לי".

ספרי לי על תיק שהשפיע עלייך במיוחד.
"אספר לך דווקא על תיק שהסתיים בפשרה. יש את האמירות ש'שופטים רוצים לכפות פשרה כי הם לא רוצים לכתוב', אבל באמת, היכולת של בית משפט לענייני משפחה להביא צדדים לפשרות היא יכולת מדהימה, שהופכת את פסק הדין להרבה יותר חזק ומשמעותי.

"המקרה הוא של ילדה בת שנה וחצי, שנולדה מהליך פונדקאות, והאמא חלתה ונפטרה. הסבים - הורי האמא - רצו להיות בקשר עם הילדה, אבל האב סירב, והיה מאוד נחרץ בהתנגדות. ניסיתי להסביר לאבא מה המשמעות של התעלמות מהקשר הזה, ושמה שנשאר לילדה מהאמא זה הסבים. מחקרים מוכיחים מה משמעות הקשר עם סבים כשהורה נפטר, לשלמות הנפשית של הילד ולזהות שלו.

"הוא ביקש שזה יהיה עם טיפול, והסבים, בישיבת ההוכחות, אמרו לו: 'אנחנו סבים של כל כך הרבה נכדים, אתה רוצה שנעבור הליך טיפול? איפה אתה?'. ניסיתי להסביר לו כמה הקשר טוב לילדה, ואז, בישיבת ההוכחות, היתה עוצמה מטורפת, ובסוף הוא זרק את הדפים, אמר להם 'מה אנחנו צריכים את כל הדבר הזה?', והם התחבקו. עין לא נשארה יבשה. אמרתי: 'את התמונה הזאת אני נותנת במקום פסק דין'. זה היה פסק דין שהוא ארבע שורות, אבל שיקף את הדינמיקה הטיפולית שיש בבית משפט לענייני משפחה. היא לא דומה לאף דינמיקה בעולם אחר".

"בשונה מעבודות אחרות, כשופט אתה לא יודע איך חיים את פסק הדין שלך, איך זה מיושם בפועל, איך ההחלטה השפיעה על הצדדים - וזה מתסכל. אתה מפתח תחושה של אחריות למשפחה, לצד תקווה גדולה שדברים יסתדרו"

ספרי לי על מקרה שבדיעבד היית מטפלת בו אחרת.
"יש משהו שאני מצטערת שלא עשיתי. היה לי תיק על אישה בת 52 עם צרכים מיוחדים. ההורים שלה ביקשו להעביר אותה להוספיס אשפוזי לקראת המוות, כי הם לא רצו שהיא תמות בבית. הלכתי אליהם הביתה וראיתי מחזה קורע לב: בחורה מהממת, מתוקה, שההורים התנהגו אליה כאל ילדה. הכל היה מלא בבובות קטנות, כי היא אהבה בובות. היא חלתה בסרטן, סירבה לטיפול, והסרטן אכל את האיברים. ישבתי לידה, ולא יכולתי לעצור את הדמעות.

"האמא אמרה: 'אני לא מצליחה להבין. 52 שנה המערכת אמרה לי לשים אותה במוסד, וסירבתי. טיפלתי בה בבית במסירות, כי חשבתי שזה הכי טוב לה. עכשיו, כשהיא ברגעים האחרונים, לא נותנים לי להעביר אותה להוספיס אשפוזי כי היא מסרבת לעזוב?' היא סיפרה שאב המשפחה הלום קרב, והסבירה שאם היא תמות בבית, הוא לא יגור פה: 'הוא לא יסכים לחיות בבית שמישהו נפטר בו, אתם צריכים להבין אותי'.

"האפוטרופוס לדין רצה לכבד את הרצון של החולה, והמליץ להשאיר אותה בבית ושתסיים את חייה שם, אבל לא היה אפשר לנתק את כל המארג המשפחתי. ההחלטה היא של האדם, אבל אם היא משליכה על כזאת מורכבות משפחתית, זו בעיה. בסוף הוריתי על העברתה להוספיס למרות הרצון שלה, ואחרי כמה ימים היא נפטרה. רציתי ללכת להלוויה שלה, לבקש ממנה סליחה, כי ידעתי שזה לא מה שהיא רצתה, היא רצתה למות בבית - אבל הייתי שופטת צעירה".

בהיותה שופטת יחידה בצפת, נחמיאס פוגשת את אותן משפחות שוב ושוב - לפעמים בהקשרים מפתיעים. "היה מישהו שהגיע אלי יום אחד בגלל סכסוך עם אבא שלו בעניין סמים, ויום אחרי זה הוא הגיע בתיק משפחה עם האמא של הילדה שטענה שהוא משתמש בסמים - והוא הכחיש את זה באופן גורף. הוצאתי את כולם החוצה ואמרתי לו: 'אתה לא יכול לעשות ממני צחוק. הרי אתמול היינו בתיק עם אבא שלך'.

"היה לי גם פעם מישהו שזו היתה מערכת הנישואים השלישית שלו, והכרתי את כל ההיסטוריה של הגירושים. פתאום הוא הגיע עם בקשה לאישור הסכם ממון, אז חייכתי. לא ידעתי מה בת הזוג יודעת על העבר שלו. הוא אמר לי: 'מה אני אגיד לך? נמאס לי לראות אותך'. אמרתי לו: 'האמת, אני ממש מבינה אותך'".

השופט איתי כרמי: "בית המשפט לא מחליף את שיקולי הביטחון"

איתי כרמי, שופט בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, נולד בטבריה לאב גרפיקאי ולאם אחות בריאות הציבור. "בית חם שמעודד חינוך כדרך חיים", לדבריו. הוא נשוי, אב לשלוש בנות, ואת דרכו במערכת המשפט החל כעוזר משפטי וכרשם הוצאה לפועל - תפקיד שהוביל אותו למקומו הנוכחי. במהלך מלחמת חרבות ברזל הוא טיפל בכמה וכמה מקרים יוצאי דופן.

"כשופט תורן הגיעה אלי בקשה של אב גרוש לשנות את מסגרת החינוך של בתו בת ה־3. היא היתה בגן באחד מיישובי הצפון שלא היה בו מרחב מוגן, והאב ביקש להעביר אותה לגן אחר, ביישוב עם מרחב מוגן.

"זו לא היתה סוגיה של חינוך, אלא של ביטחון", מסביר כרמי. "בית המשפט לא מחליף את שיקול הדעת של גורמי הביטחון. כולנו, כאזרחים, קשובים ומבצעים את הוראות פיקוד העורף. ואם גורמי הביטחון סבורים שהגן בטוח, אתה לא יכול להגיד שעבור הילדה הזאת זה מסוכן. המסר שלי היה שההורים צריכים לקבל החלטות כאלה ביחד, ובסופו של דבר לא הוריתי על העברת הקטינה לגן אחר, והיא נותרה באותו גן".

"הגיע אלי מישהו שזו היתה מערכת הנישואים השלישית שלו, והכרתי את כל ההיסטוריה של הגירושים. הוא ביקש לאשר הסכם ממון, אז חייכתי. הוא אמר לי: 'נמאס לי כבר לראות אותך'. אמרתי לו: 'אני ממש מבינה אותך'"

מהו פסק הדין הכי מאתגר שכתבת?
"תראי, מחקרים מלמדים שנישואי בוסר מתקשרים עם סיכון גבוה יותר לגירושים ולאלימות במשפחה, לכן בתי המשפט ניגשים לזה בחשדנות. היה לי מקרה עם נער שהיה כמה ימים לפני גיל 18, והנערה היתה כמה ימים לפני גיל 17. הם הכירו, הפכו לזוג, שיתפו את ההורים, וכשהופיעו לפניי הם סיפרו שדיברו על נישואים - אבל לפני זה הנערה הרתה.

"ביקשתי תסקיר רווחה, התסקיר היה שלילי, אבל בסופו של דבר לא מצאתי את ההמלצה מוצדקת. שניהם עבדו בעבודות מסודרות, שכרו בית, והנער הכין אותו לקראת המעבר. הוא גם אמר לי משהו יפה בדיון. הצעתי שעד שתגיע העת המתאימה, הוא יוכל ללוות מבחוץ את גידול הילד, והוא אמר: 'ליווי חיצוני זה לא כמו שיתוף פנימי'. התשובה הזו נתנה לי להבין שמדובר בבחור שמסתכל על התמונה בצורה בוגרת מאוד, ושלאפשר להם להינשא תהיה התוצאה הנכונה והמתאימה, בניגוד לחוות הדעת של הרווחה".

יש משהו שהיית עושה אחרת?
"בשונה מעבודות אחרות, כשופט אתה לא יודע איך חיים את פסק הדין שלך. אתה לא מקבל הזדמנות להציץ איך זה מיושם בפועל, איך ההחלטה השפיעה על הצדדים - וזה מתסכל. אתה מפתח תחושה של אחריות למשפחה, לצד תקווה גדולה שדברים יסתדרו.

"לאחרונה היה לי מקרה שעורר בי תחושה מורכבת, של אבא שפגש את הבן שלו אחרי תקופה ארוכה. הילד היה בן 6, והם התחילו פגישות במרכז הקשר. ראיתי שם אמא שמאוד מתקשה לשחרר, והקושי שלה היה אותנטי.

"כמובן, ילד זקוק לשני הורים, אז היה לי ברור שעושים הכל כדי לאפשר שזה יקרה. זה היה מאוד אינטנסיבי, אבל אחרי חודשיים או שלושה זה קרה: הגיעו לבית המשפט תמונות שמראות איך הבן והאבא מבלים יחד. אפשר היה לראות ילד מאושר, ממש שמח. קשה לתאר את הסיפוק".

אלא שאז התחילו הבעיות. "פתאום הבקשות וההתנהלות של האבא הלכו יותר לאזור הכלכלי, ולאזור של התניית תשלום המזונות במפגשים. זה לא היה חלק ממה שנידון - כל ההתכוונות של בית המשפט, של גורמי הרווחה, היתה לאפשר את הקשר. האב טען דרך עורך דינו שאם הוא לא פוגש את הקטין, הוא גם לא צריך לשלם מזונות.

"פתאום ההבנה היתה שהמוטיבציה היא לא קשר אב־בן, אלא מוטיבציה כלכלית. זו היתה תחושת החמצה ענקית, כי בסוף אנחנו מסתכלים על זכותו של הילד להורים ורוצים לאפשר לו לממש אותה".
לדבריו, "יש במקצוע הזה אתגר ענק. כשצדדים מגיעים לבית המשפט, הם מדברים בשפת החוויה האנושית, והם מגיעים בדרך כלל עם כאב, עצב, תסכול, חוסר אונים. זו נקודה שבה הם מפקיעים מידיהם את השליטה בעניינים הכי פרטיים ואישיים, שעד לפני פרוץ הסכסוך היו אוטונומיים לחלוטין.

בית המשפט, לעומת זאת, מדבר שפה אחרת לחלוטין - שפת הדין. האתגר שלנו, וגם התפקיד שלנו, הוא להיות מסוגלים להבין את שפתם של הצדדים, ובעיקר לתת בהם את הביטחון שהם נשמעו והובנו".